מאמרים

הלא מודע וההזדהות

סוזי רויזין

susy.roizin@gmail.com

25.11.07

מבוא כללי

"הפוזיציה של הלא מודע" הינו הגרסה המתוקנת על ידי לאקאן ב1964 של הרצאתו מארבע שנים קודם, בכנס של Boneval .

שם הוא הציג את התפיסה שלו בקשר ללא מודע, השונה מהתפיסות המקובלות, תוך כדי התעוררות של דיון מאד סוער. בשעת הכתיבה המחודשת של אותו הטקסט, לאקאן נתן את הסמינר 11, הראשון בתקופה של לאחר הגרוש מה ,IPA בEcole Normal Superior.

החל מאותה השנה  התחלף הקהל שאליו הוא דיבר ולאקאן דאג להגדרה מחודשת של מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, תוך כדי הדגשה של הבדלים ביחס לתפיסות של Freud.

קודם הוא נהג לקרוא לעמדה שלו "חזרה לFreud"

לאקאן מגדיר מחדש את המונחים "לא מודע, ו"דחף", ומבדיל בין "טרנספרנס" לבין "חזרה".

הכנס של Boneval עסק בנושא "הלא מודע" ובהרצאה שלו לאקאן הראה את התפתחות של המונח "לא מודע" והגדרות השונות שהוא קיבל במהלך הזמן. הוא התייחס למה שהלא מודע הינו ולמה שהלא מודע איננו. הוא אומר שהלא מודע הינו מושג שנוצר על הבסיס של העקבות של מה שפועל ביצירת האובייקט (המסמן) והוא איננו חלק מציאות נפשית כלשהי, בה ניתן היה לצייר מעגל שמכיל תכנים שונים, אך נטולי המודעות. הוא מבהיר שלא מדובר בתכונה,שחסרה. לדוגמא: הצבע השחור כתכונה. הוא ממציא את המילה "לא-שחור", תוך כדי אנלוגיה ללא-מודע, כ"חסר מודעות".   לאקאן משחק קצת עם הביטויים להיות או לא-להיות על מנת לעורר את הנושא של ההוויה: הוא טוען שללא מודע אין מהות, אין הוויה.יש לו מעמד "אתי" ולא "מעמד אונטי". לאקאן מציג רשימה של לפחות שמונה הגדרות שונות של הלא מודע, כפי שהן מופיעות בספר של Dwelshauvers ב1916. שם הלא מודע מוגדר כ:

אֵפקטים של אשלייה אופטית.

כאוטומטיזם שמפתח הרגלים שונים,

הלא מודע כאישיות כפולה

הלא מודע כמקור לאידאות שנמצאות במצב לטנתי וזורמות (כמו ממעיין) וכופות את עצמם כדבר המכוון  ויוצר את התכנים של המחשבות

הלא מודע כטלפתיה

הזיכרון כרקע נרכש ומתוסף

החלק התשוקתי שמציף את אישיות

תכונות מולדות בדרך הטבע, שעוברות בתורשה

הלא מודע הרציונאלי

הלא מודע המטפיזי שמכונן אקט רוחני

בקיצור, ב"פוזיציה של הלא מודע" לאקאן מראה את כמות ההגדרות השונות שהלך וקיבל המושג "לא מודע". הוא מוסיף שלא ניתן היה לאפיין את הלא מודע על ידי מרכיבים משותפים לאיזה שהיא מציאות נפשית אובייקטיבית. הוא מדגיש שלא מדובר באובייקטיביות פסיכולוגית.

אבל, הוא מציין שהטעות היא לא  רק  בניסיון להמשיג את הלא מודע, אלה שקיימת טעות מרכזית בפסיכולוגיה בכלל: להניח שתופעת המודעות הינה תופעה שלמה ואחידה, למשל כאשר מדברים על הפונקציה הסינטטית של המודעות (או תודעה). ציטוט,מה"פוזיציה של הלא מודע": "…בחוף שטוף שמש בשדה החושים, בקשב שמשפיע עליו, בדיאלקטיקה של השיפוט ובחלימה הפשוטה"..לאקאן טוען שקיים בלבול בין המודעות לבין המחשבה כחוויה, כהתנסות נפשית (experience) שמשתמשת בתכנים האלו.

