מאמרים

הפסיכואנליטיקאים בצומת הדרכים (על הדיסק המסתובב)

 Albert Nguyên

הרצאה בפורום תל אביב של השדה הלאקאניאני 28.5.2016

 

ראשית אני מבקש לומר לכם שזוהי הנאה גדולה עבורי להיות בישראל ואתכם. אני מודה לכם על הזמנתכם ומקווה שהמפגש בינינו יהיה פורה עבור כולם.

אתחיל הרצאה זו על הפוביה עם מעט קליניקה ואציג שתי דוגמאות שמראות שהפוביה עדיין אקטואלית וכי בפסיכואנליזה היא אינה מוגבלת רק למקרה של הנס הקטן. אציג במהירות שני מקרים שדומים זה לזה בבעייתיות שלהם.

המקרה הראשון: מדובר באישיות פוליטית צרפתית בכירה שדיבר על עצמו במונחים של "פוביה אדמיניסטרטיבית", בכך הצביע על אי יכולתו לעמוד בדרישות ובחוקים של האדמיניסטרציה (מיסים, דואר רשום שלא פתח, חשבונות, ועוד), לעומת זאת, בחייו החברתיים היה נראה שלאדם זה אין שום בעיה לנהל עניינים מורכבים הרבה יותר מאשר ענייניו הפרטיים. אין צורך לומר לכם שהוא נאלץ להתפטר כאשר הבעיה שלו התגלתה והופיעה בעיתונות שסברה ללא ספק שלאדם פוליטי לא צריך להיות סימפטום, בעוד שהשאלה האמיתית שנותרה היא לדעת כיצד התמנה לתפקיד כה גבוה בעוד שהסימפטום שלו היה מוכר לסובבים אותו.

הדוגמא השנייה היא מהפרקטיקה שלי. נפגשתי במשך מספר חודשים עם גבר כבן 40, רופא שהיה נתון תחת איום של רשויות המיסים מכיוון שלא הצהיר על הכנסותיו ולפיכך גם לא שילם מיסים, בטוח לאומי ואף לא קופת גמל הכרחית. הוא גם לא שילם ביטוח עבור המכונית שלו ועבור ביתו. הוא עבד בעיר אחרת מעיר המגורים של אשתו וילדיו, שם שכר דירה קטנה שלעולם לא ניקה, דירה ללא וילונות, שגם לאחר שגר שם שלוש שנים לא היו נחוצים מכיוון שלא פתח שם את התריסים שם. חייו מתנהלים בסגנון זה.

הגרוע ביותר הוא שהמטופל בא לפגוש אותי מפני שזו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לו. הוא כבר שילם קנס גבוה מאד אבל המשיך לא לרצות להתכופף בפני האילוצים החברתיים. הפעם, עקב איום לאסור עליו לעבוד במקצועו ובסופו של דבר אף במאסר, הוא החליט לבוא לדבר.

הכל סבב סביב אשמה ללא בושה. בביוגרפיה שלו הוא היה הילד שנשאר בחיים, לפני שבא לעולם נפטר ילד להוריו. הוא נשוי עם רופאה ויש להם שני ילדים. העבודה האנליטית נמשכה רק כמה חודשים. הסיפור שלו הוא של ילד עצור מאוד, שהקדיש את עצמו ללימודים וזאת בבדידות מלבד בתקופה שבין גילאי 7-12, בה היו לו חברים, איתם שיחק כדורגל עד שהוריו עברו דירה. הוא מצא את עצמו באזור כפרי, מדוכא. ההורים רבו והתווכחו הרבה והוא העמיד פנים שאינו מבין ובעיקר לא אמר דבר. אציין כי יחסיו עם אשתו מורכבים מאד, היא מסרבת להצעותיו לסיים את עבודתו ואת מגוריהם בכפר. היא מאיימת להתגרש ממנו ואז משנה את דעתה. ואכן, מכיוון שהוא עובד בבורדו הוא ממעט להיות בבית וחי שם בבדידות מלאה.

