נמסר ב- 8.9.2020 כדברים בהשקת ספרו של יהודה ישראלי "פרדוקסים בפסיכואנליזה לאקאניאנית"
כשהתוכנייה להשקה פורסמה עוד לא ידעתי על מה אדבר, וראיתי את הנושא שדפנה לדבר עליו, ההדדיות של האהבה, והופתעתי מהבחירה הזו. ושאלתי את עצמי למה אני כ"כ מופתע.
התשובה שלי לעצמי הייתה שהספר הזה, שאני מכיר אותו באופן אינטימי מאוד, הוא לא ספר על אהבה. הוא עד כדי כך לא ספר על אהבה, שחשבתי שעל זה ראוי שאדבר – עד כמה זה לא ספר על אהבה.
כי אתם בטח יודעים, האהבה היא תנאי לכל פסיכואנליזה. "בראשית הייתה ההעברה", אמר לאקאן, והיה זה פרויד שהראה לנו שההעברה ביסודה לא שונה מאהבה. אז הנה לנו ספר על פסיכואנליזה, בלי אהבה. האם זה ייתכן?
אז עם השאלה הזו יצאתי לדרך – איפה האהבה? ועדיף לומר – עם החידה הזו.
כי מה שאפשר לומר באופן חד משמעי על הספר הזה, הוא שזה ספר על חידות. זה ספר על חידות ועל פתרונן. ואם תאמרו שזה ספר על פרדוקסים ולא על חידות, אשיב שזה כמובן נכון, אבל שהאופן בו יהודה ניגש בספר לפרדוקסים האלה הוא כאל חידות שיש לפתור. הספר נפתח במילים "הפסיכואנליזה נולדה מניסיון לפתור פרדוקס." הרעיון שפרדוקס יש לפתור עשוי להיראות ברור מאליו, אבל אני חושב שמוטב שלא יהיה ברור אליו. כי פרדוקס אינו דבר מה שכשלעצמו מציע עצמו לפתרון. פרדוקס – זה עניין שבמהותו הוא תיאורי, דיסקריפטיבי. כפי שיהודה מגדיר אותו, שתי אמיתות או שתי הנחות יסוד או שני היגדים הסותרים אחד את השני. כך שהפרדוקס כשלעצמו אדיש לפתרון. "הניסיון" הזה, בקביעה של יהודה שהפסיכואנליזה נולדה מניסיון לפתור פרדוקס – זה כבר קשור לפרויד. פרויד הוא האיש שניסה. הקביעה הזו מכוונת, אם כן, לניסיון של פרויד. אז עולה פה שאלה שנייה: מהו הרכיב הפעיל בניסיון הזה. אם זה לא מתוך הפרדוקס שהוא צומח, שהוא מתחייב, אז הוא חייב לצמוח ממקום אחר. אחזור לשאלה הזו בסוף הדברים שלי.
מייד בתחילת הספר יהודה מצטט את ויטגנשטיין – בעיות לא נפתרות, הן מתמוססות. באנגלית יש שם משחק מילים – problems are not solved, they are dissolved. משחק המילים הוא כמובן dissolve במובן של למוסס – במילים של ויטגנשטיין, כמו שסוכר מתמוסס במים – וגם dis-solve.
אז אם פרויד ביקש את פשר החלום, או את משמעות החלום, הרי שיהודה מבקש את ה-dissolution של הפרדוקס, עם התוספת הזו שאני מציע – כאשר ניגשים אל הפרדוקס כאל חידה. כך ניגש יהודה לכל הפרדוקסים שהוא מתייחס אליהם בספר.
ואם ככה, כדי לתפוס מה שיהודה מבקש לעשות בספר, אנחנו חייבים לתפוס משהו לגבי מהו dissolution.
מושג ה- dissolution מופיע אצל פרויד ואצל לאקאן בשלושה צמתים, אציג אותם לפי הסדר ההיסטורי:
- ה-dissolution של האדיפוס – יש טקסט חשוב של פרויד שזוהי כותרתו (בתרגום של סטרייצ'י)
- ה-dissolution של ההעברה, מושג של לאקאן (גם כן בתרגום של סטרייצ'י)
- ויש את המכתב של לאקאן ב-1980, שנה לפני מותו, שבו הוא מכריז על ה-dissolution של בית הספר שהוא הקים
אתחיל מהאדיפוס. 11 שנה לפני הטקסט על ה-dissolution של האדיפוס, פרויד אומר לנו את הדברים הבאים על האדיפוס, שהם מסקנת העל שלו בטקסט שלו טוטם וטאבו:
"ראשית הדת, המוסר, החברה והאמנות מצטלבים בתסביך האדיפוס." [תרגום שלי]
האדיפוס, כאן, עומד בתשתית הדת, המוסר, החברה והאמנות, כלומר בתשתית של כל השיחים שמחברים בין בני אדם.
