מהי הקליניקה הפסיכואנליטית[1]?
GABRIEL LOMBARDI
תרגום מצרפתית : דפנה בן זקן.
(זהו טקסט שמסביר את החשיבה מאחורי הקמת המרחב הקליני)
מהי הקליניקה הפסיכואנליטית ? מה אנו מבקשים למסור ולחקור בקולג' הקליני? זוהי הזדמנות עבורי להתעמק בשאלה שלאקאן הציג ב –"פתיחה של הסקציה הקלינית" ב-5.1.1977. התעמקות זו תהיה גם נסיון לומר לכם כיצד אני מבין את האוריינטציה של העבודה שלנו.
לאקאן התעמק בקליניקה הפסיכואנליטית מתוך הפרקטיקה שלו, מתוך עמדתו הסינגולרית בתוך הדיסקורסים,מתוך קריאתו הזהירה והאנרגטית את הטקסטים של פרויד, מתוך האלבורציה של הפסיכיאטריה הקלאסית שלעולם לא זנח ומתוך היחס של הפסיכואנליזה עם הרציונליות והמדע המודרני.נוכל לראות יחד כי תגובת של לאקאן היתה הטרוגנית ורבת פנים ובאותה עת מותאמת למבנה של הידע שאליו קשור השיח הפסיכואנליטי.
דרך להתעמקות בנושא,
כשקוראים את "פתיחה לסקציה הקלינית" וטקסטים אחרים שנכתבו או הוצגו על ידי לאקאן ב-1973 וב-1976 ניתן לראות בבירור שלאקאן לא חשב שניתן לצמצם את הקליניקה לכדי פרקטיקה או התנסות((experience[2] של האנליזנט שיכולה להשאר באפלולית של הקליניקה. "הפרקטיקה איננה זקוקה להבהרה כדי לפעול" אמר לאקאן ב"טלויזיה".[3] כשלאקאן אמר ב"פתיחה של הקולג' הקליני" כי יסודה של הקליניקה הפסיכואנליטית מתבסס על מה שנאמר באנליזה הוא אמר גם שהקליניקה אינה נמצאת בהכרח בהתאמה מלאה עם מה שאומרים באנליזה.
הקולג' הקליני שלנו אינו עומד להיות תחליף להתנסות האנליטית עצמה שהינה חיונית ביותר כדי להפוך להיות אנליטיקאי.התנסות זו אינה מספקת(insuffisante) ולו היתה מספקת לא היה צורך בקולג' הקליני.אם הקולג' יהפוך להיות קולג' קליני זה יהיה בתנאי שהוא לא יחליף את האנליזה (האישית) אלא יתווסף להתנסות האנליטית.
כיצד הקליניקה לוקחת חלק בהתנסות כזו?אתם בודאי יודעים עד כמה לאקאן לקח ענין זה ברצינות:הקליניקה מתבססת קודם לכל על חקירתה. לאקאן החזיק בעמדה זו מעל ל-30 שנה והשתמש בה כתמריץ לעבודתו.כדי להבהיר את ההתנסות האנליטית עלינו קודם לכל להציב אותה לבדיקה מתמדת.זוהי הסיבה שבעטיה יצר לאקאן את ה-Passe שבו מציבים בפני האנליזנט שאלות שעליהן האנליטיקאי איננו יכול לענות.
לא צריך לשכוח את האנליטיקאי ואת הפרקטיקה שלו.ב"פתיחה לקולג' הקליני" אמר לאקאן: "הקליניקה האנליטית צריכה להיות מורכבת לא רק מהתעמקות באנליזה אלא גם מהתעמקות באנליטיקאים" וזאת כדי שיקחו בחשבון את מה שבפרקטיקה שלהם הינו אקראי ומצדיק את התיזה של פרויד. "ההתעמקות בפסיכואנליטיקאי, עד שיצהיר את סיבותיו[4]" הינה גם פרקטיקה פסיכואנליטית הנחוצה על מנת שהאנליטיקאי יכיר בכך שהפרקטיקה שלו איננה ודאית,יש בה הפתעה(סיכון) וזאת כפי שפרויד הציג זאת מלכתחילה כשדיבר על הידע שהופך להיות ארעי. הידע שפרויד נתן לו ערך כדי לתמוך בפרקטיקה של האנליטיקאי הינו הידע שתָפוס בסף המאיים- הדחפי- של השכחה. העובדה שזוהי פרקטיקה שיש בה ארעיות ושיש בה סיכונים מצדיקה את קיומה. אם הפסיכואנליזה היתה טכניקה סטנדרטית בעלת ידע מובטח קיומו של פרויד לא היה מקבל את המובן שיש לה עבורנו: לאפשר לאמירה (enonciation) להתקיים מחוץ (ex-sister ), וליצור מסגרת למשעולי הידע של ה- parlêtre – משעולים שאנו מוצאים בהקשר לטעם,לאיווי, כלומר בנקודות קריטיות שבהן הסוביקט מגלם את חייו.
