מאמרים

ההעברה האנליטית: פירותיה ומבואותיה הסתומים

אליסבת תאמר

 הרצאה זו נמסרה בכנס מקוון שערך "פורום לאקאן תל אביב" ב- 26.6.2020 בנושא "ההעברה"

תחילה, אבקש להסב את תשומת לבכם לכך שתופעת ההעברה היא אפקט של השפה, ובתור שכזו, אין היא נחלתה הבלעדית של הפסיכואנליזה. לאקאן כבר הצביע על עובדה זו כאשר בחר להתבסס על הטקסט המשתה של אפלטון בסמינר על ההעברה, ולמעשה הפך את היחסים בין סוקרטס ואלקיביאדס לאב-טיפוס של אהבת העברה. הוא אף טען שסוקרטס נמצא בראשיתה של ״ההעברה הארוכה ביותר שידעה ההיסטוריה״.

מדוע ההעברה היא תופעה של השפה? פשוט מאחר ומבנה השפה (S1àS2) מחייב שמסמן אחד תמיד ימצא בהמתנה למסמן אחר, בין אם מתייחסים לS2-  הזה כמסמן שני או כידע.

אנו יכולים אפוא לחשוב על תופעת ההעברה כעל הנחת ידע מוכללת – במילים אחרות, בכל העברה, ישנה הנחת ידע. נדרש אפוא דבר מה נוסף על מנת שההעברה תהיה ״העברה אנליטית״ במלוא מובן המילה ועל מנת שתהפוך לכוח המניע של פסיכואנליזה. אנו יודעים שהתלמיד מיחס ידע למורהו, שהחולה עשוי ליחס ידע לרופאו, אולם ההנחה הזאת שונה לחלוטין מההנחה הפועלת בפסיכואנליזה. הייתי רוצה אם כן שננסה היום להבחין בצורה טובה יותר במאפיין הייחודי, או במאפיינים הייחודיים, של הנחת הידע הפועלת בפסיכואנליזה ולא בשום מקום אחר.

היפותזת הלא-מודע נכנסת לפעולה

השיחות המקדימות מלמדות אותנו שהנחת הידע המופיעה החל מהמפגשים הראשונים עם מי שאכנה לעת עתה ״הפציינט״, לא בהכרח מעידה על כך שההעברה האנליטית עצמה נכנסה לפעולה.

קורה שסובייקט דופק על דלתו של אנליטיקאי מבלי לדעת אפילו שמדובר בפסיכואנליטיקאי. הוא בא לראות ״מטפל״ [psy] כמו שאומרים, כי סימפטום כלשהו מפריע לענייניו, והוא היה רוצה פשוט להשתחרר ממה שמכביד עליו. הציפיה של הסובייקט, באותו הרגע, היא ציפייה להחלמה, לאפקט תרפויטי, שאינה מעידה בהכרח על איווי לדעת על אודות הסיבה למצוקתו.

נדרשת אפוא עבודה של ממש החל מאותן שיחות מקדימות, כדי ״לייצר״ [fabriquer] את הנחת הידע שהיא תנאי הכניסה להתנסות האנליטית; יש צורך שהלא-מודע יתקיים. במילים אחרות, יש צורך שהאנליטיקאי יצליח ״להציב״ את היפותזת הלא-מודע. מה היא היפותזה זו? אין זאת אלא ההנחה שיש לו, לסובייקט, חלק כלשהו במה שקורה לו – שיש מאחורי הסימפטום שלו ידע שהוא אינו יודע, ידע שנמצא מחוץ להישג ידו, כלומר ידע לא-מודע.

ברגע הזה של התהליך האנליטי, המושגים של הלא-מודע וההעברה כרוכים זה בזה באופן הדוק.