אז כאן יש לנו את הייסוּד, את הכינון, של השיחים החברתיים באמצעות האדיפוס. ומכינון האדיפוס, פרויד עובר 11 שנים לאחר מכן ל-dissolution שלו.
זה טקסט קצר ודחוס, ואני מוציא ממנו לצורך העניין משהו מסוים מאוד. ה-dissolution של האדיפוס קשור לאכזבות, ככה פרויד פותח את המאמר, ובפרט, לאכזבות שהן מהסדר של האהבה. דוגמה כזאת, שנותן פרויד, היא של הבת, שרואה את עצמה כמי שהאב אוהב יותר מכל, ושאחרי כמה עונשים שמקבלת ממנו נזרקת מגן העדן של השוטים שהייתה מצויה בו. זה ביטוי של פרויד – גן עדן של שוטים.
גן העדן הזה הוא גן עדן של אהבה. אעיר כאן הערה שלא אפתח, על רקע האונס באילת, ועל רקע המודעות הגוברת בשנים האחרונות בישראל לרציחות של נשים בידי בני זוגם.
אם תקראו עדויות של נשים שבן זוגן התעלל בהן, או תדברו איתן, תמצאו כמעט תמיד את הדבר הבא – בן הזוג המתעלל או הרוצח התייחס אליה כאל מלכה בתחילת הדרך, ולמעשה הבטיח לה שהוא זה שיהפוך אותה למלכה. אפשר לומר, שבהסכמה לדבר הזה, בתחילת הדרך, מצד שני בני הזוג, מדובר על גן העדן של השוטים האדיפלי הזה, אדיפוס שלא עבר dissolution. במקרי הקיצון המזוויעים, זה לא האדיפוס שעובר dissolution אלא האישה. אחת המשמעויות של dissolution זו הכחדה.
אז ה-dissolution כרוך באופן יסודי באכזבה מהאהבה. כאן אסור להתבלבל ולחשוב שהגירוש מגן העדן הוא אהבה נכזבת, אלא – אני מציע שכך יש לקרוא את פרויד – אכזבה מעצם המודוס האנושי הזה של האהבה. של מה שאפשר להשיג באמצעות אהבה, של מה שאפשר לעשות עם אהבה, של מה שאהבה יכולה לעשות בשבילינו.
מה שאני מבקש להדגיש כאן הוא שעם האכזבה מהאהבה משתנה הזיקה אל העולם ואל האחר באופן יסודי, שם האנושיות עוברת טרנספורמציה. ואיפה שיש אפשרות להפוך להיות בן אדם – נוכח האכזבה הזאת – כמובן שמופיעה גם אפשרות להפוך להיות מפלצת. היו לי לא מזמן שני מקרים מקבילים בקליניקה, שבהם זכיתי לחזות ברגע הקריטי הזה בחייהם של שני גברים מול ההופעה של האכזבה הזאת בחיי האהבה שלהם – הבחירה של אחד מהם באותה הנקודה הובילה לסיום של הטיפול, והבחירה של הגבר השני הובילה להתחלה של אנליזה. אולי תימצא הזדמנות אחרת שבה אוכל להציג את שני הצמתים האלה אחד לצד השני.
- ועכשיו ל- dissolution של ההעברה. לא אצטט כאן מקוצר הזמן, אלא רק אחזור על מה שציינתי בהתחלה, שפרויד מיקם את ההעברה כתנאי לכל אפשרות לעשות פסיכואנליזה, ולאקאן בעקבותיו אמר "בראשית הייתה העברה", והיה זה אותו פרויד שמיקם את ה-dissolution של ההעברה כתנאי לסיום האנליזה.
- המקרה השלישי הוא המכתב של לאקאן על ה-dissolution של בית הספר הצרפתי לפסיכואנליזה.
