מאמרים

להיות שיר | יהודה ישראלי
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
16.02.2023
5 דקות קריאה

הרצאה שניתנה בתאריך 8/9/20 לרגל השקת הספר "פרדוקסים בפסיכואנליזה" ולרגל פתיחת שנת הלימודים במרחב הקליני 2020-2021

 

אני רוצה לקשור יחד שלושה נושאים. מיתוס, נושא שאלמד השנה, פרדוקסים, נושא שלימדתי אותו בשנים קודמות, ותכונה משותפת לפרויד, לוי-שטראוס ולאקאן שאני חושב שהיא מרכזית לעבודתו של האנליטיקאי. כל זאת כדי לפרש את אמירתו של לאקאן בהקדמה לסמינר 11, ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, שעמדתו כאנליטיקאי היא להיות שיר. מה זה אומר שבסוף אנליזה האנליזנט שנהפך לאנליטיקאי נהפך לשיר.

במחקריו באמזונס זיהה לוי-שטראוס שלמיתוס בריאה, של כל דבר כמעט, יש מבנה עקבי. יש שניים שיש ביניהם בעיה. הבעיה יכולה להיות סתירה, חוסר הפרדה, הפרדה גדולה מידי, או ליקוי כלשהו שבדרך כלל קשור למצב הכאוטי, האינססטואלי, החייתי הטרום תרבותי. לשם פיתרון הבעיה נדרשת הופעתו יש מאין של הדבר השלישי שהמיתוס מספר על מקורו.

זה בא לידי ביטוי בכך שעולמם של האינדיאנים באמזונס מורכב מממלכות השמים, המים, והאדמה. כל אובייקט בעולמם שייך לאחת הממלכות. מיתוס מספר כיצד נציג מממלכה מסוימת נברא כפתרון לקונפליקט בין נציגים משתי הממלכות האחרות. אחד המיתוסים שליקט לוי-שטראוס מספר על הבן שלא רוצה להיפרד מאמו והופך לציפור. הציפור מלשלשת על כתף האב ושם צומח עץ. ע"פ הבורורו הציפור היא נציגה של סדר השמיים והעץ נציג של סדר האדמה. חסר את המים המתווכים. האב יוצר מים שמאפשרים לו להוריד את העץ מהכתף. כך נבראו המים.

המים הם המתווכים והמפרידים בין השמיים והאדמה, האב מפעיל את ההפרדה על ידי המים, הוא המתווך והמפריד בין הילד לאימא.

האנלוגיה בין ההפרדה בין אדמה לשמיים, לבין ההפרדה האדיפלית, ממסגרת את ההפרדה האדיפלית בחוקים קוסמיים. כמו שקבלת האר"י הגיבה לגירוש ספרת ע"י הכנסה לקונטקסט של האסון באסון קוסמי מבני של צמצום ושבירת כלים באלוהות.

עכשיו נוצר השילוש הבורומאי שמחזיק את המציאות. שמים, אדמה, ומים. ואלו מקבילים להפרדה אבא, אימא, ילד.

גדולתו של לוי שטראוס הייתה שהצליח לקרוא את הלוגיקה הזו במסמנים של הילידים, כמו פרויד בפירוש חלומות. הוא זיהה שהבעיה הקוסמית, כמו קושיה פרדוקסלית, כמו הקונפליקט האדיפלי, נפתרת על ידי פתיחת העדשה והוספת אלמנט שלישי לתמונה.

כללי המיתיזציה של הבריאה, בעיה בין שניים דורשת את היווצרות האלמנט השלישי כפיתרון, חלים גם על היווצרות הפסיכואנליזה. המיתוס על בריאת הפסיכואנליזה מתחיל מתופעות היסטריות כמו שיתוק הכפפה. הנוירולוגים, נציגי הממלכה הרציונלית, קראו לזה התחזות. הפציינטים, נציגי ממלכת הסובייקטיביות, קראו לזה שיתוק. ואז בא פרויד שאפשר ללא מודע להגיח לאוויר העולם, יצר ממלכה חדשה, קרא לזה סמפטום וייסד את הפסיכואנליזה.