הוא אומר כל זאת בלי מועקה, אבל אני מבחין בחיוך קטן בצדי השפתיים שלו כאשר הוא אומר שחייו קשים.

הפגישות שלנו מתבססות על דקלום של כל מה שהוא לא מצליח לעשות, על תיאור חיים אלה של מת-חי, ההתענגות תמיד נוכחת, שוכנת בחיוכים שלו, בקלילות טון קולו דווקא כאשר הוא מכריז על דברים נוראיים: דירתו מוצפת בזבל, מוארת חלקית, יש בו מידה של אדישות, חייו מחוץ לחייו המקצועיים הם כישלון.

אחרי מספר חודשים בעזרת רואה חשבון, הוא מצליח להכניס סדר בניירות שלו, הוא מנהל מו"מ עם רשויות המס שמאשרות לו להמשיך בעבודתו… ועם אשתו: הוא מודה שעדיף שיהיה יותר נוכח בבית ועושה עבודות שהמתינו שנים. הוא נוסע לסוף שבוע עם אשתו וילדיו. מסדר את הדירה שלו כאשר הקושי הגדול ביותר היה להיפרד מהזבל שערם באחד החדרים. ניתן לומר: הצלחה של הפסיכותרפיה, אולם מה שנעדר הוא מה שמקיים את  לב האנליזה, הפנטזמה, חיי האהבה והמין, המועקה.

בנקודה זו, שבה אינו רוצה לחפש את סיבות הסבל שלו ומרוצה מכך שפתר את מה שהוביל אותו לטיפול, הוא עוזב את האנליזה שבקושי החלה. אני משאיר לו דלת פתוחה לחזור לטיפול ומציין שהאשמה פחתה במקצת. נותרה שאלה אחת עבורו והיא מדוע לעולם לא התערב בוויכוחים של הוריו ואיך זה השפיע על אי יכולתו להתמודד עם הסירוס?

האירוניה של ההיסטוריה היא שהמקצוע שלו מושתת על פרקטיקה של עשית חיתוכים/ ניתוחים לאורך היום, הוא שם לב שהשאיר את התפירה לאחיות ולמתמחים. אפשר כמעט לחשוב עליו כעל מקרה borderline, כי החיתוכים מתרחשים רק בממשי, ולא הופכים להיות מסומלים. מקרה גבול של נוירוזה.

אחזור כעת לתאוריה לגבי שאלות אלו על הפוביה. בתמצית שערך לסמינר על האקט האנליטי לאקאן שואל  מה תפקידו של האנליטיקאי? הוא משרטט את ציוני הדרך שלו בבירור:

 

אני מציע לנסות ללכת רחוק יותר אל מה שבהתנסות האנליטית גורם בעיקר לחזור על צעדינו, מחזיר את הסובייקט אל האופן שבו הוא נוצר, גם בשדה של האידיאל, של האידיאלים ושל הדיבור והשפה.

"זה שיש שם לא מודע משמעו שקיים ידע ללא סובייקט"[1]

ו-" קו ההתנגדות נשען על מלאכה כה משוכללת זו שיכולה להיות הפוביה. כלומר זהו ניסיון נואש  לגרום שיובן שלא שמענו דבר מהלא מודע אם לא הלכנו רחוק יותר."[2]

לאקאן אמר על הפוביה שהיא הנוירוזה הרדיקלית, במילים אחרות, היא נוגעת בשורשים. אבל בשורשים של מה? אני יכול לומר שמדובר בשורשים שמייחדים את הגורל האנושי, את מה שקיים קודם לאיווי ונוגע לפיכך לכינונו של הסובייקט, לאופן שבו הסובייקט הגיב, באופנים שונים, לפלישה של השפה של האחר.