לכן הקליניקה איננה ההתנסות.היא גם איננה צבירה של נסיון שיש לו כמובן יתרונות,אולם בפרספקטיבה הרדיקלית שבה תמך לאקאן,ההתנסות היא מעין הכנה.בעוד אנו לומדים את ה"טריקים",את ה-savoir –faire אנחנו מגבשים גם סכמות וקלסיפיקציות שאורגות קשרים בין הדעות הקדומות לבין הפנטזמה ואת ההסכמה(הקונצנזוס) שהינה ביסודה של הקבוצה של האנליטיקאים- "החכמים" בעלי הנסיון.
אנו יודעים עד כמה לאקאן נאבק נגד חיבור זה בין הדעות הקדומות לבין הקונצנזוס שגורם להפקדת הידע בידי ההתנסות.ההיפך מכך, לדעת לאקאן[5] ההתנסויות באנליזה אינן משהו שמתווסף(s'additioner) והוסיף כי "פרויד אמר זאת כבר לפני: כל מה שעושים בפסיכואנליזה זה ללקט כאילו שום דבר לא התבסס קודם לכן".
אולם לא נוכל להסיק משלוש אינדיקציות אלו שהידע שנוצר עקב מיון(קלסיפיקציה) הינו חסר ערך לפסיכואנליזה הלאקאניאנית. לאקאן הדגיש בטקסט מ-1975 שיש סוגים שונים של סמפטומים וקליניקה אחת וכל אלה ממשיכים את הקליניקה הפסיכואנליטית של ידע שלא צריך לזנוח. פרויד ובודאי לאקאן קראו בקפדנות את הקלסיקה של הפסיכיאטריה.
וודאות ומסירה בשיח ההיסטרי
הקליניקה אינה תומכת בידע שמהודק אל עמדות מקובעות. לא יזיק לאנליטיקאי להתענין בדיסקורסים אחרים באשר לשאלה הנובעת מעומק השיח האנליטי.הוא יכול להשען על דיסקורסים אלה באופן זמני. על הקליניקה להציב את השאלה באופן קוהרנטי להמשגה הלאקאניאנית של האקט האנליטי:האופן הבטוח ביותר להיכנס אליו ולצאת ממנו באמת.לא יזיק לקלינאי לקרוא את הקלסיקות של הפסיכיאטריה כמו קרפלין וקלרמבו וללמוד מהם אילו סוגי סמפטומים שקשה לתפוס אותם מגלה הפסיכוטי למי שמוכן להקשיב אליהם. זה עלול להראות בסתירה עם מה שאמרנו עד כה אבל זה לא פחות ודאי. עלינו לקחת בחשבון את המסמן הנאולוגיסטי,את מה שחוזר על עצמו,את התופעות האלמנטריות וכו' בתנאי שלא נתפוס מקום של פסיכיאטר ושלא ניתפס באוביקטיביזציות שלו ובתאוריות הסיבתיות שמפריעות לו להשתמש במה שהוא משיג בראיון שיכול להיות בו זמנית מבריק אך ללא אופק וללא תוצאות אתיות תקפות.כך משיגים לעתים קרובות גינוי במקום הסבר- כפי שאמר זאת פרויד באשר לאתיקה שאליה הפסיכיאטריה מצמצמת את הדיאגנוסטיקה שלה.
באותו אופן ,גם אם זה נרשם כ”התפלמסות" לאקאן ציין בטקסט זה את מה שיכולה להיות השאיפה שלו כקלינאי להראות שסוגי הסמפטומים השונים נובעים מהמבנה "הינם וודאיים וברי מסירה רק בשיח ההיסטרי" כלומר בשיח שבו הסמפטומים מופיעים בקשר החברתי ומתוך המובן אומרים משהו על המבנה.את שאלת הסימפטום ניתן להציב רק מתוך האופן ההיסטרי,לא את השאלה על הסמפטום אלא את שאלת הסמפטום: עם הסמפטום אנו שואלים את השאלה.
