אחרי שלמדנו על הלא מודע הסמלי, הממוקם בתקופה הסטרוקטורליסטית של לאקאן, נעקוב אחרי הלוגיקה שהובילה להמשגות שמופיעות בהוראתו האחרונה, המכונה התקופה הבורומאית. נתמקד בלא מודע הממשי.
במשך למעלה מ-20 שנה של סמינרים שנתיים לאקאן הכניס שינויים רבים, חלקם סתרו טענות קודמות שלו. הדבר מעורר בלבול, ולא פעם הסתייגות, בקרב המטפלים שמגדירים את עצמם אנליטיקאים. גם ההבחנה בין המבנים הקליניים (נוירוזה, פרוורסיה ופסיכוזה) הלכה ונעשתה חדה פחות לטובת קליניקה רציפה עם פחות הבדלה בין הדחקה לדחייה.
בשנות ה-70 לאקאן אמר משפטים כמו, "מחשבת השווא אינה רחוקה מהשיח הנורמלי", ו"כל ניסיון לתת משמעות על ידי מילים הנו בגדר שגעון". האם הוא טוען שכולנו פסיכוטים? האם הוא עזב את הקלסיפיקציות הקודמות, שכיוונו להבדלים משמעותיים בעמדת האנליטיקאי בהכוונת הריפוי?
הלא מודע הממשי לא מאפשר פרשנויות סמנטיות. הסימפטום כדרך להתענג מהלא מודע אינו מטפורה שדורשת פיענוח, ובכל זאת, לא ניתן לרפא עם הלא מודע אלא תחת ההנחה שהוא קשור לשפה. נעמיק בפרדוקסים אלו באמצעות קריאת קטעים מהסמינרים האחרונים של לאקאן, וניעזר בספר של קולט סולר "הלא מודע מומצא מחדש", בו היא מתירה פקעות רבות, תוך כדי התייחסות לריפוי כדרך "קשירה מחדש" של הסימפטום בשלושת הממדים: הסמלי, הדמיוני והממשי. דוגמאות מהקליניקה ימחישו את ההשלכות של הריפוי עם הלא מודע על חיי המטופל.