אני מתמקד בסמינרים 4 ו-6 כדי להתמודד עם הבעיה ועם הפונקציה של הפוביה. בסמינר "יחסי אובייקט", לאקאן קורא מחדש את ההתבוננות של פרויד על הנס הקטן, הוא מדגיש את העושר הרב של היווצרות הפוביה שלוקחת חלק בכינון של הנוירוזה ובפתרונה.

בסמינר "האיווי ופירושו", עם הצגת אובייקט האיווי (פרק 6), לאקאן מוביל אותנו צעד אחרי צעד גם בעזרת הפתרון של הנס, אל מה שאנו קוראים לו "מעבר" לסימפטום הפובי, כלומר לכלכלה של הפנטזמה ובעיקר של הפנטזמה היסודית.

בניגוד ל"מעבר" זה יש גם את מה שנמצא באופן מובהק לפנים, שבו אתעניין במיוחד מכיוון שהפוביה היא אפקט (effect) שמופיע כנקודה קדמית, מוגנת, "שמורה", שמנסה לחמוק ממה שנמצא לפנים (en deçà): זוהי הפונקציה של הפוביה: להימנע מהסירוס שלו אנו מייחסים את פתרון הסימפטום ואת שימת את האיווי במקומו שהוא המקום שממנו סולק. [סמינר "הלא פתאים טועים", שעור מ- 18.12.1973)

אנו נוגעים כאן בהגדרה של "דיסק מסתובב"[3] [צומת דרכים], שעליו דיבר לאקאן בשיעור של ה-7.5.1969 בסמינר ה-16 "מהאחר אל האחר" שם הוא טוען כי הפוביה היא נוירוזה רדיקלית שמתגבשת לנוירוזה, היסטרית או אובססיבית, או לפרברסיה. לפיכך העניין הקליני בפוביה הינו מרכזי, גם בשל התוצרים שלו, אבל גם כדי שנוכל לבדוק על מה הפוביה מכסה.

למעשה, החל מסמינרים 4 ו-6 על יחסי האובייקט והאיווי, הפונקציה הזו של "דיסק מסתובב",  פונקציה של הגנה על ידי עמדה זו של הפוביה, מובילה אותנו להבין שאנליזה של פוביה הופכת את הדרך לכיוון ההפוך לזה שיצר את  המבנה.

אם כך זוהי דרך הפוכה: כדי לקיים ולסיים אנליזה, הכי פשוט זה לעבור שוב דרך נקודת המוצא. עדות נוספת לכך היא חשיבות הבהירות לגבי הפונקציה של האב ולגבי הסירוס. הקבלה (ההשלמה) עם הסירוס מניחה שתהיה ירידה בסימפטומים וחצייה של הפנטזמה, היא פותחת את הדלת לתוצאות של אין יחס מיני.

האפקט של אנליזה נשפט על פי תוצריה מכיוון שאנליזה אינה משנה כל כך את הידע אלא את היחס של הסובייקט אל הידע: זהו מקומו של הלא מודע (כפי שמציינת הציטטה הראשונה שלי).

נבחן אם כך את השאלה של היחסים של הפוביה עם הפונקציה האבהית.

מה אומר לנו לאקאן בפרק 12 בסמינר 4? הוא אומר שלא ניתן לחשוב את האב הסמלי וכי הפעולה של הסירוס נוצרת על ידי האב הממשי (אין לנו צורך לחכות לסמינר 17 והסמינרים שבאים אחריו כדי למצוא שאלה זו של האב הממשי). לעומת זה הבן נוטל על עצמו את זהותו הגברית דווקא באמצעות הפעולה של האם הסמלית.

כניסה זו של הפונקציה האבהית מייסדת את הסיבוב שמופיע בכותרת של ההרצאה שלי. אם הפוביה מופיעה כסימפטום על מנת לא לקחת את הסיבוב שנתפס כמאיים, כמסוכן, היא מחזיקה את הסובייקט בדיוק בצומת, בכיכר, היא דיסק מסתובב.