הקליניקה הפסיכואנליטית נוצרת בחיבורים האלה בין השיח של האנליטקאי והדיסקורסים האחרים עם נקודות הקירבה ועם הכניסות שמהן ניתן להיכנס ולצאת. אנו מכירים את המסעות הלוך ושוב של פרויד ושל לאקאן שניסו להתייחס לדיסקורסים להרצאות ולפרספקטיבות אחרות שלא ניתן להשיג כשנופלים טרף לחזרתיות,להרגל ולקונצנזוס שהינם הרסניים(ממיתים) לאיווי של האנליטיקאי.
בחיבורים האקסטימיים האלו אנו יכולים להציב את השאלה של הקליניקה הפסיכואנליטית כארטיקולציה של הטיפוסי עם מובן העונג של כל מקרה. "הסמינר לארטיקולציה קלינית" בבואנוס איירס ניסה לחקור את החיבור הזה מתוך הנחה שארטיקולציה זו איננה נעשית באותו אופן בסמפטומים השונים שלאקאן ציין. למעשה לאקאן הציע רשת שבה המקרים מופרדים זה מזה באי-המשכיות יסודית שמתקיימת עבור הקליניקה והפרקטיקה האנליטית.
נתחיל עם ההיסטריה שבה כלכלת הידע שונה מאד מאשר במבנים קליניים אחרים. עבור לאקאן בהיסטריה אפשרות המסירה של השאלה נשענת על המבנה:הוא לוקח בחשבון ש"בשיח ההיסטרי מתגלה ממשי שהינו קרוב לשיח המדעי"[6].אנו מוצאים את הרעיון של ההיסטריה כקשר חברתי שמיוסד על ידי הסמפטום (זה לא מתרחש בשום קליניקה אחרת)לאקאן פיתח זאת בהרחבה בסמינר על ה"תצורות של הלא מודע" הרבה קודם לפורמליזציה שלו את הדיסקורסים.כך קיים לפחות סוג אחד של קליניקה שעבורו המסירה והארטיקולציה הינם דבר שניתן לחשוב עליו.
המקרה של האובססיבי שונה לחלוטין.כמו ההיסטרי הוא איננו מכיר את המובן של הלא מודע של הסמפטום של אובססיבי אחר אבל הסמפטום שלו איננו בקומוניקציה "מבנית" במו במקרה של ההיסטרי.יש אי המשכיות יותר חדה בין סוגי הקליניקה השונים באשר למה שנמצא בקומוניקציה איתנו או לא באשר למה שנותן עצמו לקשר החברתי או לא. אל הגבולות והמשעולים הסתומים של הקומוניקציה של הסמפטום,אל המקום היחיד שבו מה שמתַקשר הוא זה שחסר, נוסיף גם את מה שלמדנו על ההבנה ועל הפרוש. נוכל לראות שאת הסוגים הקליניים הלאקאניאנים ,ויש כאלו,ניתן לשמוע כ"צורות נורמליות" של סטביליזציה של חֶסֶר וכמָהוּת האיווי. אני חושב על השילוש נוירוזה פרברסיה ופסיכוזה שאינו מופיע אצל פרויד ושלאקאן התיחס אליו כאל שלוש ה"צורות הנורמליות" של האיווי.[7] .
הפסיכואנליזה איננה מתיימרת לבטל את הידע שנוצר מהמיון(קלסיפיקציה),אלא היא מֵתיקָה(מזיזה) אותו מההזדהות הפורמלית של מה שמחוץ לסוביקט אל מה שמזהה והינו אופייני החל מהגרעין המבני של הסמפטום, כמו השאלה: מה גורם לחסר, כיצד הוא מכונן?כיצד הוא שב וכיצד הוא שונה מקשר חברתי?
