מאמר זה נכתב כפרלוד, כהקדמה-הזמנה לכנס בנושא שעורך לואיס איצקוביץ מטעם פורום פריז של השדה הלאקאניאני הבינלאומי. לואיס הוא ידיד ותיק של פורום ת"א ורבים מחברי הפורום יגיעו לכנס בתאריכים 26-27 לנובמבר 2016. רוב הכנס יהיה הרצאות מתורגמות מצרפתית לאנגליית. פרטים על הכנס באתר.
אקטים ועכבה\ לואיס איצקוביץ'
לאנליטיקאים יש עניין באקט האנליטי. הדבר לא תמיד היה כך. לאקאן הכניס לשם כך מימד חדש לפסיכואנליזה, כשהפך את האקט האנליטי למודל לכל אקט, וכך השאלה הפכה מרכזית בפסיכואנליזה ומעבר לה. המפגש שלנו יוצא מנקודת מבט זו ומחדש את החקירה של הצורות השונות של האקט, של התפקוד שלו ושל המכשולים שעומדים בפניו, וזאת לאור הקליניקה בת ימינו. החלטנו לקשור בין העכבה inhibition לבין האקטים. השימוש בלשון ריבוי מציין שהאקט אינו ייחודי או לעד. הוא אינו חלק מסדרה הומוגנית, שהרי אקטים מחייבים את קיומו של אקט ראשון, של אקט מכונן: האקט המאמת [veritable] של לידת הסובייקט. לאקאן קרא לכך בשם: אקט הדיבור, שבאמצעותו הופכים להיות סובייקט. אקט זה מחייב לא רק קשר לשפה אלא, באופן יסודי יותר, את ניכוסה. אבל אקט זה, גם אם הוא מַתְנָה את מה שיבוא אחריו, אינו מספיק אם אינו מחודש. מכאן נובעת שאלה: למה ניתן לקרוא אקט בחייו של סובייקט? לאקאן טוען כי האפשרות היחידה שלנו להעריך אקט נשענת על מה שמופיע אחריו, כלומר, בדיעבד. באופן לוגי, הדבר מוביל אותנו למה שחורג ממנו: כישלונות האקט, שנעים בין אקטים שכשלו לבין פתולוגיות של אקט, לרבות acting out ומעבר לאקט. ההבחנה בין האקטים השונים, הופעתם, בתחילת האנליזה או במהלכה, דורשים מאתנו להבהיר כיצד מתמודדים באופן קליני עם תופעות אלו. אנו גם נתקלים בריבוי—האקטים—בהתנסות האנליטית, שהרי קיים האקט של האנליטיקאי, שמתחיל את התהליך, האקט בטיפול, והאקט בסיום, שיהיה להם אפקט על האקט של הסובייקט.
באשר לחלק השני: עכבה. בעוד שצורותיה משתנות, ושעל פי פרויד יש להם נגיעה לסוגים שונים של פונקציות גופניות, יש הצדקה בדיבור על עכבה בלשון יחיד, בהינתן, שלדברי לאקאן, המעמד הפרוידיאני בעל שלוש הרגליים, "עכבה, סימפטום ומועקה", שווה ערך בהטרוגניות שלו לשילוש "המדומה, הסמלי והממשי", במידה שהם מובחנים זה מזה באופן חד.
מה, אם כן, מייחד את העכבה? צורותיה מגוונת ויש להבחין אותה מהמכשולים הגלויים או החבויים. יש רמזים לנוכחותה בניסוח "אני לא יכול…" שמופיע בתחילת אנליזה, ובמידה שווה ב- "אני מבין, אבל שום דבר לא משתנה" והיא גם נוגעת ב-"איך לסיים את האנליזה שלי?"
השאלה המכריעה היא לפיכך לדעת האם טיפול בעכבה עובר בהכרח דרך הפיכתה לסימפטום. כשאנו חושבים על עכבה, אנו בהכרח מובלים אל אחד מהנתיבים שפרויד הניח כגורל המיניות הנשית, של העכבה כוויתור על הפאלוס. לאקאן ניגש לעניין זה באופן רחב יותר כקשור לזכויות על הפאלוס, והדבר מסביר את הופעתו אצל גברים ונשים כאחד. כיצד נוכל שלא להעלות גם את ענין השכיחות באנליזה של מה שניתן לכנות עכבה אינטלקטואלית. המשאלה לא לדעת, שיש לה שארית אפילו אצל אנליטיקאים, בנוסח של "אני לא יכול לכתוב". הדבר וודאי, שנושאים אנליטיים שקשורים לעכבה עוברים כולם דרך הלא מודע. עדיין עלינו להראות כיצד האקט האנליטי מחלץ סובייקט מתוך הגלישה שלו או שלה לתוך עכבה. השאלה "כיצד לסיים את האנליזה שלי" תלויה בכך. באופן יסודי יותר, מהו האפקט של Ecole של פסיכואנליזה על האקט של האנליטיקאי. אלו השאלות שאנו מזמינים אנליטיקאים וכל מי שמתעניין בשיח האנליטי לקחת על עצמם.