ה"cogito", של Descartes הינו המעשה האולטימטיבי בחוויית החשיבה הזאת, וזה מפני שהיא מוליכה לוודאות במובן של ידע. ה cogito מציין את החשיבות של המומנט הראשוני עליו נשענת (כדבר שונה, אחר) החוויה של המודעות כמכוונת לתכנים (תכנים בעלי מודעות).

בדיאלקטיקה שפיתח Hegel  ב"פנומנולוגיה של הרוח" הפונקציה ההומוגנית היחידה שהמודעות מסוגלת לבצע, מופיעה כאשר ה"אני" כובש את התדמית שלו בהשתקפות שבמראה. ברגע זה מופיעה פונקצית ה Meconescence, "זיהוי מוטעה" אשר מאפיינת את ה"אני".

לאקאן מבקר את הפסיכואנליזה ואת הפסיכואנליטיקאים של זמנו: הוא טוען שהפכו את הפסיכואנליזה לפסיכולוגיה. הוא גם מציין שהפסיכולוגיה פעלה לשירות האינטרסים של השוק.

על מנת להבליט את השוני הוא מדגיש את החשיבות של הסימבולי, של המסמן כסיבה לקיום הלא  מודע. הוא גם אומר שלא ניתן לדבר על הלא מודע מבלי לקחת בחשבון את הנוכחות של האנליטיקאי  שגורמת לו להיוולד, תוך כדאי פנייה אל האמירה (שונה מן ההיגד). אי אפשר לדמיין "לא מודע" אצל החיות- אצלם רק מוצאים דחפים.

סמינר 9 "הזדהות"

גם כאן לאקאן מפתח את ההתייחסות שלו ל”cogito”:

Cogito ergo sum אני חושב, לכן אני קיים

אם מדובר במסכנה שאליה מגיעים…אז המקום בו אני חושב אינו אותו המקום אשר בו אני קיים:

I am where I don’t think

I think where I am not

Descartes, באמצעות הספקנות כשיטה הולך ומטיל ספק בקיום של התכנים של המודעות. החושים יכולים להוביל אותי שולל, אך מה שלא ניתן הוא להטיל ספק בעובדה שאני חושב.

אם…. אני חושב

אז…. ..אני קיים

יש להבדיל בין הקיום לבין ההוויה

To be / To exist

להסיק: "אני קיים" מעצם העובדה ש"אני חושב",הינו על אותו משקל כמו להגיד "אני משקר".

"אני משקר" אינו דבר שניתן למקם אותו במציאות הנפשית.לא מדובר בפעולה שמתרחשת במציאות הנפשית. כלומר, מדובר בתופעה שהיא חיצונית לתכנים של המחשבה , בהשוואה לסדרת המספרים הטבעיים זה כמו ה"אפס" ביחס ל"אחד",כראשון בסדר המספרים. כלומר, כאן האחד אינו מייצג את היחידה,כשלם, כעיגול שלם, אלה מדובר באחד שמתחיל את הסדרה, כשונה מה"אפס".

ניתן למקם את הסובייקט הקרטזיאני במקום של ה"אפס, באותה המידה שהסובייקט של הלא מודע נמצא שם.

