עד העונג הבא
ד"ר יהודה ישראלי
ההתענגות הגברית קשורה בגבולות ובחצייתן. ההתענגות הנשית קשורה להתמסרות, אקסטזה ודבקות. איריס אוסלנדר משוחחת עם ד"ר יהודה ישראלי על סקס, מיסטיקה ולשון במשנתו של ז'אק לאקאן
18/3/2007
תחשבו מה שתחשבו על פסיכואנליזה, תסכימו איתי שהיא מתייחסת למיניות בכבוד המגיע לה. פרויד העמיד אותה במרכז תורתו וראה בה מפתח מרכזי להבנת חיי הנפש האנושית. ז'אק לאקאן, שהמשיך בדרכו ופיתח תורה שבה המיניות היא ביטוי לוגי של הלא-מודע. נפגשתי עם הפסיכואנליטיקאי ד"ר יהודה ישראלי, מומחה בתורת לאקאן, כדי לשוחח איתו על מיניות נשית וגברית, פנטזיות מיניות, והקשר המשולש בין מיניות – מיסטיקה – ולשון. סקס, מה כבר יכול להיות רע?
לאקאן המשיך בדרך שהתווה פרויד אבל הלך הרבה מעבר לה.
פרויד לא חקר את היסודות של המיניות, ולא נתן תשובה ברורה לגבי המקור שלה. חלק ממשיכיו פירשו את דבריו כאילו טען שמקור המיניות באינסטינקט ביולוגי, אך נקודה זו נותרה מעורפלת. לאקאן טען שבסיס המיניות הוא בלא-מודע הלוגי. כדי לחשוב חשיבה לוגית אנו זקוקים למערכת של הנגדות. ההנגדה הבסיסית ביותר היא ההנגדה בין יש לאין: עבור התינוק האם לפעמים נמצאת ולפעמים איננה. אפשר לצפות בתינוקות המתענגים על ההנגדה הזו במשחק שבו המבוגר מציץ ונעלם, משחק ה"קוקו". מכאן צמחה ההנגדה בין הגבר לאישה, בין מי שיש לו פאלוס ובין מי שאין לה, ומכאן צמחה גם חרדת הסירוס הקשורה בתסביך אדיפוס: הילד פוחד מההורה מאותו מין בגלל היריבות על ההורה מהמין השני, והפחד מקבל צורה של חרדת סירוס, ששם ההבחנה בין" יש" ל"אין" הופכת להנגדה נוספת, בין "מותר" ל"אסור".
מהי האבחנה בין התענגות גברית, פאלית, לבין ההתענגות הנשית?
ההתענגות הפאלית היא על ההבדל בין יש לאין, כמו הילד שמשחק "קוקו". זו התענגות פשוטה: כל דבר אסור הוא מגרה, "מים גנובים ימתקו". עירום מגרה כל עוד כולם לבושים. במחנה נודיסטים, לעומת זאת, העירום מותר ולכן יכול להיות לא מגרה. ההתענגות הפאלית היא התענגות על האסור, על גילוי עריות במקור, על העבירה, והיא מתקיימת אם בלא מודע יש סצנה שקשורה לגילוי עריות או לאיסור אחר. התענגות פאלית היא פרוורטית מאחר שהיא זקוקה לחוק כדי להפר אותו על מנת שתיוצר ההתענגות והיא מוגבלת מאחר שאותו חוק שיצרנו גם מגביל אותה. עכבות מיניות נועדו להפוך דבר לאסור כדי להטעין אותו בערך ליבידיונלי במסגרת ההתענגות הפאלית, ובו בזמן הן מגבילות את ההתענגות.
לעומת זאת ההתענגות הנשית, או האחרת, כפי שמכנה אותה לאקאן, קודמת לסירוס, להנגדות הלוגיות הלשוניות. היא חוץ לשונית, אקסטטית, אינה מוגבלת על ידי הנגדות ולכן אינסופית. היא צלילה לממשי, למצב חוץ לשוני. זו ההתענגות של היוצר, של האמן, והיא מתבטאת גם באקסטזה המיסטית, בדבקות של אדם באלוהיו. מושגים כמו "התמסרות" "דבקות" הם סממנים של חוסר הגבולות של ההתענגות הנשית.
חשוב לומר ששני אופני ההתענגות מופיעים גם אצל גברים וגם אצל נשים.
האבחנה אינה מגדרית, ושני המינים חווים את שני אופני ההתענגות, אף שניתן לומר שאצל נשים ההתענגות הנשית מפותחת יותר ואצל גברים ההתענגות הפאלית. אישה יכולה גם להזדהות עם הגבר שמתאווה אליה, להתמקם כאובייקט עבורו, להפיק ממנו ריגוש פאלי ולהזדהות איתו.