התעמקות מחודשת במה שפרויד אמר
כדי לעקוב אחרי לאקאן עלינו להציב הכל בסימן שאלה וזאת בכל פעם מחדש. זו הדרך שבה לאקאן המשיג את הקליניקה של הפסיכואנליזה. אולם כדי לעשות זאת עלינו בכל זאת לבחור לנו דרך או מתודה. ב"פתיחה של הקולג' הקליני" לאקאן מדגיש כי ה"קליניקה" הפסיכואנליטית מתבססת על התעמקות מחודשת בכל מה שפרויד אמר.אני קורא פסקה זו שניתן לקרוא אותה כהערצה שלילית דווקא כהזמנה לקריאה של הטקסטים של מי שיסד את השיח האנליטי מתוך הכרה כנה של הקשיים התאורטיים והפרקטיים המתרחשים בכל מקרה חדש,בכל מבוי סתום בריפוי וגם בכל התקדמות טיפולית או אפיסטמית.כיום הקליניקה כוללת עבורנו גם את ההתעמקות בטקסטים של לאקאן בדיוק מאותה סיבה.זהו המובן של קיומן של קבוצות לימוד בקולג' שלנו .
נדרשת הערה חשובה מאד: להתעמק בטקסטים של פרויד ולאקאן מחייב לקרוא אותם.אין די בהסברים של אחרים לגבי מה שנאמר בהם. כל אחד מאיתנו צריך להגיע ל"חזרתיות אמיתית" של מה שנאמר בטקסטים אלה ולשחזר בהווה את תנאי אמירתם.זו תהיה הדרך הטובה ביותר לתמוך בשיח האנליטי ולהמנע מאמירות ריקות ומחיקוי אוניברסיטאי מחוסר הבנה.אינני חושב שהקולג' הקליני מסתכן בלהפוך להיות ארכעה((instanceשל הוראה שהשיח האוניברסיטאי פולש אליה דווקא מפני שבקולג' הקליני כל אחד ואחד יקרא את פרויד ואת לאקאן.נוכל להעזר בהתיחסויות של אחרים אבל לא נישען על הערות של פרשנים מסויימים.הערות הינן יעילות עבורנו ויעילות למטרות שלנו כאשר הן לא גורמות לנו לגנוז את הטקסטים שאנו מבארים/מפרשים.
הממשי כְּמָה שלא ניתן לשאת le reel impossible a supporter
אם אחרי כל מה שאמרתי נותר עדיין צל של ספק לגבי ההטרוגניות של התגובה של לאקאן לגבי השאלה של הקליניקה אנו יכולים לציין עוד הגדרה שהוא נתן זמן קצר אחרי ה"פתיחה של הקולג' הקליני".נוכל למצוא זאת בהכרזה על הקמת הסקציה הקלינית בסוף-1976.להגדרה זו שלושה חלקים:
"הקליניקה הפסיכואנליטית היא הממשי כְּמָה שלא ניתן לשאת. הלא מודע הינו בו זמנית הדרך והעקבה (la trace)באמצעות הידע שהוא מכונן: בכך שהוא ממלא את החוב(ה) של נטישת כל מה שמעָרֵב בתוכו את הרעיון של התודעה(connaissance )."
החלק הראשון של המשפט שאותו בחרו עמיתי בקולג' הקליני בפריז כנושא לעבודה בשנת 1999-2000 נראה לי המפתיע ביותר.לומר שהקליניקה היא "הממשי כְּמָה שלא ניתן לשאת" היא דרך אחרת לומר שעבור לאקאן הקליניקה איננה שאלה שמוצבת מחוץ להתנסות אלא להיפך,היא מפנה להתנסות האינטימית ביותר,זו שבוודאי כל אחד התנסה בה מכיון שהוא איננו רק סוביקט של שפה אלא גם סוביקט שחזקה עליו שהוא יודע משהו על מה שהשפה כוללת שהיצור החי אינו יכול לשאת אותו.אלו הן נקודות שפרויד כינה "טראומטיות" שמצויות בשורש הסימפטום. כדי לקיים קליניקה כזו במיטבה ברור שחייבים לעבור אנליזה וגם לעבור במסלול שמוביל אל reconnaissance”" כלומר אל הכרה מחודשת לגבי הסמפטום לא רק בעקבה אלא באקטואליזציה של הטראומה שמקבעת את הסוביקט אל התענגות בלתי נסבלת. הכרה מחודשת זו שאני שם בין מרכאות,איננה אפשרית בלי התייחסות למימד הדחפי של ההדחקה.רק כשנוטשים את המסכות הנרקיסיסיטיות והפנטזמטיות שהופכות את הסמפטום לנסבל(שאפשר לשאת אותו) אנו מצליחים להשיג פיסה זו של ידע שאיננו זכרון אלא החייאה של הבלתי ניתן לשאת.