ב"פוזיציה של הלא מודע" לאקאן מתייחס למשל של המערה של אפלטון והוא משתמש בה כמטפורה כדי לציין שבכניסה לתוך המערה, תוך כדי פנייה אל הלא מודע (כדבר שנימצא "בפנים") רק אפשר יהיה לחפש "בחוץ". הוא טוען שזה כאילו שהמערה נסגרת ברגע שרוצים להיכנס לתוכה. ובהומור מוסיף שמקום הזה אינו מהווה אטרקציה לתיירים…

זו דרך נוספת לדבר על "אקסטימיות", בפרפרזה למונח "אינטימיות"

במילים אחרות, הלא מודע נמצא בחוץ, המקום של האחר הגדול. אבל, הוא נמצא שם באופן מאד מיוחד מפני שלא קיים מסמן המסוגל לייצג אותו מבלי "לאבן" אותו.(להפוך אותו לאבן). כאן לאקאן מציין את החסר, מקום ריק בשרשרת המסמנים. מאוחר יותר נראה איך ממקמים את הסובייקט ביחס לזה.

מאמר של Colette Soler

הסובייקט הקרטזיאני הוא הסובייקט של הcogito, "אני חושב" מוביל אותו לוודאות שהוא קיים. היא מזכירה את השם של פרק אחד בסמינר 11: "הסובייקט של הוודאות". הוודאות הינה וודאות ביחס לקיום, ביחס לנוכחות הממשית. זאת לא הוודאות ביחס להוויה, כמהות.(escence of being).

הסובייקט של הוודאות אינו הסובייקט של האמת. הcogito משאיר בהשהיה  את השאלה ביחס לאמת. המחשבות יכולות ליהיות אמת או שקר, יכולות ליהיות  הזיות, חלומות או טעויות, אבל זה לא חשוב ביחס לוודאות: כאשר אני חושב, אני קיים.

הפציינט שפונה לאנליזה הינו סובייקט שסובל, כלומר הוא סובייקט של אפקטים.

האנליטיקאי הופך אותו לסובייקט שחושב. למה? כי הוא מבקש אסוציאציות חופשיות. כך מתחילים להבדיל בין הסובייקט הקרטזיאני, לבין הסובייקט של הוודאות, בין האנליזנט לבין האנליטיקאי.

האנליזנט אינו הסובייקט של הוודאות, הוא אמנם אומר את המחשבות שלו, אבל הוא טוען שהם שטויות, הוא שולל את החשיבות שלהם.

Freud ממקם את הסובייקט של הלא מודע, שם. אפילו אם הפציינט אינו לוקח את האחריות הסובייקטיבית ביחס לאסוציאציות שלו.

יש הבדל משמעותי בין Freud לבין לאקאן, וזה מופיע באופן מאד ברור ב"Position..", שם לאקאן טוען שאנליטיקאי הוא אחראי לנוכחות, כלומר להופעה של הלא מודע.

הסובייקט הינו אפקט של המסמן, אין בו "מהות". הסובייקט מיוצג על ידי מסמן עבור מסמן אחר. הסובייקט לא קיים לפני המסמן. קודם הוא רק חומר חי. החל מ1964 לאקאן לא מסתפק במסכנות האלו והוא עוסק בשאלה: איך הסובייקט, אשר הנו אפקט של המסמן מתחבר לחומר חי, לסובסטנסיה המתענגת. (כפרפראזה לDescartes שמבדיל בין  res cogitans לבין res extensa).

 

ההזדהות

כדי להבין את סמינר 9 צריך לקחת בחשבון את המאמר של Freud "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" בו הוא ממיין שלושה סוגים של הזדהות:

• הזדהות עם האב הראשוני
• הזדהות עם האיווי של האחר (אופייני להיסטריות) כפי שמופיע בדוגמא המתוארת בפנימייה של בנות.
• ההזדהות עם התו האונרי

לאקאן מתייחס במיוחד להזדהות האחרונה מפני שהמבנה של מודל המטפסיכולוגי הזה מצביע על הרקע הכללי המתחבר לעובדה שהמבנה והפוזיציה של הסובייקט  כפופים לפונקציה של המסמן, ומובן יותר רחב, לפונקציה של האחר הגדול. וזה נגזר מהנחת היסוד: הלא מודע מובנה כשפה.בנקודה הזאת בולט הניתוח של הcogito הקרטזיאני, כפי שלאקאן מציע בסמינר 9. כאן הוא מציין אחת הנקודות עיגון(כעוגן) בנתינות (   sujetion  ) של הסובייקט לאחר הגדול. בהזדהות המכוננת של הסובייקט עם התו האונרי, שהוא מסמן טהור per excelence: השם הפרטי.