אבל דיסק מסתובב של מה? היא דיסק מסתובב של יחסיו של הסובייקט עם המסמן, זהו הדיסק שמסתובב ללא סוף, עם העושר של ההבניות המדומות האין סופיות שבאות כדי להסתיר את העובדה שבתוך המסמנים שמופיעים בו זמנית (בסינכרוניות) קיים Un "אחד" שחסר: כך הדיסק המסתובב, דחיה -משיכה, היתפסות על ידי האניגמה הפאלית שהפוביה באה במקומו.

אם נחזור למקרה של הנס הקטן נוכל להיות עדים לפתרון המדומה שהוא יוצר עם המסמנים כדי לענות על השאלה שלו על "זה שעושה פיפי", Wiwimacher, ועל הסבך שבו הנס תפוס ביחסיו עם אמו, האהבה העזה שלו לאמו ממקמת את הפאלוס במדומה.

בצומת, יש שלושה כיוונים אפשריים כדי להגיב לשלוש השאלות שעולות על הפרק:

– מהי ההתענגות מ"זה שעושה פיפי" ?

-כיצד להסדיר את הכוח הרב של האם ביחס לפונקציה הפאלית?

-כיצד יוצאים מהאדיפוס אם לא באמצעות הפונקציה האבהית, אבל כאן יש להנס בעיה כמו למקרים רבים בקליניקה של היום: אב חלש, אב חסר, במקום אב פאלי.

על נושא זה של הסירוס שבו הסוכן הוא האב הממשי (לאקאן מדבר על זה בסמינר הרביעי "יחסי אובייקט"[4]) אני מבקש להפנות את תשומת לבכם לכך שיש משהו יוצא מהכלל אצל לאקאן, זוהי הקלילות שבה הוא מציג את מה שיפתח רק מאוחר יותר. בעמוד 218 לדוגמא אנחנו מוצאים את המשפט הבא: "ההתנסות של הסירוס סובבת סביב ההתייחסות לממשי"[5]; "הפונקציה המרכזית של תסביך הסירוס מיוחסת לאב הממשי."[6]

 עבור הנס הכניסה לפוביה ולבעייתיות של פתרון התסביך מניחה ש"זה שעושה פיפי", מהווה עבורו חידה שמפריעה ליחסים שהוא מקיים עם אמו אותה הוא אוהב ולכן יכול היה לספק את האיווי שלה. הבולבול מתעורר והוא מאונן; אנחנו נכנסים לשדה של ההתענגות הפאלית. זו ההתענגות שאליה מגיב הנס במועקה: זה הניתוק ממה שהנס קורא לו "גן העדן של התעתוע/האשליה". אם כך, הנס מוצא את עצמו "בנקודה של מפגש בין הדחף הממשי לבין המשחק המדומה של התעתוע הפאלי."[7]

התגובה הראשונה שלו היא רגרסיבית: הוא חושש להיטרף (על ידי הסוס שנושך)[8]. האובייקט הפובי בא למלא את ההעדר של האב הסמלי. אולם התגובה אינה רק רגרסיבית מכיוון שלרגרסיה מתווספת הפרידה מהמשחק המדומה ואז מופיעה המועקה. אבל המועקה איננה הפוביה. זוהי נקודה קריטית מאוד: "הפוביה נוצרת לפני נקודת המועקה".[9]

מדוע הפוביה כתגובה למועקה? מפני שבצורך להעביר את הפאלוס מהמדומה אל הסמלי יש משהו   שלא ניתן להתגבר עליו[10]. הפוביה מאפשרת לסובייקט לשמר "את מינימום העיגון, שמהווה את מיקוד ההוויה שלו, שמאפשר לו לא להרגיש כהוויה שהיא כל כולה נגזרת של הגחמה האימהית."[11] הפוביה גם מונעת את ההעלמות של נקודת העיגון שקושרת אותו לדמות שלו. "לדמות הספקולרית (המשתקפת) יש פן אחד של השקעה (ליבידינלית) אבל גם פן של הגנה, זהו הסכר נגד האוקיאנוס השקט של האהבה האימהית".[12]