בלי מסע קליני פסיכואנליטי זה אנו זונחים את השאלה לפני שמגיעים לתשובה.איך נוכל לעזור לסוביקט כלשהו למקם את הבלתי אפשרי מבלי שחצינו את ההתנסות של ידע זה?בכך מוצדק החלק השלישי של הגדרתו של לאקאן:היא נוטלת חלק בתחימה של מה שהינו הקליניקה של הפסיכואנליזה,זהו הצו האתי שתובע לנטוש את כל מה שכולל בתוכו את הרעיון של התודעה. הקליניקה האנליטית אינה מתיחסת לפציינט כאל אוביקט של תודעה שהרי אם כן, אנו נמצאים הרחק מהשיח האנליטי ונופלים מחדש לעמדה של הפסיכיאטר.אף גרוע מכך,אנו פסיכותרפיסטים, כלומר אנו יכולים אך ורק לעסוק במה שחוזר על עצמו. במצב כזה אין טעם להמתין לשום חידוש אותנטי,לשום רווח של ידע שמאפשר שינוי ביחס לסמפטום.
מפרספקטיבה זו הקליניקה מחיייבת/דורשת לנטוש כל אוביקטיביזציה פסיכולוגי(סטי)ת של סוביקט שאותו אנו מוצאים בהתנסות כמי שנמצא בתוך הפילוג(division) ובתוך חיצוניות אונטית ואתית רדיקלית ביחס לפרט שתפוס כאוביקט של תודעה.אנו לא מגיעים מבחוץ אל הבלתי ניתן לשאת של הסמפטום אלא כפי שכתב לאקאן ב"שאלות פרה-לימינריות" רק דרך עמדה של הכנעה מלאה לעמדות הסוביקטיביות היחודיות של הסוביקט. רק אז יש לנו גישות ל"סוביקטיביות של דליריום" לדוגמא.
מהי הדרך אם כך? איך ניתן לגשת ל-בלתי ניתן לשאת של הסמפטום?לאקאן עקב אחרי ההגדרה שלו:"הלא מודע הוא בו זמנית דרך ועקבה באמצעות הידע שהוא מכונן". כשהפציינט הוא פסיכוטי בדרך כלל מספיק להקשיב לו כדי שהוא יעיד ב"שמים פתוחים" על הדרך של הלא מודע שלא חסר בה מוזרויות ופיתולים של אזור החפיפה בין המסמן לבין החי).vivant)הוא מראה לנו זאת עם וודאות שלוקחת חלק במה שלא ניתן לשאת בסמפטום שלו שלעיתים דוחפת אותו להשיג מאיתנו הקלה. זה לא אומר שהפסיכוטי שמעיד על דרכי הלא מודע בשמים פתוחים יודע על מה מדובר. הוא בעיקר סובל מבלי לדעת בדיוק שמדובר בידע,מכיון שכפי שאמר לאקאן זהו המקום שההעברה מייעדת לקלינאי(6)
כמובן שהמקרה של הנוירוטי שונה מכיון שדוקא באי הוודאות שלו עלינו למצוא את הוודאות שלנו , כשאנו הולכים העקבות ההמלצה הפרוידיאנית שכבר ציטטנו, צריך לתפוס,ללכוד את העקבות הכי דקיקות והכי חמקניות של הידע כאשר חלק מציטוטי החלומות או הסמפטומים חומקים. הלא מודע הוא העקבה והדרך שבה השכחה רשמה את עצמה (עליהם) המכוון אותנו אל עבר המוקד הממשי הסמפטום, זה שניקב את טבורו של נרקיס.
המבואות הסתומים של הידע
השאלה נשאלת שוב:מהי הקליניקה הלאקאניאנית?מלכתחילה מציע הקולג' הקליני להראות שהמענה לשאלה זו איננו הגדרה סגורה.קיים רק מענה שהוא מיתווה של קווים שהינם שונים וסותרים זה את זה שכדאי לצעוד בהם באופן מתודי ולהתמודד איתם כדי שלא נצמצם שוב את הפסיכואנליזה ואת הקליניקה שלה לכדי אוריינטציה יחידה (unique) שתרחיק את הפסיכואנליזה מהקשר האינטימי שיש לה עם האיווי של האנליטיקאי ועם מָה שלא ניתן לשאת.
