הרצאה של עדו הרצברג, חבר בפורום לאקאן תל-אביב.
לכאורה, בלב ליבה של הפסיכואנליזה, הן כתיאוריה והן כשיטת ריפוי עומד יחסו של הסובייקט לאחרות ולאחרים. זהו הנתון שממנו כל גישה תיאורטית מתחילה ושאותו היא מנסה להסביר. הפסיכואנליזה אינה מתעניינת בשלבי השינה או בתהליכי חילוף החומרים כשלעצמם אלא אך ורק לפן של חיי הנפש הנקשר ומתייחס למה שסביבו. עם זאת, אין זה ברור למה אנו מתכוונים כאשר מדברים במסגרת הפסיכואנליזה על יחס בין סובייקט לסובייקט. האם זהו יחס דמיוני/אשלייתי בלבד שמוביל לחוסר ביכולת להכיר בזולת כמקור חוויה משל עצמו? או האם יש מן הממשות במפגש בין סובייקטים? בהרצאה אבחן התייחסויות שונות לשאלות אלו שמשתמעות מכתיבתם של פרויד ולאקאן