מהי התכונה האישיותית או עמדה סובייקטיבית שאפשרה לפרויד לקרוא את שפת הלא מודע וללוי שטראוס לקרוא את שפת המיתוסים? אני רוצה להציע שמדובר בענווה. אני חושב שהם היו ענווים ביחס לפנטזיית הבחירה החופשית משום שהבינו משהו על כללי השפה. אצל פרויד הענווה הזאת מגולמת בהכרה שהוא וכולנו איננו בעלי בתים בבית שלנו. בחירותינו נעשות במסתור על ידי הלא מודע הזר לנו. אצל לוי שטראוס זה מופיע בתיאור חייו כרצף של תופעות מקריות ללא שליטה ובחירה מצדו. זאת פרספקטיבה שאפשרה לו לראות כיצד אנשים חיים במיתוסים שקובעים את גורלם ולא בחירה חופשית. הענווה הזו אפשרה סולידריות עם האחר, הנוירוטי או הפרא. ההשפעה על האנושות הייתה עצומה. בעקבות פרויד כולנו שווים בפני הלא מודע. ולוי-שטראוס היה כנראה האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על דעיכת הפרספקטיבה הגזענית-קולוניאליסטית.

שניהם בוקטור אנטי-נרציסיסטית שממשיך את קופרניקוס שהביא להתפקחות מהנרציסיזם הגיאוצנטרי. כמו בהתפתחות של הילד, שהחוקים הסמליים שחלים עליו מרגיעים את הזכאות הדמיונית, כך גם אצל קופרניקוס ועוד יותר אצל ניוטון, גופים בחלל נעים לא מתוך מנוע פנימי המקביל לאינסטינקט אצל בני אדם אלא מתוך כך שחוקי הפיזיקה של הכבידה חלים עליהם, כמו שחוקי השפה והתרבות חלים על בני אדם, ולהנעה שלהם אותנו קוראים איווי.

מרומן ג'ייקובסון לוי-שטראוס למד את כללי השפה. כמו שפונמים חסרי משמעות מתקבצים למסמנים, והמסמנים מקבלים את משמעותם מאנלוגיות למסמנים אחרים, כך הפרטים במשפחה מקבלים את משמעותם מיחסים עם אחרים. לוי שטראוס אינו מוציא את עצמו מכלל בני האדם שאותם הוא רואה כאובייקטים של השפה, כמי שחלים עליהם חוקי החליפין. הפמיניסטית האמריקאית שאנה דה לה טורו מזהה בכך את הנאורות של לוי-שטראוס דווקא כאשר חקר אקסוגמיה. החלפת נשים בין שבטים אינה אובייקטיפיקציה של נשים על ידי גברים אלא אובייקטיפיקציה של בני אדם בשפת קשרי השארות לאותיות בשפת הכתב, והקבלה בין הקשרים המשפחתיים לבים הקשרים בין האותיות שאלו המילים. כמו שהמשמעות נוצרת לא באותיות אלא בצרופים שלהם, כך האדם מקבל את משמעותו מהקונטקסט החברתי משפחתי.

חוקי המבנה חלים על הגבר לא פחות מאשר על האישה, על הפרא לא פחות מאשר על האנתרופולוג. לוי שטראוס ידע לא להתנשא מעליהם כאילו הוא חופשי לבחור מחוץ לאפשרויות שקובע המבנה. גם המטופל, ככל שהוא יותר מודע לסיפור שנולד לתוכו וקבע את גורלו, כך יש לו יותר חופש לנצל את מעט החופש שעומד לרשותו.

