בפרק 4 בסמינר ״האני בתיאוריה של פרויד ובטכניקה הפסיכואנליטית״ (1954-55) כתב לאקאן:״הגדרה אפשרית לסובייקטיביות היא שזו מערכת מאורגנת של סמלים שמטרתם לכסות את כל ההתנסות (experience), להפיח בה חיים ולתת לה את מובנה״.
ואכן הסובייקט המדבר הוא פרשן בלתי נלאה שמנסה לתת מובן לנתפס ולבלתי נתפס. הפרשנות הינה תמיד סובייקטיביות והיא באה להגן על הסובייקט המדבר מפני הבעתה שאוחזת בו מול הממשי.
מי מפרש ומה ה״מחיר״ לפרשנות הסובייקטיבית?
כדי לענות על שאלות אלה נצעד בעקבות לאקאן ומחשבותיו על היווצרות ה״אני״ ועל הכפילות המתעתעת שבו: מצד אחד מוקד ההתפעלות, האהבה והגוף ומצד שני מוקד היריבות התעתוע והשנאה. נצא מהמאמר של פרויד ״מבוא לנרקיסיזם״ ונתעמק בהמשגות על לאקאן על הסכימה האופטית והמשלב המדומה (Imaginary).
נבדוק יחד מהי הפתולוגיה שנוצרת עקב שיבושים בהתהוות ה״אני״ אצל ילדים ואת הקשיים ביצירת ההתפעלות והדמות הנערצת (his majesty the baby) אצל ההורים. בעזרת לאקאן נרחיב את ההמשגה של פרויד על החרדה והפוביה ונתיחס גם לעמדה המפרשת של האנליטיקאים על יתרונותיה ומגבלותיה.