מה עובר עליו כאשר אביו אומר לו שלנשים אין פאלוס? הנס ממציא את הפנטזמה של שתי ג'ירפות, זהו אופן שבו הוא מציין בפני האב שהוא מעונין לחדש את אהבתו אל האם… מה שהיה אמור להכעיס מאד את האב. אבל זה לא קרה[13]

הנס מתקומם נגד החולשה ואי היכולת של האב וחייב "להמציא" בעצמו את הפתרון בעזרת הפנטזמה על האמבטיה והברז: את הברז ניתן לנתק ולחבר מחדש, ניתן להחליף אותו. הנס החליף את הפאלוס המדומה בסמל. נוצרת הנוירוזה למרות הפתרון של הפוביה. אנחנו יודעים שלאופן פרטיקולרי זה של טיפול בפוביה יהיו תוצאות לגבי הבחירות המיניות בעתיד, כפי שאמר זאת לאקאן בסמינר שלו על האיווי:

" הפאלוס אינו אובייקט שניתן לנתק אותו ,והוא הופך להיות כזה רק כאשר הוא הופך להיות חלק מהסדר של המסמן".[14]

 השתלשלות הטיפול בהנס מעניקה חשיבות למעין מאזניים שבהם הפוביה היא לשון המאזניים שמציינת את שיווי המשקל: מצד ימין של הלוח: הפנטזמה, הסימפטום, האידיאלים וההזדהויות. מצד שמאל שלו, המועקה והסירוס.

ההתנסות האנליטית לעיתים קרובות סובבת, שוקעת או מונצחת בפיתולים של הפנטזמה ושל הסימפטום, בכלכלה של ההתענגות, אולם מעל הכל במבוך של המדומה: לאקאן כבר אמר זאת בסמינר על ההעברה ב- 21.06.1961.

 "אנחנו מוכנים לסכן הכל עבור האיווי, את יוקרתנו ואפילו את חיינו", אבל מה שאיננו מוכנים לסכן זוהי "דמות גבול מסוימת" שאם היא נפרמת היא תפרק גם את הגדה שבה נעצנו את היתד של הדמות של עצמנו"[15].

סימפטום פובי יכול להיפתר על ידי אנליזה, מכאן מתחיל סוף האנליזה, סיומה. בנקודה זו אני רוצה לעצור לרגע. האם ההשלמה (l’assomption) עם הסירוס וההתגברות על המועקה הם ערבות לסיום האנליזה? האם חציית הפנטזמה וההזדהות עם הסינטום הם ערבות לסיומה?

אני סבור שאוכל לומר שלא, ובכך אני נשען על מה שלאקאן קידם כבר מתחילת הוראתו:  אני רוצה לדבר על הטראומה ועל כאב הקיום. אתייחס בהמשך לכאב הקיום שאותו מדגיש לאקאן בסמינר שלו על האיווי בפרקים 5 ו-6 שניתן להשלים עם ההתייחסות של לאקאן לנקודה זו ביחס ל-קאנט וסאד.[16]

בהקשר לניתוח החלום של האב המת לאקאן התייחס לכאב הקיום וחקר את היחס של סובייקט-אובייקט, במילים אחרות, הוא התייחס לכינון הסובייקט ולמקום של השפה בתהליך זה וזאת במטרה לבודד מהו האיווי שפועל שם. זוהי אחת ההזדמנויות היחידות שבהן לאקאן התייחס לקליניקה שלו. מה שמשך את תשומת ליבי הוא הדגש ששם על כך.

הסובייקט של החלום נתקף בכאב עמוק מתוך מחשבה שאביו מת והוא לא ידע על כך [17] לכך הוסיף פרויד "לפי משאלתו", מה שמבהיר: הסובייקט סובל בעוצמה רבה מהעובדה שאביו מת והוא לא ידע שזו הייתה משאלתו. האנליזה של החלום על ידי לאקאן נותנת לנו שתי הכוונות מדויקות: האיווי בחלום הוא איווי להמשיך לחלום כדי לשמור את הבורות על המוות, הבורות על המוות של עצמו והשאלה של הקיום שלו עצמו.