לביטוי ״הסובייקט המונח לידע״ יש כאן, כמדומני, משמעות כפולה:

• הוא מתייחס קודם כל לסובייקט עצמו. כלומר שהסובייקט מניח שישנו סובייקט מאחורי הידע של הלא-מודע שלו – שנראה בעיניו כחידה – והוא מקווה שבאמצעות האנליזה הוא יצליח להניח עליו את ידו. זה האופן שבו אני מבינה את ההתנעה של היפותזת הלא-מודע.
• באותה תנועה, ישנה גם ההנחה של הידע המיוחסת לאנליטיקאי (שמונח לדעת משהו עליך); ההנחה שהוא זה שבאמצעות הפירוש שלו יוכל לנהל היטב את תהליך הפיענוח הזה, לבאר, באמצעות הפירוש שלו, את הידע הלא ידוע של האנליזנט. האנליזנט כמו מניח שלאנליטיקאי יש עמדת פתיחה טובה יותר ביחס לידע הלא-מודע שלו. הוא מונח אפוא במקום של ״סיבת״ התהליך.

הנחה וסובייקט

הייתי רוצה לפתוח כאן סוגריים ביחס למונחים ״הנחה״ ו״סובייקט״, שכן יש בהם משהו שתמיד סקרן אותי. שני המונחים הללו גם יחד מגיעים ממסורת פילוסופית ארוכה, שאת הסוגיות הכרוכות בה אין ביכולתי להציג בפניכם בצורה מספקת כלל וכלל. ובכל זאת אצביע על נקודה ראשונה הקשורה לשימוש במונח סובייקט. עידן אורן פיתח גם הוא את הנקודה הזאת במפגש שבו השתתפנו שנינו בתורכיה.

תמיד נדהמתי מהשימוש הכפול במילה סובייקט [sujet] בצרפתית, שכן היא מציינת, מחד, את ״זה שהינו העניין, התמה או הנושא המרכזי של פעילות או של מצב״ (הנושא – sujet – שלי היום הוא ההנחה של האנליזנט, למשל) ומאידך, את ״ההוויה החיה מבחינת היותה אינדיבידואלית״[1].

משמעות כפולה זו שולחת אותנו להבחנה אטימולוגית שקיימת בלטינית ונעלמה מאז, בין סובייקטוס, subjectus, וסובייקטום, subjectum. סובייקטום מציין את ה״מצע הנושא את התכונות האינדיבידואליות״, ואילו סובייקטוס מציין את זה ״הכפוף לחוק או לכוח״. כלומר, ״מה שמונח מראש ומה שמוכפף, המונח שאליו מכוונת השאלה ׳מה׳, והמונח שאליו מכוונת השאלה ׳מי׳״. היה מי שהתייחס לכפילות הסמנטית הזאת כאל ״משחק מילים של ההיסטוריה״.[2]

המונח סובייקטום הוא במקור תרגום של המונח היווני, to hypokeimenon, שאינו מביע בשום אופן את מה שאנחנו מתכוונים אליו במונח סובייקטיביות, אלא מציין את הנושא. מה שמעניין זה ש-hypo (מתחת) ו-keimenon (מה שרץ) פירושו באופן מילולי, ״מה שרץ מלמטה״, הסובסטרט, מה שמוצב-מתחת – sous-posé – כלומר, מה שמונח.

המורכבות של המושג ״סובייקט״ מצטלבת איפה עם המושג ״הנחה״, שכן המושג ״suppositum נובע משימוש מיוחד במונח שפירושו המקורי היה ׳תמיכה׳״. נדמה לי שההערות האלו מאשרות את אמירתו של לאקאן ב״פרופוזיציה״ על כך ש״הסובייקט אינו מניח דבר, הוא מונח״.

אני סוגרת את הסוגריים האלו, שמטרתם מבחינתי הייתה להדגיש את המשמעות הראשונה של הביטוי ״סובייקט מונח לידע״, המציין את הנחת קיומו של סובייקט של הידע הלא-מודע. מובן זה מופיע בבירור במתמה של ההעברה, שלקאן מנסח ב״פרופוזיציה״, היכן שהסובייקט מונח (sous-posé) בתור מסומן. מרגע שיש מסמן, יש הנחה של סובייקט. זה כמו הירוגליף – מרגע שנתקלים באחד, מדמיינים שעומד מאחוריו סובייקט.