א. המכתב הזה הוא צידו השני של מכתב אחר שלאקאן כתב 16 שנה קודם לכן, האקט המייסד של בית הספר. את המכתב על האקט המייסד הוא פתח כך:
"הריני מיסד – לבד כשם שהייתי תמיד ביחס לסיבה\ תכלית הפסיכואנליטית [cause] – את בית הספר הצרפתי לפסיכואנליזה." [תרגום שלי]
המכתב של ה-dissolution של בית הספר שהוא ייסוד, נפתח במילים:
"אני מדבר בלי שמץ של תקווה – בפרט, שיבינו אותי." [תרגום שלי]
לאקאן מדגיש כאן את היותו לבד, ואני מציע, לצורך העניין, שהלבד הזה הוא הצד השני של ההתמוססות של האהבה, משום שהאהבה – וכשאני אומר אהבה כוונתי לזו שדיברתי עליה עד כה, זו שממנה אפשר להתאכזב, ושממנה מוטב להתאכזב – היא תמיד זוגית, היא תמיד של זוג. ופה לאקאן מדגיש את הלבדיות שלו.
משלושת המופעים האלה של ה-dissolution ניתן ללמוד שני דברים חשובים ביותר.
- הראשון – ה-dissolution תמיד מכוון למה שכונן, שיוסד, קודם לכן. במקרה של האדיפוס – ייסוד של התרבות כולה; במקרה של ההעברה – זה אקט הכניסה לתוך פסיכואנליזה; ובמקרה של בית הספר לפסיכואנליזה– ייסוד בית הספר.
אם ככה, האם אותם אקטים מכוננים, מייסדים, אינם solutions? האדיפוס פתר את המצב הבלתי נסבל שבו אדם טירני אחד, אלים ופרוע, שלט בכולם – האב הקדמון של טוטם וטאבו, ואפשר היווצרות של תרבות; האקט המייסד של לאקאן ייסד בית ספר לפסיכואנליזה נוכח בעיה יסודית בחברה הפסיכואנליטית הקיימת; וההעברה –תמיד מגיעה עם הבטחה כלשהי לפתרון, היא שקולה לאיתות המצביע על כך שמצאנו מקום שבו נוכל לפתור את הסבל שלנו, להירפא ממנו. זה מהצד של ה-solution.
אם ככה, מה שמייחד את האתיקה הפסיכואנליטית, את הפתרון הפסיכואנליטי – והרי יש פתרונות אחרים – הוא שהוא מהסדר של dissolution ולא של solution.
כל פסיכואנליטיקאי נתקל בהכרח, ובשכיחות לא מבוטלת, בתלונה הבאה של פציינטים –הייתה איזו הבטחה ל-solution והבעיה שלי לא נפטרה. לעיתים הם נדיבים ואומרים – אני אוהב אותך, אני אוהב לבוא לפה, ובכל זאת, מה לעזאזל קורה פה, לאיפה כל זה מוביל. הפתרון, זה של ההעברה, מתגלה כחלקי, כמוגבל, ואולי אפילו, כ-לא פתרון. אז עכשיו אני חולם יותר, יש דברים שאני רוצה להפנות רק אליך, מה עשית לי, ייצרת אצלי תלות חדשה, ייצרת אצלי עוד בעיה!
והם כמובן צודקים במאה אחוז. אתם יודעים שפרויד דיבר על נוירוזה של ההעברה. אנחנו יוצרים בעיה חדשה באנליזה, ואז הפציינט עובר להיות מוטרד ממנה.
כך שמה שהפסיכואנליזה מגלה, בסופו של דבר, היא שה-solution הוא הבעיה. והריפוי עובר דרך התמוססות של ה-solution של הפתרון. אני מקווה שהדברים האלה מאפשרים לתת מובן מלא יותר לאותו רעיון של dissolution של ה-solution.
כאן אני רוצה להעיר משהו על האטימולוגיה של solution ושל -dissolution
בדיקה מילונית ואטימולוגית של שני המושגים מלמדת שמדובר במקרה השקול לזה של ה- heimlich וה- unheimlich. פרויד פותח את הטקסט על ה-unheimliche בחקירה מילונית ארוכה ומגלה ששני המושגים מגדירים אחד את השני, שמה שהוא הכי heimlich הוא הכי unheimlich ולהפך. כך גם עלה בחקירה שלי לגבי solution ו- dissolution: solution מוגדר כ-dissolution, ולהפך. זה הופיע בכל מילון אטימולוגי שבדקתי.
והנה לנו מה שהוא אולי פרדוקס הפרדוקסים, ונדמה לי, כמו שאמרתי, שיהודה רימז על זה בתחילת הספר כשציטט את ויטגנשטיין.
אז אני חושב שאנחנו יכולים כעת להרחיב את האמירה של ויטגנשטיין ש- problems are not solved אלא dissolved, ולומר שמבחינת הפרספקטיבה האנליטית, לפחות במובן חמור, solutions are problems that may be dissolved.
אז עכשיו אני יכול לגשת לחוב שלי מההתחלה – איפה האהבה? אמלא את חובי בשני שלבים.
