הסיפוק שבתשוקה
יהודה ישראלי
הרצאה שניתנה לרגל השקת הספר "האהבה הכי גדולה בעולם" מאת שירה כרמי.
בגב כריכת הספר "האהבה הכי גדולה בעולם" מופיעה השאלה: האם אפשר שנממש את תשוקותינו ורצונותינו בלי שנסכן את הביטחון שבחיינו. השאלה הזו לא פוסחת על אף אחד מאיתנו וההתמודדות איתה תלויה באופן שאנחנו מבינים מה זה תשוקה. אני רוצה לדבר על הסיפוק שבתשוקה. כל תשוקה. מהי תשוקה? במה היא שונה מצורך? מדוע יש לנו אבחנה בין המשמעויות האלה של תשוקה וצורך? ואיך יתכן שבתשוקה יש תענוג שדומה לסיפוק אם תשוקה וסיפוק הם בעצם הפכים? תשוקה היא פרדוקסלית באופן שיש בה גם צורך וגם סיפוק.
לא תמצאו כלב אומר, אני אחכה קצת עם הבונזו ובינתיים אתענג קצת על התיאבון, אבל כל מלצר יודע שזמן ההמתנה למנה הוא חלק מחווית הסעודה. לא תמצאו כלב אומר זאת כי כלבים לא מדברים. לא רק שלא תשמעו את הכלב אומר שהוא נהנה מהתיאבון כי הוא לא מדבר עברית אלא שאין לו תאבון כי הוא לא מדבר. המילה תיאבון זאת המשגה שהשפה יוצרת. צורך זה מה שניתן לספק באופן גשמי כמו עם אוכל או פורקן מיני. הרעב שאינו ניתן לסיפוק פיזי, ואפילו לא מיועד לסיפוק פיזי הוא התשוקה.
מה מקור ההבדל בין צורך לתשוקה? כשילד קורא לאימו שתאכיל אותו הוא מבטא צורך. גם אחרי שהוא שבע הוא לא בהכרך מסופק. חסר לו את הביטחון שבפעם הבאה היא תבוא מייד ויש לו צורך לבטא את רגשותיו בנושא – להתלונן, להתפלל, ובהמשך לכתוב סיפורים ושירים על הגעגוע לאימו. הצורך הוא בסיפוק הרעב, התשוקה היא לביטוי של רגשותיו. כשיום אחד יהיה זמר ששר שיר געגועים לאימו, הוא כבר לא מבקש את בואה. הוא מבקש לשיר. בניגוד לצורך, הסיפוק של התשוקה הוא בעצם הביטוי שלה.
איך תשוקה שהיא ההפך מסיפוק ברמה הביולוגית נחוות על ידי הנפש כסיפוק? התשובה היא בשפה. ברמת הצורך הביולוגי, רעב הוא אין אוכל ושובע הוא יש אוכל, אך ברגע שהתחיל האדם לתת לדברים שמות, והתחיל להתבלבל בין הדברים כשלעצמם לבין השמות להם, הוא התחיל להתיחס למילים כאל אובייקטים. עכשיו הוא יכול להגיד שלא רק אוכל הוא סוג של אובייקט בעולם אלא גם רעב. עכשיו אפשר להתחיל להגיד "יש לי רעב", אפשר גם להגיד "איזה כיף, סוף סוף החלמתי וחזר לי התיאבון". עכשיו אפשר להתייחס למושג התשוקה עצמו כאל אובייקט, כאל רכוש, כאל מקור לעונג של סיפוק.
הפילוסוף הרקליטוס טען שלא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים. הפסיכואנליטיקאי לאקאן חלק עליו. לנהר הירדן ניתן להיכנס שוב ושוב משום שנהר הירדן אינו המים אלה ההמשגה שלנו שנקראת "ירדן". אפשר להיכנס בשנים שחונות ליובלים של נהר הירדן ולצאת מהם יבשים לחלוטין. לאקאן הרחיק לכת וטען שהאובייקטים שאנחנו מוקפים בהם בסביבה האנושית לא היו קיימים לפני שהשפה יצרה אותם. הרחוב שאין בו כניסה בשבת לא היה קיים לפני שהשלט יצר אותו ככזה. הגדרה היא בריאה יש מאין. ומדוע נוצר הרחוב ככזה באמצעות ההמשגה? באמצעות השלט? משום שכך רצו מתפללי בית הכנסת שברחוב. אם כך, התשוקה היא שיוצרת את ההמשגה וגם שואבת סיפוק מהביטוי שלה. למשל, תחושת התשוקה כפי שמופיעה ברכושנות היא שמגדירה רכוש מהו ומקבלת סיפוק מהבעלות על הרכוש..
קשר בין אנשים מדברים הוא השדה שבו יכולה להופיע תשוקה, בדיבור או בכתיבה, ותשוקה זאת ממציאה אובייקטים המשגתיים ושואבת מהם סיפוק. אמר לי פעם מטופל את המילה Deliscious ואז הוא חזר עליה שוב כדי להינות שוב מהטעם שלה. Deliscious. אני חושב שהסופרים יודעים משהו על החומריות של המילים. הם יכולים להתקנא בחקלאי שמוכר מלפפונים משביעים ממשיים, אבל יש להם יותר מה להתקנא אחד בשני. הסיפוק שבביטוי התשוקה שמופיעה בכתיבה ובהוצאתה לאור שורד יותר מאשר השובע מהמלפפון.
דבריו של לאקאן נאמרו במאה הקודמת. דבריו של הרקליטוס נאמרו לפני עשרים ושש מאות. המילים עדיין חיות ברגע זה כשאני חוזר עליהן. דבר נוסף שאמר לאקאן הוא: "מה שנולד במוות הראשון שורד את המוות השני." כלומר, ההמשגה שנוצרה מתשוקה אנושית מתקיימת הרבה אחרי מותו הגשמי של בן האנוש. תשוקה עזה ממות דרך הסיפורים ששורדים אותנו.
ולסיכומו של דבר: אם לנסות לענות מהזווית הפסיכואנליטית על השאלה שמופיעה בגב הספר "האהבה הכי גדולה בעולם" ועולה מהסיפורים שבו – האם אפשר שנממש את תשוקותינו ורצונותינו בלי שנסכן את הביטחון שבחיינו – אז התשובה היא כן, בתנאי שאמנם מדובר בתשוקה ולא בצורך, כי מימוש התשוקה הוא בביטוי שלה…
תודה רבה ובתיאבון .
