חלון ביתי\ חזי לסקלי
לא אחדל לשיר את שבחי המישור,
המישור הנושא אותי מבלי להתלונן.
אינני זקוק ליותר מאשר שלג וחלון
כדי לשכוח את עובדת קיומי.
שורת העצים העירומים ליד האופק
אינה שער למקום כלשהו, ואפילו לא
שורת עצים ליד האופק – היא רשום מהיר שעשה מלאך,
בלי משׂים, כשהתעורר לרגע משנתו, מתח את אבריו
המחוברים לעפרונות, ונרדם שוב מבלי להבחין כלל בשינוי
שחוללו תנועותיו הספורות.
בסמינר ה-21 (הלא פתי תועה\ טועה), אותו קוראים חברי הפורום בצוותא מזה שנתיים, לאקאן מציע מטאפורה של האנליטיקאי כ- will-o-the-wisp, כדי להבחינו מזה שממנו נובע ה"ויהי אור." הביטוי, שמכונה גם "אש מטופשת", מתייחס לתופעה של הבלחת רסיסי אור מתוך תהליכים כימיים, שמתרחשים לרוב באזורי ביצות. באופן פיגורטיבי, הוא מתייחס לאור שגורם להלך הצועד במסלולו לסטות ממנו לעבר הביצות, סטייה שיכולה להוביל למותו.
לפני כן באותו השיעור (23.4.74) לאקאן מציין, שהאוּמן מייצר כלים שעשויים בצורה כה טובה, עד כדי שהלקוח של האומן הופך אותו ל"קדר" ("מקדר אותו", לאקאן כותב). באופן אנלוגי, העולם עשוי בצורה כה טובה, עד שאנחנו מניחים שהעולם הוא מעשה קדרות של אלוהים; שאלוהים הוא מי שממנו נובע האור. לאקאן מכוון לרעיון של קיומו של ידע, שממנו ינבע האור, אחריו תר הסובייקט.
אך לאקאן מסיים את השיעור באומרו שה- will-o-the-wisp"אינו מאיר דבר, הוא עולה מתוך מה שגורם לכיליון. בכך נתון כוחו." בכך לאקאן מכוון אותנו למסלול של בחינת הידע המוטל על הכף בפסיכואנליזה.
מה שמעניין אותי בכיוון המחשבה הזה הוא לא הרעיון, שנדמה שבשנים האחרונות בשיח הלאקאניאני מדובר בלי הפסקה, של מה שאפשר לכנות קליניקה של הממשי ונפילת הסובייקט, אלא דווקא הדגש על מרכזיותן של תופעות הדמדומים המתעתעות בהתנסות של הסובייקט. אפשר למקם את התעתוע, באופן הרחב ביותר, היכן שהידע שעומד לרשות הסובייקט אינו מספיק בשביל למקם את עצמו בעולם, כלומר, להפריד את עצמו מהעולם ומהאחר. שם נעוץ חוסר הביטחון הקיומי שלו. לאקאן מראה, ששאלת הקיום ממוקמת לוגית באותו המקום בו מופיעה גם שאלה לגבי טיב היקום ולגבי מהותו של אלוהים.
בנקודה של התעתוע, מתוך מבוכה או מועקה, הסובייקט נדחף לחפש ייצוב של התופעות המתעתעות שהוא נתקל בהן, והוא נוטה לפנות לאלוהים, כמי שממנו נובע האור (אלוהים שנותן ערבות לקיומו של יקום, שמארגן את היחסים בין הדברים לבין עצמם, ומכאן גם ביני לבין הדברים). השיר של חזי לסקלי נפלא, בין היתר, בזכות המקור המפוקפק שהוא מציע לבריאה (אותו מלאך ישנוני הוא אולי הפתרון של לסקלי).
בקליניקה, אני לא מפסיק להיפעם מהתהייה הבלתי-אפשרית, שעולה תכופות על ידי פציינטים, "אבל אני לא בטוח שזה מה שאני באמת רוצה". השאלה עולה מתוך נקודת קיצון של מבוכה, שבה הסובייקט לא יודע איזו רשות תיתן את מראה המקום לרצון שלו. השאלה הזו עשויה להיות התחלה של מישוש, גישוש, לעבר הלא מודע. למעשה, זו אחריותו של האנליטיקאי לכוון לכך שאלו יהיו ההשלכות של ההופעה של השאלה הזו.
"לדעת מה אני רוצה באמת" – הדבר אנלוגי לניסיון להיות ער בזמן ההירדמות. משום שלהיות בטוח במה שאני רוצה, זה פרי של האמונה בלא מודע, ואולי אפילו הדברים שקולים. העבודה הפסיכואנליטית חותרת לביסוס מעמדו של הלא מודע עבור הסובייקט כנקודת התייחסות, גם אם במחיר של הירדמות\ מוות של הסובייקט עצמו.
כעת אולי אפשר להבין מעט טוב יותר מדוע לאקאן מחליף את "ויהיו אור" (אלוהים כקדר\ מהנדס על) בביצה, שממנה עולה אור שאינו מאיר דבר, ושעולה דווקא מתוך מה שדוחף\ מושך לכיליון; תוצאה של תנועות אקראיות שעשה מלאך בלי דעת, ושהותירו רישום בסובייקט והעמידו לו את עולמו, וגם רשמו את קיומו. כן, לאקאן מציע לנו שאלה שתנחה את העבודה הקלינית: מה רושם את קיומו של הסובייקט?
אחת השאלות שתלווה אותנו היא האם יש כאן חזרה של לאקאן אל העמדה המוקדמת שלו, של היקבעות הסובייקט על ידי הסדר הסמלי. במקרה זה, התעתוע הוא תעתוע פאלי. אך בעוד שבהוראה הראשונה ההבטחה של הסמלי הייתה אופטימית למדי, ואולי אפילו עם הד מסוים של אפשרות לגאולה כלשהי, הרי שהחזרה אל הסמלי היא מעמדה מאוכזבת, אך לא נעדרת תקווה. אלא שהאופק של התקווה משתנה. להיות פתי (ומי שאינו פתי טועה ותועה), קובע לאקאן בסמינר המדובר, משמעו להאמין בלא מודע כמבנה.
הערה לגבי האופן שבו יתנהלו השיעורים: השנה אנסה משהו חדש. לפני כל שיעור אשלח טקסט קצר למשתתפים בשיעור, והם ישלחו אלי תגובה לטקסט, מכל סוג שהיא (שאלה, תהייה, הארה, אסוציאציה, ציטוט מטקסט אחר של לאקאן או מהספרות, מהאנליזה שלהם, וכו'), ובכל היקף שהוא (אפשר גם במשפט אחד). התגובות האלה ישמשו אותי להכוונת השיעורים.