על הראשון נרמז כבר בדברים שהצגתי כשדיברתי על האדיפוס ועל ההעברה, ועל ה-dissolution שלהם. מה שמתאכזבים ממנו באדיפוס (מההורה) ובאנליזה (מהאנליטיקאי\ת), בסופו של דבר, הוא מהאחר כאחר של אהבה, האחר במידה שהוא האחר של האהבה.
בסמינר 11 לאקאן נותן הגדרה מדויקת ל-Dissolution of the transference (שם זה מתורגם כ-liquidation), ובדיוק שם הוא מנגיד את ה-dissolution הזה לתעתוע שביחסי האהבה. אהבה היא הפתרון, זו קונבנציה בשיח הכללי, החברתי, התרבותי, וכמובן שאי אפשר להתנער מהדבר הזה. אבל, כמו שאמרתי, בפסיכואנליזה מציעים אפשרות שה-solution יעבור dissolution. על אהבה כ-solution לאקאן אומר שם, שהיא ניסיון להפוך להיות אובייקט ראוי עבור האחר גדול. אובייקט ראוי – ראוי לאהבה. וזה ה-solution שבאנליזה עובר dissolution.
אני מקווה שזה לא נשמע לכם לגמרי זר ביחס למה שהצגתי. לאקאן ממשיך כאן את אותה הנקודה שהצבעתי עליה קודם בטקסט של פרויד על ה-dissolution של האדיפוס, בנוגע לאכזבה מהאהבה.
אז אם בהתחלה היה אולי מפתה לומר שה-solution הוא אקט מכונן וה-dissolution הוא אקט שהורס, אני מקווה שעכשיו ברור שזה יהיה מאוד לא נכון לומר זאת. זה היה משאיר אותנו, אולי, תקועים בין שתי העמדות שקליין ניסחה כסכיזואידית פרנואידית והדפרסיבית, ואני, לפחות באופן אישי, משוכנע שזה אפשרי להיות מסופק מהחיים, לצד הסבל, כמובן.
אלא – וזו המסקנה של החקירה הקטנה הזו שלי – שבסוף אנליזה אפשר לקבל את מלוא האפקטים של ה-solution שלנו, ולקבל את מלוא האפקטים של ה-solution שלנו, זה מופיע כ-dissolution. אני חושב שזו העמדה הזו של לאקאן, שהיא עמדה זהירה, שיש בה מן ההתאכזבות, אם להשתמש במילה של פרויד, אבל שמאפשרת לאור חדש לזרוח, אור שכרוך באפשרות לסיפוק.
ובכל זאת, הספר של יהודה ספוג באהבה. פתחתי בקביעה שפרדוקס לא מעמיד את עצמו לפתרון, ושזה יהודה שמתייחס לפרדוקס כאל חידה. ובכן, יהודה הוא זה שאוהב לפתור חידות. זוהי אהבה טהורה למדי, אולי אפילו אסתכן ואומר, אבסולוטית, עם הד לאמירה של לאקאן על ההבדל המוחלט שהאנליטיקאי שואף להכניס עם האיווי שלו. וזו האהבה הזו של יהודה שהספר ספוג בה, ממש בכל משפט.
כאן אולי יש מקום להערה – רגע רגע, זה איווי, לא אהבה. וזו תהיה הערה נכונה מאוד. אני כבר שנים עסוק בשאלת היחסים בין האהבה לבין האיווי. המסקנה שהגעתי אליה, נכון להיום, היא שבעוד שההבחנה בין אהבה ובין איווי היא קריטית, כמו שנרמז גם בדברים שהבאתי היום, בסופו של דבר, אחרי ה-dissolution, המרחק בין האהבה לבין האיווי הולך ומצטמצם. אלא שבמקום לאהוב את בבואתנו שלנו באחר, אנחנו אוהבים להתאוות, אוהבים את ההשתוקקות. זה קשור לשינוי בסטטוס של האובייקט שלנו, אבל זה לא המקום להרחיב על זה.
אז כפי שאני רואה את הדברים, "פרדוקסים בפסיכואנליזה" הוא ספר על אהבת ה-dissolution של האהבה – והרי לנו פרדוקס נוסף.
נדמה לי שמבין הספרים שיהודה כתב עד היום, בספר הזה אהבת האיווי שלו פועלת באופן המזוקק ביותר, וכשנתקלים בזה, זה דבר שקשה לעמוד בפניו. העניין שהספר עורר תוך זמן קצר, והעניין שאין לי ספק שהוא ימשיך לעורר, הם עדות לכך.