 

הטופולוגיה והזמן

הטופולוגיה הלאקניאנית היא הטופולוגיה של הסובייקט. כאמור, לא מדובר בסובייקט בעל סובסטנסיה, אלה שבדומה לסובייקט הקרטזיאני הוא בעצם רק נקודה שנשארת אחרי שהוסרו כל התכונות והייצוגים המנטאליים.

לפני לאקאן ההתייחסות לסובייקט באנליזה של זמנו הייתה כאל סובייקט בעל מהות, סובייקט שהפגין התנגדות, סובייקט אינסטינקטואלי. לאקאן מציין את ההבדל בין לא מודע לבין דחפים.

הטופולוגיה היא חלק מהגיאומטריה שעוסק בפונקציות ולא בצורה, היא נקראת גיאומטריה אלסטית או גיאומטריה של גומי.לאקאן משתמש בטופולוגיה בשביל לעורר מחשבה לוגית, שונה משיטות שמזמינות את דמיון ואת האינטואיציה כדרך לייצג את המבנה הנפשי. לאקאן מבקר את Freud בהצגת הסכמה במאמר "האני והסתמי", הוא טוען שסכמה זה נותן מקום לבלבול ונראה כתיאור של האפרטוס הנפשי.

באמצעות הטופולוגיה לאקאן מנסה להסביר איך האחר הגדול ניכנס-יוצא בשדה של הסובייקט, בלי חתכים, in continuum. לאקאן שולל את התפיסה שמבדילה בין הסובייקט לבין הסביבה, כאילו שהיה מדובר בספרה, או עיגול שמכיל "פנים" מופרד מה"חוץ". הוא לא ממקם את הלא מודע "בפנים" אלה במעין "חוץ" שנמצא בפנים. הוא המציא (כאמור) מילה (ניאולוגיזם), על בסיס של המילה "אינטימיות": "אקסטימיות". אחת מין הצורות הטופולוגיות שמייצגת את ה"אקסטימיות" היא ה"שמונה הפנימי" הפוך מהתפיסה של הספרה או עיגול שמייצגת את הניגוד בין הפנים והחוץ של החי. כשמקפלים את השמונה הפנימי, מקבלים את ב"Torus", שהיא צורה יותר מורכבת.השמונה הפנימי הינה הצורה פשוטה ביותר כדי לעזוב את התפיסה של העגול או הנקודה.  האנליזה מוכיחה שלא ניתן לייצג את המבנה של הסובייקט על ידי הספרה. העיגול או אפילו הנקודה כי אין מיקום לסובייקט .בשרשרת המסמנים נמצא במקום של החסר. (מצוין על ידי האובייקט petit a )

ה Torus מראה בצורתו את חיצוניות החיצונית ואת החיצוניות הפנימית ולאקאן מדגיש שמדובר בשטח אחד, זה אותה החיצוניות.

עוד צורות טופולוגיות שלאקאן משתמש: סרט Moebius, בקבוק של Klein  וה crosscap .זו הטופולוגיה של האובייקטים.

מאוחר יותר לאקאן מפתח את הטופולוגיה של הקשרים. זה מתחיל בסמינר 20 Encore(1972-3) עם הקשרים הבורומאיים ועובר שינוי סמינר 22 R.S.I.(1974-5)

למקום של האחר הגדול (הלא מודע והדיסקורס) אין עומק באותה המידה שאין לו פנים, הוא בחוץ.