נחזור להצבה של היפותזת הלא-מודע, המתניעה הלכה למעשה את ההעברה. זה לא דבר שקל לעשותו, אבל כאן טמון כל הייחוד של הפרקטיקה האנליטית, ההבדל שלה מכל הצורות האחרות של פסיכותרפיה (ניתן לדבר על מה שמכנים צורות חדשות של דרישה, ניתן להתלונן על כך שהסובייקטים כבר לא רוצים לעשות אנליזה… אבל זה לא משנה במאומה את המטרה שלנו, שהיא לנסות לגרום לכך שהסובייקט יציב את היפותזת הלא-מודע).

מרגע שהגענו להיפותזה הזו, עולה שאלה אחרת: איזה ידע היא מניחה? שכן המונח ״ידע״ גם הוא אינו חד-משמעי. הוא אינו חד-משמעי בעבודתו של פרויד וגם לא בהוראתו של לאקאן. ישנם מיני ידע.

 מיני ידע

 חלק שלם מהפיתוחים האנליטיים קשור לידע הנובע מפיענוח, כלומר מהפירוש. זה הידע הנובע מההיסט[ו]ריזציה [hystorisation] של הסובייקט, שלאקאן כותב עם y. האנליזנט בוחן בקפידה את ההיסטוריה שלו, את הרומן המשפחתי שהוא קושר להיפותזה טראומטית. פרק זמן נכבד מהאנליזה סובב סביב ההיסט[ו]ריזציה הזאת, ולא ניתן למצוא קיצורי דרך בתהליך הזה. חייבים לעבור אותו כמה וכמה פעמים כדי להגיע לגבולות היעילות של ההיסט[ו]ריזציה הזו ביחס לסימפטומים.

הנחת הידע, אם כן, היא בראש ובראשונה הציפיה למובן. למובן ולאמת. הסובייקט שואף להעניק מובן למה שהוא חסר פשר מבחינתו. ניתן לראות זאת בבירור באופן שבו פרויד ניהל את האנליזות שלו, בהתחקות העיקשת אחר המובן של כל פיסת חלום או פליטת פה זעירה. מובן באי-מובן [Sinn im Unsinn], זה הביטוי שמסכם במידת מה את התהליך הפרוידיאני. זה מה שאפשר לברברה קאסין [Cassin] לטעון שפרויד היה בסופו של יום אריסטוטלי. גם אם הוא עצמו הציב את המודחק הראשוני [Urverdrängung] כהנחת מוצא.

לאקאן עבר גם הוא בנקודה הזאת, כשהצהיר שהלא-מודע הוא ״פרק מצונזר מההיסטוריה שלי…״ אולם, הוא לא נשאר שם. כל אנליזה מדגימה שההיסט[ו]ריזציה והמובן יכולים להימשך לאינסוף. שום אנליזה לא הייתה יכולה להגיע לנקודת סיום במסלולים הללו, אף על פי שהם הכרחיים לתהליך.

אולם, בשנות ה-1970, לאקאן החל לקדם תפיסה אחרת של הידע כ״ידע מענג״. שהוא דבר אחר לגמרי מידע מנוסח, זה של המובן והאמת. הפיתוח הזה מסמן תפנית חדה בהוראה שלו, שינוי פרדיגמה ביחס ללא-מודע עצמו ולהמשגה של הסימפטום.

כאשר הוא טוען, ב״דיווח על האקט האנליטי״[3] כי ״העובדה שישנו ידע לא-מודע פירושו שישנו ידע ללא סובייקט״, לאקאן מייצר חתך ביחס לאשליה ולציפייה שההעברה מעוררת אצל האנליזנט, שכן ההעברה, כפי שהוא מגדיר אותה ב-1973 ״היא אהבה שפונה לידע״.[4] ישנו אם כן חסם בין הלא-מודע להעברה ופיצול ביניהם, בשונה מרגע הכינון של היפותזת הלא-מודע.