ההבנה שכולנו נתינים של השפה יש בה סולידריות המקטינה את היהירות הנרציסיסטית, ומאפשרת להאמין שלמסר של האחר יש מובן. פרויד ולוי-שטראוס הם מעמודי התווך של התיאוריה הלאקאניאנית. לאקאן ניסח כאתיקה ופרקטיקה את מה שפרויד ולוי-שטראוס גילמו ביחסם לאחר. הוא ראה באסוציאציות החופשיות ניסיון להביא את הדיבור להתרחש ללא סובייקט מכוון. כך גם מקשיב האנליטיקאי בהקשבה הצפה, ללא אמונה במטרה שיש לשאוף אליה, ללא שיפוט נורמטיבי. הוא משאיל את עצמו כתמך ליחסי ההעברה שמובנים על גבו, ובינו לבין עצמו, את עמדת המסטר שמיוחס לו ידע הוא לוקח רק כתפקיד במבנה. במיטבו, גם האקט האנליטי של חיתוך הפגישה נעשה מתוך עצמו.

מה השלכות של זיהוי המטופל את הלא מודע של עצמו כידע ללא יודע? האם זה מאפשר לו לבחור את השייכות החברתית שלו לשיחים תרבותיים וליחסי שארות כמה שמקיים אותו כסובייקט? מה מתאפשר לאחר תום העלבון על כך שהוא בקושי בחר את דחפיו ומאווייו? בקושי זה גם משהו. תשובתו של לאקאן היא שבסוף אנליזה כאשר האנליזנט נהפך לאנליטיקאי, הוא נהפך לשיר. לא לסובייקט משורר בעל בחירה, זה קשור לתחילת אנליזה, אלא להזדהות כטקסט. אך הטקסט אינו מיתוס. הוא לא רק ההזדהויות הסמליות בסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו: ביוגרפיה, דמוגרפיה או תכונות אישיות.

המצוקות המתדפקות על דלת הקליניקה, לעיתים קרובות, הן תלונות על המבנה. הנוקשה, הנעדר, הפרדוקסלי. לוי-שטראוס יכול היה להישאר מבני משום שהוא לא נדרש לטפל בכשל המבנה כמו לאקאן. בתפיסתו הפוסט מודרנית, אנטי-מהותנית, לאקאן מיקם את עצמו באותה ענווה כמו פרויד ולוי-שטראוס, מול הפסיכוטי. הכבוד לפסיכוטי פתח בפניו את ההמשגה של ההתענגות הנשית, האחרת, המיסטית, ההבדל הרדיקלי שמעבר להשוואות, הנגדות, אנלוגיות, האופרציות הבסיסיות של מבנה. אם איווי זה לא הכול, אז יש סיכוי לסיפוק.

בהקדמה לסמינר 11 ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, לאקאן אומר על עצמו כאנליטיקאי: אני לא משורר, אני שיר שנכתב, גם אם זה נראה כמו סובייקט. ייתכן שלאקאן ידע את ההדהוד של המסמן שיר בתאוריה של לוי-שטראוס. היחידה הבסיסית של המיתוס, המיתם, היא יחידת משמעות. ניתן לנסח אותה בסיפור, בטקס, בציור או בדרמה. פרויד הראה כיצד התמה של שלושת התיבות התגלגלה דרך המיתולוגיה היוונית לסיפורי עמים ולמחזות של שייקספיר. לוי-שטראוס הראה כיצד הרעיונות על מקורם של דברים בעולם שומרים על עקביותם מונקובר ועד פרו, למרות הווריאציות בשחקנים שנושאים בתפקידים.

 

את המיתוס הנגיד לוי-שטראוס לשיר, שאותו לא ניתן לתרגם לוריאציות. בשיר כמו במיתוס יש נרטיב, סובייקט, איווי, אך לא רק.  חשוב הפונם, האות, הלא מודע הממשי, הללנג של הגוף הממשי, התהליך הפרימרי שקדם למבנה. אלו דברים שאין להם תחליף בתרגום, דברים שאינם נכנסים למנגנון החליפין הסמלי. אלו דברים שמיצגים את הליכתו של לאקאן מעבר לאיווי של פרויד והמבנה של לוי שטראוס. מעבר לסובייקט המתאווה של המיתוס, התוצר של אנליזה לאחר הדיסטטוציה, הנישול של הסובייקט המשורר, הוא שיר מתענג.