בסמינר 11 לקאן טוען שהתפקיד של האנליטיקאי הוא לא לגרום לאנליזנט "לירוק" את הלא מודע. ב"פוזיציה…" לאקאן אומר משהו יותר רדיקלי, הוא טוען שהאנליטיקאי הוא חלק מהמושג "לא מודע", הוא מכונן אותו.

כשחושבים על סובייקט באנליזה צריך למקם אותו בשני מקומות טופולוגיים שונים בו זמנית. כלומר אי אפשר לחשוב עליו כממוקם במקום אחד בלבד.( זה מופיע בצורה מאד מפורטת בסמינר 9 (ההזדהות)

הכפילות של  הסובייקט מופיע בצורה מאד ברורה בSubversion of the subject”", בשתי הקומות של הגרף של האיווי.

בכל הגרפים ובדיאגרמות רואים איך לאקאן לא ממקם את הסובייקט במקום אחד בלבד.

הרעיון הזה נראה מאוד ברור ב"פוזיציה": כאשר הסוביקט מופיע במקום אחד הוא נעלם במקום השני. הסובייקט "בורח" כל הזמן מעצמו.הבריחה הזאת הלוך וחזור,מהמסמן אל הממשי ומהממשי אל המסמן, יוצרת את התנועה של השמונה הפנימי. הטופולוגיה של הלא מודע מתרחשת באמצעות  פעימות, פתיחות וסגירות.מושג הזמן טמון בקונספציה הזאת. מפני שהסובייקט אינו מופיע במקום אחד בלבד,וכמו כן הוא לא מופיע במומנט אחד בלבד. הוא מצריך שני מומנטים שנראים לא בהלימה בהתחלה.

ב"פוזיציה של הלא מודע" לאקאן חוזר לנושא שפיתח בסמינר 11: ניקור והפרדה (alienation and separation) . הסובייקט נמצא במשחק מתנדנד שצייר שני המומנטים האלו. כך ניתן לחבר את טופולוגיה והזמן.

 

הזמן.סינכרוניה ודיאכרוניה

בגרף הראשון שמופיע ב Subversion of the subject רואים את קשר בין הסובייקט לבין אוצר המסמנים.

לאקאן מפתח תהליך שמצריך מומנטים שונים. ישנו מומנט ראשון , מיוצג על ידי האות היונית "דלתה", המשולש הקטן. זה ה"חי" המיטי שמתחיל ב"צורך". המקום מסומן עם האות Cהינו המקום של אוצר המסמנים, זה המקום בו לקאן ממקם את  הסינכרוניה של המסמנים.

נניח לרגע שלחי הראשוני הזה הייתה איזו שהיא כוונה בלשנית……במקרה זה היה פונה אל הקוד על מנת "לקחת" משם את המסמנים ואת החוקים שיאפשרו לו לבנות את המסר שלו. אבל המסר זקוק למימד הזמן ,כלומר מימד דיאכרוני. המימד הדיאכרוני הוא זה שמיוצג על ידי הקשת s-s’בה כל אלמנט דיסקרטי (המסמנים) ,אשר אחריו יופיע עוד אחד, לא נושא במשמעות קבועה, אלה שהמסר כולו יקבל את המובן ב, point de capiton  , בה הקוד ייתן למסר את המובן הסופי.ניתן יהיה להבין את האפקט הסופי של המסר , רק כאשר תאמר המילה האחרונה.

זה הזמן בדיעבד, apres coup. כפי שקורה  בטראומה שנבנה (ביחס לסימפטום) באותה הצורה.

לבסוף, דרך נוספת להתייחס למושג הזמן היא בsubversion of the subject .שם לאקאן מציין שהזמן של הסובייקט הוא future anterior. באנגלית אפשר להמחיש אותו כ will have been. הוא יהיה שם, בעתיד (אחרי שהמסמן יכונן אותו) והוא יופיע שם כאילו שהיה שם מקודם.

בגרפים האחרים באותו המאמר, לאקאן כותב את האות Sשסוע (הסובייקט) באותו מקום בו הוא צייר את אות Delta בגרף הראשון.