זה שם סוף לתקווה של הסובייקט להגיע לידע שהוא קיווה בתחילה להשיג. לא רק שהוא לא יוכל להניח את ידו על כל הידע הלא-מודע שלו, אלא שבנוסף, הוא לא יוכל להשתחרר לעולם מהלא-מודע שלו, אותו פועל אידיאלי, בלתי-נלאה, שלעולם איננו שובת. הלא-מודע, אומר לאקאן בטלוויזיה, הוא ״ידע שאינו חושב, אינו מחשב ואינו שופט.״[5] לפני שאדבר אתכם על האכזבה הזאת מן הציפיה לידע שיוצרת ההעברה, ברצוני לומר כמה מילים על הסימפטום.

בדומה למיני הידע, ישנם מיני סימפטומים

 הסימפטום הוא האלפא והאומגה של האנליזה. הוא ללא ספק נמצא בהתחלה בתור מה שניצב בדרכו של הסובייקט בחייו, ודוחף אותו לפגוש אנליטיקאי. ״יש לי סימפטום״, זאת הנוסחה המינימלית של דרישה לאנליזה. אולם בנוסחה הזאת, האופיינית בהחלט, הסובייקט הוא זה ש״יש לו״ סימפטום, מה שמעיד על כך שהוא לא מזהה את עצמו בסימפטום הזה.

כפי שכבר אמרתי, כדי שאנליזה תצא לדרך, צריכה להתווסף לדרישה הזאת ההיפותזה של סובייקט של הלא-מודע הפועל לבנייתו של אותו סימפטום. חלק מה״אנליזנטים״ מתמהמהים זמן רב בשדה של תלונה המופנית לאחרים, שכן האמונה בלא-מודע אינה קיימת מלכתחילה, היא בעצמה אפקט של ההתנעה של השיח האנליטי. כפי שמבאר לאקאן בעמוד 26 של טלוויזיה, כדי שהלא-מודע יתקיימחוץ [ex-sist] ״נדרש שיח״,[6] כלומר שיח אנליטי. הוא גורם לו להתקיימחוץ, הייתי אומרת, בשני המובנים של המונח: הוא גורם לו להתקיים במובן של להיות נוכח, אפקטיבי, אבל גם גורם לו להתקיים מחוץ, בשתי מילים, שפירושו גם שהוא מחוץ להישג ידו של אותו שיח שמחולל אותו.

השאלה הבאה אם כן היא האם כל הסימפטומים שווים זה לזה. זו אינה שאלה מוגזמת, שכן סימפטום ולא-מודע הם שני מושגים שלאקאן המשיך לפתח עד סוף הוראתו, מבלי למחוק את מה שפיתח בשלבים מוקדמים יותר. ה״עמדה של הלא-מודע״ [position de l’inconscient] וה״עמדה של הסימפטום״ משתנות לחלוטין מרגע שלאקאן מזיז את הסמן שלהם לכיוון הממשי. יש צורך אם כן להבחין בין שתי שכבות של סימפטומים.

חלק גדול מהסימפטומים שיש לסובייקט – אני מדגישה את הפועל יש [avoir], כולל הפנטזמה שלו, נחים על תושבת של ״הזדהויות מנכרות״, אם להשתמש בביטוי של לאקאן מהטקסט ״הדבר הפרוידיאני״[7]. הן מנכרות מאחר והן עוברות דרך האחר. מכאן הקושי של הסובייקט להכיר עצמו בהן, הוא לא יכול לא יכול לבסס עליהן שום זהות שתהיה נוחה עבורו.

קולט סולר כבר פיתחה את הנקודה הזאת בספרה לאקאן, הלא-מודע מומצא מחדש, כאשר ציינה את התוואי הזה באנליזה. אני מצטטת: "האנליזה מונה ומציבה בסימן שאלה את ההזדהויות בעד ונגד הללו. לאקאן אף אומר שהיא 'מגנה' אותן על מנת להדגיש […] את התפקיד שלהן כתותב של זהות.״[8]

חלק גדול מהאנליזה מוקדש אפוא לפירוק האמונה של הסובייקט בכך שישנו קשר בין הידע הלא-מודע והסימפטומים שלו, כאשר הקשר הסיבתי בניהם מבוסס על ההיפותזה של אחר גדול טראומטי. מכאן החשיבות המרכזית של חציית הפנטזמה, בתור דחיה בפועל של ההיפותזה הזאת, הפותחת את הדרך לחלק אחר לגמרי של האנליזה, כלומר לתובנה אחרת ביחס לעמדות של הלא-מודע והסימפטום. עם זאת, אין הכרח שפריצות הדרך יתרחשו דווקא בסדר הזה.