כאן מביא לאקאן את הוינייטה של מקרה של המטופלת שלו: חלום שנוצר ברגע מסוים של הטיפול שבמהלכו המטופלת מתעמתת עם "סוג מסוים של רגש טהור של קיום", רגש של קיום לא מזוהה:

"הקיום נתפס והוכר על ידה כמשהו שמטבעו לא יכול לכבות אלא הוא מופיע וקולח מחדש במקום רחוק יותר ומלווה בכאב בלתי נסבל."[18]

 זוהי נקודת העלמות האיווי שאיתה הסובייקט מעומת, מהסדר של "חבל שנולדתי "« mè phunai  של אדיפוס. "לא לדעת שעדיף לא להיוולד אם בסופו של דבר אין בקיום אלא את כאב הקיום, עדיף ליחס את הכאב לאחר (של האב)."[19]

אבל לאקאן מציין שמאחורי הסבל של הסובייקט יש תעתוע, שאליו הסובייקט נצמד: זהו התעתוע של קיומו של יריב, של רצח האב, של הפיקסציה המדומה. אנו מבינים כאן מדוע ההזדהות לכאורה עם האב אינה נחלשת כל כך בקלות.

ברור שלאקאן נותן למדומה חשיבות רבה כשמיקם אותו בקשר הבורומאי. המדומה איננו מה שצריך להיפטר ממנו אלא להיפך היחס שלו לסמלי והממשי הינו חלק בלתי נפרד ממנו. למעשה דרך המדומה הזה לאקאן מצביע על הנרקיסיזם ("הנרקיסיזם מציע לסובייקט את הדרך לפתרון בעיית  האיווי"[20]. גם כאן אנו מבינים כיצד נרקיסיזם עודף יכול לסכל את סוף האנליזה. לצד הנרקיסיזם, קיימת השאלה על המזוכיזם הראשוני, שגם הוא מהווה מכשול לסיום הטיפול, כפי שאמר לנו זאת לאקאן: "ברגע שבו הסובייקט נמצא בנקודה הכי קרובה למימושו כסובייקט בדיאלקטיקה המסמנת"[21], במילים אחרות ברגע שהוא בנקודה שבה הוא עומד להיות מבוטל, בנקודה של מחיקה לאקאן אומר כי במילים אחרות "באפשרות של ביטול סובייקטיבי שם שוכנת ההוויה שלו כהוויה קיימת"[22].

כיצד הסובייקט נאחז מחדש? על ידי האיווי, כשיש לו איווי.

העליתי את הנרקיסיזם והמזוכיזם כמכשולים שפוגשים בדרך אל סוף האנליזה, אבל גם את חוסר המוצא. מכשול נוסף הוא הטראומה שלאקאן ממקם את השפעותיה כאן מכיוון שבדרך אל האובייקט, הסובייקט מוצא את עצמו במעין מבוי סתום, עליו לבחור: להעלם או לקחת מקום של אובייקט, כלומר או טראומה או סירוס, לכן הסובייקט מוצא מקלט בפנטזמה.

עוד צעד נוסף, חציית המבוי הסתום, מפגש עם כאב הקיום שלאקאן מסווג כיסודי, בסיסי, כאב שמופיע כאשר כל איווי כבה. "זהו הקיום שנגוז" :[23]זה כאב הקיום כשלעצמו.