הטקסטים של פרויד ושל לאקאן,העדות על הפרקטיקה האנליטית והצגות החולה מאפשרים לנו לסלול מסלולים אלה ולהציג את השאלה לגבי הארטיקולציה של הסינגולרי עם השונה,של התאוריה עם ההתנסות ושל הריפוי עם הרה-קונסטרוקציה הלוגית.
כל אלו דברים שמוסיף הקולג, הקליני להתנסויות נוספות.אזכיר כמה מהם בשל חשיבותן עבורנו בהכשרה האנליטית:כבר הזכרתי את האנליזה האישית.אני רוצה גם להפנות את תשומת הלב ל"פורום של בואנוס איירס" שבו צומח קולג' זה שבו קיימת קהילה שחוקרת ולומדת את הדרכים והצורות האפשריות של כינון של Ecole פסיכואנליטי כחלק מהמסגרת הרחבה של הפורומים המאוגדים כיום ב IFCL .
הקולג' הזה נושא עיניו אל השיבה ל Ecole של לאקאן שלא ימסמס את הקולג' אלא יאפשר לנו בפרקטיקה להתעמק בחקירה הפרוידיאנית ובהגדרת הלאקאניאניות.זה מוביל אותנו לחקירה של האנליזה מנקודת מבטו של האנליזנט בתוך מנגנון(דיספוזיטיב) שאינו מנגנון של אסוציאציות חופשיות ושל פרימתה(deployment)של ההעברה .
אנו צריכים להתקדם לכיוון של קליניקה שאינה מטפחת את הטלת הספק בהעברה ושאינה מרחיקה את מה שאינו "מתחת להעברה" כפי שקוראים לכך בבתי ספר אחרים.קליניקה שתומכת בחקירת הסוביקט שאמור לדעת le sujet suppose savoir איננה יכולה להיות כל כולה "מתחת להעברה",זהו ביטוי שאיננו לאקאניאני בוודאי באשר להגדרה של הקליניקה.
ניסיתי עד כה למקם את הקליניקה הפסיכואנליטית כמאמץ לארטיקולציה וכידע על המבואות הסתומים של הידע שבהם מכוּנַן הסוביקט כסוביקט של הלא מודע.כפי שלאקאן אמר,אלו מבואות סתומים שלא ניתן לצלוח. "בַּלא מודע, שהינו פחות עמוק ויותר בלתי נגיש להתעמקות המודעת, זה מדַבּר- ca parle ". הלא מודע הוא חומר שאינו נגיש לידע ויחד עם זאת כל מה שאנו יודעים תלוי בו. הוא יודע עלינו אך אנו לעולם לא נצליח לדעת אותו. ועדיין משהו ניתן לדעת דרך המשעולים של האנליזה והקליניקה. זוהי פיסת ידע שמתגלה לנו רק רק דרך השינויים בעמדה שלנו. פרויד הסביר זאת בכינוס ה-XVIII "הלא מודע :הפיקסציה או הטראומה".
"יש ידע ויש ידע.קיימים סוגים שונים של ידע שאינם שווי ערך כפי שאמר מולייר.הידע של הרופא אינו הידע של החולה ולא יכולים להיות לידע זה אותם אפקטים.כשהרופא מוסר את הידע לחולה זה לא מפיק שום תוצאה, אולם אין זה נכון לומר זאת כך, הכוונה היא שאין לכך אפקט של הסרת הסמפטום אלא יש לכך אפקט אחר שהוא האפקט של הנעת האנליזה (בדרך כלל גילויים של אי הסכמה הם הרמזים הראשונים לכך).אם כך החולה יודע משהו שלא ידע קודם לגבי המובן של הסמפטום שלו ועדיין הוא יודע רק מעט יותר עליו מאשר ידע קודם לכן. כדי למקם את נקודת השוני עלינו להעמיק בידע הפסיכולוגי.עדיין ההיגד שלנו נותר תקף באשר לסמפטומים שנעלמים כשאנו יודעים את מובנם.נוסיף לכך שידע זה צריך להשען על שינוי פנימי אצל החולה".
כל זה יכול להתרחש רק על ידי אלבורציה נפשית שיש לה סיום מוגדר.הנגישות לידע איננה מתרחשת ללא שינוי בעמדה של הסוביקט וזה דורש עבודה נפשית של אבל.
תרגום מצרפתית : דפנה בן זקן.
הטקסט נכתב בעקבות הצגת הקולג' הקליני של בואנוס איירס ולה-פלאטה ב-2000 [1]
מתורגמת כ- התנסות.experience. המילה[2]