אם אינני טועה, לאקאן מתחיל לדבר על הסימפטום ביחיד החל מהסמינר RSI. מדובר בסימפטום בתור פונקציה של התענגות, הוא אומר, ״במה שמן הלא-מודע ניתן לתרגום באמצעות אות״. מה היא אות? לאקאן עונה על כך באותו משפט, כאשר הוא אומר ש״רק באות, הזהות בין העצמי לעצמי [de soi à soi] מבודדת מכל איכות״.[9] האות היא מה שניתן לאיית בשפה, כמובן, אבל היא בעיקר אותו חלק מהשפה שחומק מכל פרדיקציה, מהמטונימיה של המסמן והריבוי הבלתי נדלה של המובן. היא מה שאומר תמיד את אותו דבר, שקבוע, ״זה לא זז״. זה מה שלאקאן מדגיש, להבנתי, כאשר הוא אומר שאת ההתענגות מהסימפטום ניתן ״לתרגם באמצעות אות״. אין לבלבל את תכונת ה״זהות לעצמו״ הזאת של המשקע הלשוני הנייח עם מסלול של אנליזה נמהרת שמחפשת את האות של הסימפטום באלף בית.

עמדת הסובייקט

 אנליזה אינה יכולה להתקדם מעבר למה שמכתיב השיח המנצח עליה. אולם באמצעות האפקטים האפשריים שמשיגה האנליזה ניתן בסופו של דבר להבהיר או לפחות להתוות את קווי המתאר של מה שהיא אינה מסוגלת לגעת בו.

הלא-מודע, המוגדר כ״ידע ללא סובייקט״[10], והסימפטום שלאקאן מיקם בסופו של דבר בממשי, אינם עולים בקנה אחד עם הסובייקט. לא רק שהם אינם עולים בקנה אחד איתו, אלא שהאנליזה אף היא אינה יכולה להיפתר מהם. לא ניתן להגיע לקרקעית הלא-מודע, לפענח אותו בשלמותו. הסימפטום שניתן לייצר בסוף אנליזה שולל גם הוא כל ייצוג של סובייקט, שיכול להזדהות עם הסימפטום אבל בשוב מצב לא יוכל לזהות אותו. כל הבניה מסביב לזה, שירים, אותיות, שמות, קשרים, נותרת פטפוט טהור של הסובייקט.

במה יכולה לטפל אנליזה?

 במה מטפלת אם כן האנליזה, אם הלא-מודע וגם הסימפטום אינם בני טיפול? היא יכולה רק לשנות את עמדת הסובייקט ביחס למה שהאנליזה שלו מגלה לו על אודות הלא-מודע שלו ועל אודות הסימפטום שלו. בכל מקרה, היא פותחת בפניו את האפשרות הזאת. אנליזה יכולה לייצר חתך המאפשר לסובייקט להבחין במה שישנו מן הממשי בכל מה שמעצב אותו. רק התובנה של הממשי הפועל בלא-מודע ובמה שנותר מהסימפטום מאפשרת לנתק את הסובייקט מהאהבה המוקדשת לפיענוח. העמדה של הסימפטום היא הסוף של הסובייקט המונח לידע.

