הקומיקאי אנדי קאופמן נהג להמשיך לשחק את הדמויות שגילם גם כאשר ירד מהבמה, עד כדי כך שאי אפשר היה עוד להבחין בינו לבין הדמות שברא. דרך התבוננות בסיפור חייו ועבודתו של קואפמן מבקש ד״ר יהודה ישראלי להמחיש רעיונות לאקאניאנים על השכבה הדקיקה של זהות שאנחנו נוטים לקרוא לה ״אני״, ועל החשיבות שבאפשרות להשתחרר ממנה עבור האנליטיקאי והמטופל.
אנחנו יודעים שהאדם הוא תבנית נוף המסרים עליהם גדל. אנחנו יודעים שהוטבעו בו, במודע ולא במודע, מיתוסים בהם יש לו תפקיד, ומאוויים שהופקדו בו מדורי דורות שקדמו לו, וקודדו בשפה שלתוכה נולד. בתהליך האנליזה הלאקאניאנית מתוודע המטופל להשפעות אלו, לזהויות שלבש כחלק מתפקידו במיתוסים – וזאת על מנת לשחרר במידת מה את הסימפטומים שנובעים או מתנגדים לזהויות אלו. כדי לתאר את תהליך ההכרה בווירטואליות של הזהות – או בהיעדר הממשות שלה – ולהמחיש רעיונות לאקאניאנים על השכבה הדקיקה של זהות שאנחנו נוטים לקרוא לה "אני", והאפשרות להשתחרר ממנה במידת מה, אביא את סיפורו של הקומיקאי האמריקאי שנפטר בגיל צעיר, אנדי קאופמן, ואציג גם אנקדוטות מעבודתו של ג'ים קארי, שגילם אותו בסרט "איש על הירח" (Man on the Moon) משנת 1999.
בשנות השבעים בארה"ב, שם חייתי כנער, אני זוכר שהוקסמתי ממופעי האבסורד של קאופמן בתוכניות אירוח ובסדרת הסיטקום המיתולוגית "טקסי". התפקעתי מצחוק, אך עוד לא ידעתי לנתח מה היה כל כך גאוני באמנות שלו. דמות עיקרית שאותה גילם קאופמן הייתה "לטקה", מהגר ממזרח אירופה עם קול צפצפני והתנהלות מפוחדת ועילגת. עיניו התרוצצו בחרדה תוך כדי שתיקות ארוכות ומביכות, פיו נפתח לדבר ונסגר שוב, בעוד הקהל נע בין אי-נוחות לצחוק. כך, במופע שנמשך דקות ארוכות, הוא היה נראה כאדם שנתקף חרדת במה משתקת תחת אור הזרקורים. לא היה ברור אם זו חרדת במה של שחקן, או שחקן שמגלם דמות עם חרדת במה.
התוצאה הייתה חוסר אבחנה בין השחקן לדמות שאותה הוא מגלם. זאת בדיוק הייתה כוונתו של קאופמן – לטשטש את הגבול בין הבמה למציאות ולבלבל את הקהל. קאופמן נשאר בדמות גם כשירד מהבמה, וגם כשנפגש עם בעלי התפקידים בהפקה בין הצילומים, ועמד בכך בקנאות עד שאף אחד לא ידע עוד מי הוא באמת.
על פי התפיסה הלאקאניאנית זהות היא המשגה סמלית דמיונית… המשך המאמר בפסיכולוגיה עברית