איסורים מינייים ודון ז'ואנים
איך האבחנה בין מיניות נשית לגברית משרתת אותך בטיפול?
באנליזה מזהים בעיות שנובעות מחוסר באחד משני סוגי ההתענגות ומחזקים אותו. למשל, כשהאיסור שהטיל הסופר אגו הוא כה חזק שהמטופל אינו מרשה לעצמו לחוות מיניות גסה- פורנוגרפית-פאלית או להיפך, כשבגיל מוקדם לא היה מי שישים גבולות, איסורים, ולכן לא נוצרה התענגות פאלית. במקרים כאלה יהיה צורך לחזק את ההתענגות הפאלית, למשל באמצעות יצירת גבולות שניתן יהיה לחצות אותם ולהתענג.
דוגמא לבעיה הנוצרת כשחסרה התענגות נשית, הם דון ז'ואנים, אנשים שבגלל התענגות פאלית חזקה מאבדים עניין ברגע שהם משיגים את האובייקט. הם בונים יחסים ומיד הורסים אותם כי הם מתענגים על המעבר בין היש לאין במקום לבנות ולהנות ממה שיש. אצלם צריך לחזק את המיניות הנשית.
ואיך נקשרים שני אופני ההתענגות לאהבה?
המתענג בהתענגות הפאלית הוא סובייקט המתענג על אובייקט. והמתענג האחר מתענג על היותו אובייקט של "האחר הגדול" – התרבות, ההורים, השפה, או אלוהים. ניתן לראות בהתענגות הנשית סוג של אהבה, כמו הנזירה האוהבת את אלוהים, אבל אהבה במובן המקובל, בין בני זוג, היא בין סובייקטים ולכן סקס ואהבה הם שני דברים שונים. כדי לערב בין השניים צריך ששתי הדמויות – הסובייקט והאובייקט יתקיימו ויתחלפו בבן הזוג. יש המתקשים לעשות זאת וצריכים אישה אחת לאהוב אותה ומאהבת לקיום יחסי מין. זו האהבה הרומנטית שלעולם אינה ממומשת, כי אם תמומש תיהפך לסקס.
לאקאן מרחיק לכת וקובע שהמיניות היא תוצר של השפה, ושהשפה מגדירה מהם אברי המין. האם על פי לאקאן לביולוגיה אין כאן תפקיד?
קיים ויכוח אם הדחף הוא ביולוגי או תרבותי. לאקאן טוען שהתרבות, ולא הביולוגיה, קובעת אילו אזורים בגוף יוטענו ליבידנלית. אם בתקופה האנאלית הילד חווה את דרישת ההורים לניקיון כדרישה למסור להם את הצואה שהוא חש שהיא חלק מגופו, והקונפליקט הזה מתחבר לריגושים סאדו-מזוכיסטים, למאבק, זה יטעין את האזור האנאלי ליבידינלית ובעתיד האזור הזה יקבל חשיבות ארוטית רבה יותר. בסין הטעינו כך את כף הרגל וביפן את הקרסול. העדפות תרבותיות מסמנות את אברי הגוף ומטעינות את האיברים המסומנים בערך מיני.
עם זאת, לדחף יש בסיס ביולוגי: מה שמשותף להרבה אזורים ארוגניים הוא שיש להם צורה טופולוגית של חור שסביבו שפה של רקמות ריריות בעלות צפיפות עצבית גבוהה. אבל התרבות היא זו שבחרה להתמקד דווקא בפונטציאל העצבי המסוים הזה ולהפוך אותו לבעל ערך ליבידינלי, ולא באיברים אחרים. בפטיש, למשל, נבחר חפץ או איבר: כף רגל, נעל, או כל חפץ אחר, שהוטען ליבידינלית והפך למושך. כשם שהשפה מחליפה מילה במילה אחרת אנחנו עושים את ההחלפות האלה גם במיניות: האם, האובייקט הראשון, מוחלפת ברגל שלה ואחר כך בנעל שלה והנעל מוטענת ליבידינלית והופכת למושכת בלי שבמודע תהיה לכך זיקה לאם.
פנטזיות מיניות ממלאות חסר
על מה מבוססות הפנטזיות המיניות שלנו?
פנטזיה מינית, או פנטזמה כפי שלאקאן קרא לה, מנסחת יחס בין סובייקט לאובייקט. לאקאן אמר ש"אין יחס מיני", כלומר, אין הרמוניה, אין שלמות, הלימה מוחלטת, והחסר (בסגול) הוא הכרחי בשל היותנו יצורים מדברים. במעבר בין הממשי לסמלי, כלומר כשהפכנו ליצורים מדברים, ויתרנו על משהו. לאקאן כינה את אותו חלק מהממשות שהולך לאיבוד בשפה "a קטנה", ואמר ש"המילה הורגת את הדבר". הויתור על הממשות, על החוויה שאינה ממומשת בשפה, היא סירוס, שאחריו אין יחס מיני, אין הרמוניה. יש חסר.