לסיכום:

האפקטים של הפיענוח, הקשורים ליתרונות של הפניה בדיבור תחת העברה, מבטיחים אפקטים תרפויטיים משמעותיים. מה טוב! חלק גדול מהאנליזנטים מסתפקים ברווח הזה, וזאת לא בהכרח בעיה אם אין להם כוונה להפוך לאנליטיקאים יום אחד. האפקטים התרפויטיים, עם זאת, יכולים לפעול כחרב פיפיות ביחס לסיום של האנליזה, כי הם יכולים להזין, מצד האנליזנט, תקווה להשיג יום אחד אפקט תרפויטי מז׳ורי, חד משמעי ורדיקלי, שישחרר אותו מהגורל שכופה עליו הלא-מודע שלו. כפי שאמר לאקאן בסמינר עוד: ״בשל מה שמגיע מן ההיגד [dit] כמסקנה״, אנליזה לא תמיד מצליחה לעשות שיתקיימחוץ האומר [dire] שבו תלוי, בדיוק, סוף האנליזה.

 

מֶעֶבֶר לאהבה – תגובה של עידן אורן להרצאה של אליסבט תאמר

 תודה לאליסבט על הדברים האלה שהעניקה לנו, שהם צלולים, מדויקים, ודחוסים. אפשר לפתח כל פסקה בדברים שלה פיתוח ארוך מאוד, ולכן אצמצם עצמי לנקודה אחת. הכותרת שאליסבט בחרה מכוונת אותנו לאבחנה של פרויד ביחס לגורל האנליזה, במידה שהיא תלויה בהעברה. פרויד הצביע על כך שההעברה היא תנאי לאפשרות של כל אנליזה, ושבה בעת היא מה שלא מאפשר לאנליזה להסתיים.

המתח שבין יעילות (efficacité), מה שתרגמתי לעברית כ"פֶירות", לבין מבואות סתומים נכון ביחס להעברה יותר מאשר לכל מושג קליני אחר או תופעה קלינית אחרת. פירות ומבואות סתומים של הסימפטום? של ההתענגות? של הלא מודע? לא. הפירות והמבואות הסתומים הם יותר מכל של ההעברה.

אני חושב שפרויד הצטיין בהתנעת אנליזות, שהוא קיבל פציינטים לאנליזה באופן מופתי, ושעם זאת הוא לא היטיב לסיים אנליזות. הוא חזר ונתקל באותו הקיר, ובמובן מסוים הוא נותר חסר אונים מול אותו קיר עד יומו האחרון. אפשר לראות זאת בטקסטים האחרונים שכתב.

אבל פרויד גם היה אחראי ומפוכח באופן יוצא דופן, וזה אפשר לו להתריע בפנינו על קיומו של הקיר – החל מהערת השוליים בפשר החלום בה הוא דיבר על טבור החלום, וכלה במה שכמעט 40 שנה לאחר מכן הוא כינה סלע הסירוס.

אני רוצה להציב כאן את התיזה הבאה: המבוי הסתום שפרויד לא הצליח לחצות קשור לכך שפרויד נותר כבול בכבלי אהבה. אימו של פרויד, אמליה, אהבה אותו אהבה עזה, הוא היה האהוב עליה מבין ילדיה. היא הייתה מכנה אותו "my golden Sigi".

אני מתייחס להתנעת אנליזות כי אליסבט הדגישה את הנקודה הזו, ובצדק רב. אני חושב שזו נקודה שלא זוכה להתייחסות מספקת בשיח הפסיכואנליטי. בדברים של אליסבט ניתן גם למצוא רמז לגורם המרכזי לקושי לעשות את המעבר ממטפל (therapist) לאנליטיקאי, או מהצד השני, להפוך פציינט לאנליזנט. אליסבט הדגישה: בתחילת העבודה – והדגש כאן הוא על "בתחילת העבודה" – הלא מודע וההעברה כרוכים זה בזה באופן אינטימי. זו נקודה חשובה ביותר, ולמעשה, זו נקודה קריטית, כי היא זו שתכריע את גורל המפגש הקליני, אם הוא יהפוך להיות אנליזה או לא.