בחלום שהוא בוחן, לאקאן מציין שהסובייקט מוכה בסנוורים כשהוא לוקח על עצמו כאב זה, את מה שמאיים עליו, את הדמות זו שהפונקציה שלה בעלת חשיבות רבה כדי שנוכל להבין כיצד פועלים הלא מודע וההדחקה:

"דמות זו מפרידה אותו מסוג זה של תהום או סחרחורת שנפתחת מולו בכל פעם שהוא מתעמת עם סוף קיומו, והוא קושר אותו מחדש עם משהו שמרגיע את האדם, כלומר עם האיווי. מה שהוא צריך להציב בינו לבין קיומו הבלתי פתיר הינו בהזדמנותו זו הוא איווי" [24]

כפי שלאקאן מציין, יש כאן מעבר צר אבל יעיל מכיוון שהוא מפריד בין הסובייקט לבין עימות ישיר עם מועקת המוות.

אני גוזר מהגדרה זו של השימה במקום של כאב הקיום ושל מילוי המקום שמציע האיווי את ההבנה מדוע סוף אנליזה כל כך מורכב וגם את הסיבה שבעטיה לאקאן לא מקל על האנליטיקאים ביחס לסוף אנליזה . המסלול של האנליזה חושף את כל מה שהיבנה, מעבר לכאב זה, את הטראומה והמועקה, את מה שיצר את הסובייקט. האנליזה יכולה לאפשר לו להסתובב מחדש, למצוא מחדש את ההתנסות הזו שעליה נוכל לומר שהפוביה ממלאת בה תפקיד מרכזי.

מכיוון, שאם מצד אחד הפוביה מחבלת באיווי דרך ההימנעות מהסירוס, ממלאת בכך תפקיד של מכשול, הרי שבניגוד לכך היא מגנה, יש לה פונקציה של הגנה, מול התנסות מאיימת זו שמכוננת את המפגש עם כאב הקיום ועם המוות.

כמובן שהשאלה של ההתנסות (אמרתי בתוך ההתנסות מכיוון שזו אינה רק שאלה תאורטית) ההתנסות נושאת עליה שאלה שמתייחסת לגורל, ליציאה מכאב הקיום. ולא רק היציאה ממפגש זה אלא גם השינויים שהיא מביאה במישור הקליני. מכיוון שכאב הקיום אינו שמור רק למלנכוליה, הוא אוניברסלי, ובשל כך כל אנליזנט יכול להיתקל בו.

הדברים מתחלקים באופן הבא כאשר הפוביה מהווה נקודת אוריינטציה, כמו דיסק מסתובב.

– בפונקציה של המכשול היא הסף שממנו הפנטזמה, הסימפטום וההזדהויות תופסים/ממלאים את השדה של הריפוי/טיפול.

בפונקציה של ההגנה, הפוביה מתריעה על הופעתה הקרובה (מאד) של המועקה, של החזרתיות, של הטראומה ושל כאב הקיום.

אני מזכיר שבסמינר 6 לאקאן אמר שהמועקה נמצאת לפני הטראומה ושאם הסובייקט מוצא עצמו טבול בחשיכה של הטראומה, זה מכיוון שהסובייקט מוצא את עצמו במצב של "אי היקבעות סובייקטיבית"indétermination subjective" ". בשל כך מה שהכרחי באנליזה, מה שיסודי, מפנה אל גיל שבו הסובייקט נושא עליו אי היקבעות: כלומר אינו עדיין סובייקט. בנקודה זו שבה השפה והחותם שלה מתערבים/משפיעים…  יש השקעה בשדה המדומה והפוביה מושלת שם .

מה מראה הפוביה? היא מראה את הגבול, את השבריריות של הסמלי ובאותה מידה את העודף שבו: יש יותר מדי סמלי עבור המדומה אבל לא די בסמלי כדי לענות לממשי. גם אם מקדמים את חשיבות הסמלי ומדגישים אותה, לא ניתן לחמוק מהשבריריות שלו, מחוסר האונים שלו לשלוט בממשי.

האנליזה היא מקום של התמודדות, של מאבק עם שתי פונקציות אלה, והמוצא אינו פשוט. משך האנליזה אינו רק תוצר של ה"עיקשות" של הנוירוטי, אפשר לומר כי אורך האנליזה נובע מעוצמת הקשר של הנוירוזה שמתנגדת לפרימה שהייתה מאפשרות קשר חדש.