הפנטזמה מנסה לייצג בכל זאת יחס מיני, להשיב את ההרמוניה על כנה, וגם ליצור תשוקה, איווי. המרחק מהאובייקט יוצר את התשוקה. השגתו – את ההתענגות. במקרה המפורסם של "איש העכברים", אחד ממטופליו של פרויד, הפנטזמה של המטופל הייתה על חולדה שהוכנסה לפי הטבעת וגורמת לעינויים נוראים. בגרמנית, חולדה (Rat) קשורה אסוציאטיבית לכסף (Ratten), שקשור לצואה, והפנטזמה מחזירה בדרך זו את הצואה לפי הטבעת. עם חזרת האובייקט שהופרד למקומו נוצר אפקט של הרמוניה מדומה. כך המקרה גם בפנטזמות מזוכיסטיות, כמו פנטזמת אונס: הנאנסת ממלאת את תפקיד האובייקט שמשתמשים בו והאובייקט חוזר למקור. גם בפנטזמה סאדיסטית של שליטה – השולט מחזיר לעצמו את החתיכה האבודה.
מה שמביא אותנו לקשר בין מיניות למיסטיקה. תהליך האנליזה הלאקאניאנית מזכיר מאוד תורות מיסטיות ורוחניות: פה וגם פה מתקיים תהליך של צפייה עצמית ומתפתח חלק הצופה בתהליכים בלי שהוא מזדהה עימם, מתוך כוונה לצמצם את השפעתו של האגו, שלאקאן מכנה אותו "הדמיוני". בסופה של אנליזה לאקאניאנית המטופל אמור להזדהות עם החסר, הלא מודע, הממשי שהוא חלק מההתענגות הנשית וגם מהחוויה המיסטית.
על פי לאקאן אנו מתאווים למשהו שאין לנו דימוי עבורו, המכונה "a”, משהו שאינו אובייקט במובן המקובל משום שאין לו צורה או שם, אבל הוא מעין אובייקט כי הוא מפעיל אותנו. באנליזה עוברים כמה שלבים: בשלב הראשון מצמצמים את השפעת האגו המורכב מהתניות, ומעוררים את הסובייקט הלא מודע. בשלב זה המטופל יזהה את הטעויות הפרוידיאניות שלו כבחירות המנוהלות על ידי הסובייקט הלא מודע ויזדהה איתן. בשלב הבא יעבור המטופל מהזדהות עם הסובייקט הלא מודע להזדהות עם האובייקט הנתון בסדר החברתי ונקבע על ידו. כשעושים את המעבר הזה מהסובייקט לטובת ה-"a" בצורה לא מבוקרת, לפני גיבוש הסובייקט, הדבר יוביל לפסיכוזה או לפרוורסיה. כאשר מעמדו של הסובייקט מובטח, המעבר מסובייקט לאובייקט בצורה מבוקרת יכול להתבטא כהתמסרות רוחנית, מקצועית או אחרת.
עם זאת, האנליזה לא מכוונת להשתחררות טוטאלית מהאגו או מהסובייקט. בסוף האנליזה מתקיימים במטופל כל המשלבים – הדמיוני-אגו הסמלי-סובייקט והממשי-אובייקט. בחוויה הרוחנית מגיעים אל מחוץ לגבולות האגו ומגבלות הלשון, החשיבה הלוגית, כדי למצוא אחדות, חיבור של הפרט עם משהו גדול ממנו, ולפי הפסיכואנליזה אותה חוויה היא גם האחדות של הילד עם האם, אחדות שלא הופרדה על ידי שפה, שמתבטאת גם במיניות הנשית.
אני חייבת לומר שקשה לי למצוא בחוויה העוצמתית של האיחוד המיסטי משהו שמזכיר את חווית האיחוד של התינוק עם האם, למעט העובדה ששתיהן חומקות מהגדרה לשונית ומתקיימות מחוץ למגבלות הלשון.
מאחר שהחוויה המיסטית חומקת מהגדרה, ומצויה מעבר לשפה, אפשר לנחש שזו חוויה דומה לזו שכבר חווינו ושלא היו לנו מילים עבורה גם אז. נכון שהחזרה לממשי בצורה מבוקרת, אחרי שהסובייקט הוא חלק מהסמלי – השפה – אינה זהה בדיוק לחוויה הקדומה שלפני הטמעת השפה, אבל בשני המקרים מתקיימת פגישה עם הממשי.