אני חושב שהמשותף לרבים מהמקרים בקליניקה שלי לאורך השנים, שלגביהם אני יכול להגיד שכשלתי בלאפשר את המעבר הזה, הוא בהלה שהייתה לי ממאפיין זה או אחר בהעברה באותם המקרים. במקרים אחרים, המשכתי לעבוד עם מקרים שאופי ההעברה שנוצרה בהם היה כזה שלא אפשר מעבר לעבודה אנליטית. בשנה האחרונה הדרכתי עשרות מקרים קליניים – חציים טיפולים שמתרחשים בקליניקות פרטיות וחציים טיפולים של מאושפזים באחת המחלקות הפסיכיאטריות במב"ן, באר יעקוב. הדבר שהותיר בי את הרושם המצטבר החזק ביותר מהשנה הזו, ושהפתיע אותי בעוצמתו ובעקביות שלו, הוא הפחד הרווח של קלינאים מהפציינטים שלהם. פחד להרגיז אותם, לאכזב אותם, וכו'. אבל אם בוחנים את התופעה הזו ביתר דיוק מגלים שהאלמנט המפחיד הוא ההעברה. תגובה שכיחה שזיהיתי של קלינאים לבהלה שלהם מההעברה היא שיקוף, הצבת מראה. במקום להסכים לשאת על עצמם את ההעברה, כפי שפרויד לא רק עשה בהצטיינות, כמו שאמרתי, אלא גם ניסח זאת מפורשות כהנחייה לפסיכואנליטיקאים, מצאתי שלא פעם הופיעה הרמת מראה, שהיא איננה אלא אמירה לפציינט– זה אתה, זה קשור אליך, אל תעביר את זה אלי\ עלי! עמדה כזאת לא יכולה לאפשר לאנליזה להתחיל או להימשך.

אז כשאליזבת אומרת שההעברה והלא מודע כרוכים באופן אינטימי בתחילת העבודה האנליטית, וכשהיא אומרת זאת בתוך הקשר שבו היא מבקשת לבודד את הייחוד של ההעברה הפסיכואנליטית מהעברה שאינה פסיכואנליטית, משתמע מכך הדבר הבא – מה שמאפשר העברה פסיכואנליטית, כלומר, העברה שמקיימת זיקה לידע הלא מודע, הוא לא אחר מאשר האופן שבו האנליטיקאי מקבל על עצמו את ההעברה. אליסבט הדגישה – יש העברה גם מחוץ לקליניקה, וזה בשום צורה לא מבטיח שתהיה אנליזה. העניין, אם כן, הוא האופן בו ההעברה מתקבלת על ידי זה שמוכן לשים את עצמו במקום של האנליטיקאי. אנליטיקאי, אם כך, הוא מי, שלפני כל דבר אחר יודע לקבל באופן נכון את ההעברה. אני מצטט את לאקאן מסמינר 10:

“When accidents do occur… it is very frequently ascribed… by the patient and those around him, to the analysis. It is in a way ascribed to the analysis by its very nature. They are right…  it’s addressed to the Other, and if one is in analysis, then it’s addressed to the analyst. If he [the analyst] has taken up this place, then too bad for him. He still has the responsibility that comes with this place that he has agreed to occupy."

אחד הפירות של האנליזה הוא לאפשר למי שעבר אותה לשאת העברה. לשאת העברה, זה אומר – מבלי להתענג עליה יתר על המידה, מחד, ומבלי להתנער ממנה, מאידך. באחד הניסוחים של לאקאן, זה אומר, להסכים לאייש את המקום של האובייקט. אליסבט רמזה על זה כשמיקמה את האנליטיקאי כסיבה, כי אחד המאפיינים של אותו האובייקט הוא אובייקט-סיבה. ולאקאן הראה לנו בשלל צורות, שמסתבר שזה לא עניין של מה בכך, לא משנה מה המבנה הקליני של האנליטיקאי.

אעיר בסוגריים, שלבהלה מההעברה יש תקדים היסטורי מובהק – כשברוייר נתקל בהעברה שהופנתה אליו הוא נס על נפשו בבעתה, ופרויד נותר לבדו להתייצב מול ההעברה, באופן שיאפשר לה להפוך להיות העברה אנליטית, כלומר, באופן שאפשר לפסיכואנליזה להיוולד. ככה שאפשר לומר שהפסיכואנליזה היא תולדה של האופן הייחודי בו פרויד התייצב מול ההעברה.