זה מה שלאקאן מדגיש בסמינר על האיווי: "מה שניסיתי להראות", הוא כותב, "הוא שהאיווי אינו נובע מכמה רישומים שמותיר הממשי, אלא שלא ניתן  לתפוס אותו ולהבין אותו אלא בקשר הכי הדוק שבו עבור האדם נקשרים יחד הממשי, המדומה ומובנו הסמלי." [25]

 הפסיכואנליטיקאים מפחדים, לאקאן יוצא מנקודת המוצא של הפוביה כדי לומר זאת. פחד פובי Peur phobique : ממה שקראתי לו השבריריות של הסמלי, מכיוון שבנקודות אלה של מצוקה, של חוסר אונים, Hilflosigkeit ,של סיכון מוחלט, של כאב הקיום, ההישענות על הסמלי מועדת/נכשלת.

האנליזה היא הדרך הארוכה הזו שבמהלכה "איווי שיש בו התרעה"[26] צריך למצוא את פתרונו על ידי ההתערבות של "איווי שלא נרתע". גם פה ניתן לשמוע כפל משמעות, זה לא במקרה שלאקאן בחר שני מושגים אלה.

האנליזה יכולה להתיר דרך הדיבור את מה שנעשה על ידי הדיבור, (ללכת) בכיוון ההפוך, אם אני יכול לומר כך, ולהגיע עד לכאב הקיום שניתן להגיע אליו רק דרך הקונטינגנטיות (המקריות). זוהי נקודה חשובה ביותר. ה-dire, האומר, יופיע כאן, היכן שהדיבור מועד/נכשל. S(A-barré)..

כל זה אומר שאנו יכולים לטפל בממשי, שאנו יכולים לחיות תודות לטיפול סמלי בממשי. מה שנותר הוא שקיים גם ממשי שלא ניתן לטפל בו, עד כדי כך שאין בכלל על מה להישען. ה- parlêtreיכול להתגבר על המועקה דווקא על ידי מציאה מחדש דרך ה-אומר (dire) את התשובה לשאלת הקיום.

 

תרגום מצרפתית לעברית: דפנה בן זקן

daphnabz@gmail.com

 

[1] . J. Lacan, « L’acte psychanalytique, Compte-rendu du séminaire 1967-1968 », dans Autres Écrits, Paris, Seuil, p 376.

[2] . ibid

[3] J. Lacan, Le Séminaire, livre XVI, d’un Autre à l’autre, Paris, Seuil, 2006, p. 307.

[4] J. Lacan, Le Séminaire, livre IV, La relation d’objet, Paris, Seuil, 1994, p 269

[5] Ibid p. 218

[6] Ibid p. 220

[7] Ibid p.227

[8] Ibid p. 228

[9] Ibid  p.246

[10]Ibid p.261

[11] J. Lacan, Le Séminaire « L’identification », 1961-1962, Inédit, leçon du 20 décembre 1961

[12] Lacan, Le Séminaire, livre VIII, Le transfert, Paris, Seuil, 1991, p456

[13] J. Lacan, Le Séminaire, livre IV, La relation d’objet, op. cit., , p 269

[14] J. Lacan, Le Séminaire, livre VI, Le désir et son interprétation, Paris, La Martinière, 2013, p149

[15] J. Lacan, Le Séminaire, livre VIII, Le transfert,  op. cit., p456.

[16] J. Lacan, « Kant avec Sade », dans Écrits, Paris, Seuil, 1966, p 777

[17] J. Lacan, Le Séminaire, livre VI, Le désir et son interprétation, op. cit., p113

[18] Ibid p.114

[19] Ibid p.117

[20] Ibid., p 137

[21] Ibid.,p 152

[22] Ibid

[23] ibid.,p 144

[24] Ibid., p

[25] Ibid., p 140

[26] הערת המתרגמת: בצרפתית ל- "le désir prévenu" יש משמעות כפולה: מניעה ואזהרה