כאן תכננתי להציע אלבורציה של הנקודה שאליסבט התייחסה אליה באופן יפה ומדויק, בנוגע לבלתי אפשריות המבנית של הסובייקט להניח את הידיים שלו על עצמו, ורציתי לקשר את זה לפרדוקס של ההעברה, שכאמור כבר פרויד זיהה. הדברים של אליזבט מרמזים לנו על קשר בין הדברים, ואני חושב שיהיו פירות למאמץ לנסח באופן מלא את הקשר. אבל אסתפק בלהעיר את הדבר הזה בגלל מגבלת זמן ולדלג לחלק השני, הנוגע לסיום אנליזה.

אני מצטט את אליסבט, ומרשה לעצמי לערוך את הדברים שלה: "אנליזה יכולה לייצר חתך… לנתק את הסובייקט מהאהבה (המוקדשת לפיענוח)."

החתך שמייצרת האנליזה – ואני חושב שזה לא מוגזם לכנות את הקליניקה הלקאניאנית קליניקה של חתך, ולא רק בגלל החיתוך של הפגישה ואפילו לא בעיקר בגלל חיתוך הפגישה – החתך שמייצרת האנליזה קשור לניתוק הזה מהאהבה שאליסבט מתייחסת אליו. זה וודאי לא ממצה את מה שמוטל על הכף בחתך, אבל אם אנחנו מדברים על המבואות הסתומים של ההעברה, ואם ההעברה אינה שונה מהותית מאהבה, כפי שפרויד אמר ולאקאן אימץ זאת, עם השינויים שהוא הכניס, הרי שהמבוי הסתום של האנליזה קשור באהבה. לכן אני תופס כאן את אליזבט במילה – "אנליזה יכולה לנתק את הסובייקט מהאהבה."

אני שם את ה"מוקדשת לפיענוח" בסוגריים כי באהבה אנחנו לא מפסיקים לנסות לפענח, זה מהותי לאהבה. וכמו שאליסבט אמרה, Golden Sigi, הבן האהוב של אימו, אהב לפענח.

כאן היינו צריכים לדבר על הקשר בין ידע לא מודע ובין האיווי של האחר – זהו קו מרכזי אצל לאקאן – ומזה להגיע לאיווי האנליטי. ובמקום זאת נחתוך. אליסבט סיימה את דבריה עם האמירה של לאקאן בנוגע למסקנות ביחס להיגד (dit), וזה אומר – אנליזה לא מסתיימת עם מסקנה, לפחות לא כזו שבאה מהיגדים, אלא היא מסתיימת בחיתוך.

 

[1] Trésor de la Langue française informatisé

[2] É. Balibar, B. Cassin et A. de Libera, « Sujet », dans B. Cassin (dir.). Vocabulaire européen des philosophies, Paris, Seuil – Le Robert, 2004, p. 1252.

[3] J. Lacan, « L’acte psychanalytique » [Compte rendu], dans Autres écrits, op. cit., p. 376.

[4] J. Lacan, « Introduction à l’édition allemande d’un premier volume des Écrits », dans Autres écrits, op. cit., p. 558.

[5] J. Lacan, Télévision, Paris, Seuil, 1974, p. 26 ; dans Autres écrits, op. cit., p. 518.

 

[6] J. Lacan, Télévision, Paris, Seuil, 1974, p. 26 ; dans Autres écrits, op. cit., p. 518.

[7] J. Lacan, « La chose freudienne ou sens du retour à Freud en psychanalyse » (1955), dans Ecrits, Paris, Seuil, 1966, p. 417.

[8] קולט סולר, הלא-מודע מומצא מחדש, תל אביב: רסלינג, 2015

[9] J. Lacan, Le Séminaire, « RSI », séance du 21 janvier 21 janvier 1975, inédit.

[10] J. Lacan, « L’acte psychanalytique » [Compte rendu], dans Autres écrits, op. cit., p. 376.