מאמרים

מֶעֶבֶר לאהבה – תגובה של עידן אורן להרצאה של אליסבט תאמר

 תודה לאליסבט על הדברים האלה שהעניקה לנו, שהם צלולים, מדויקים, ודחוסים. אפשר לפתח כל פסקה בדברים שלה פיתוח ארוך מאוד, ולכן אצמצם עצמי לנקודה אחת. הכותרת שאליסבט בחרה מכוונת אותנו לאבחנה של פרויד ביחס לגורל האנליזה, במידה שהיא תלויה בהעברה. פרויד הצביע על כך שההעברה היא תנאי לאפשרות של כל אנליזה, ושבה בעת היא מה שלא מאפשר לאנליזה להסתיים.

המתח שבין יעילות (efficacité), מה שתרגמתי לעברית כ"פֶירות", לבין מבואות סתומים נכון ביחס להעברה יותר מאשר לכל מושג קליני אחר או תופעה קלינית אחרת. פירות ומבואות סתומים של הסימפטום? של ההתענגות? של הלא מודע? לא. הפירות והמבואות הסתומים הם יותר מכל של ההעברה.

אני חושב שפרויד הצטיין בהתנעת אנליזות, שהוא קיבל פציינטים לאנליזה באופן מופתי, ושעם זאת הוא לא היטיב לסיים אנליזות. הוא חזר ונתקל באותו הקיר, ובמובן מסוים הוא נותר חסר אונים מול אותו קיר עד יומו האחרון. אפשר לראות זאת בטקסטים האחרונים שכתב.

אבל פרויד גם היה אחראי ומפוכח באופן יוצא דופן, וזה אפשר לו להתריע בפנינו על קיומו של הקיר – החל מהערת השוליים בפשר החלום בה הוא דיבר על טבור החלום, וכלה במה שכמעט 40 שנה לאחר מכן הוא כינה סלע הסירוס.

אני רוצה להציב כאן את התיזה הבאה: המבוי הסתום שפרויד לא הצליח לחצות קשור לכך שפרויד נותר כבול בכבלי אהבה. אימו של פרויד, אמליה, אהבה אותו אהבה עזה, הוא היה האהוב עליה מבין ילדיה. היא הייתה מכנה אותו "my golden Sigi".

אני מתייחס להתנעת אנליזות כי אליסבט הדגישה את הנקודה הזו, ובצדק רב. אני חושב שזו נקודה שלא זוכה להתייחסות מספקת בשיח הפסיכואנליטי. בדברים של אליסבט ניתן גם למצוא רמז לגורם המרכזי לקושי לעשות את המעבר ממטפל (therapist) לאנליטיקאי, או מהצד השני, להפוך פציינט לאנליזנט. אליסבט הדגישה: בתחילת העבודה – והדגש כאן הוא על "בתחילת העבודה" – הלא מודע וההעברה כרוכים זה בזה באופן אינטימי. זו נקודה חשובה ביותר, ולמעשה, זו נקודה קריטית, כי היא זו שתכריע את גורל המפגש הקליני, אם הוא יהפוך להיות אנליזה או לא.

אני חושב שהמשותף לרבים מהמקרים בקליניקה שלי לאורך השנים, שלגביהם אני יכול להגיד שכשלתי בלאפשר את המעבר הזה, הוא בהלה שהייתה לי ממאפיין זה או אחר בהעברה באותם המקרים. במקרים אחרים, המשכתי לעבוד עם מקרים שאופי ההעברה שנוצרה בהם היה כזה שלא אפשר מעבר לעבודה אנליטית. בשנה האחרונה הדרכתי עשרות מקרים קליניים – חציים טיפולים שמתרחשים בקליניקות פרטיות וחציים טיפולים של מאושפזים באחת המחלקות הפסיכיאטריות במב"ן, באר יעקוב. הדבר שהותיר בי את הרושם המצטבר החזק ביותר מהשנה הזו, ושהפתיע אותי בעוצמתו ובעקביות שלו, הוא הפחד הרווח של קלינאים מהפציינטים שלהם. פחד להרגיז אותם, לאכזב אותם, וכו'. אבל אם בוחנים את התופעה הזו ביתר דיוק מגלים שהאלמנט המפחיד הוא ההעברה. תגובה שכיחה שזיהיתי של קלינאים לבהלה שלהם מההעברה היא שיקוף, הצבת מראה. במקום להסכים לשאת על עצמם את ההעברה, כפי שפרויד לא רק עשה בהצטיינות, כמו שאמרתי, אלא גם ניסח זאת מפורשות כהנחייה לפסיכואנליטיקאים, מצאתי שלא פעם הופיעה הרמת מראה, שהיא איננה אלא אמירה לפציינט– זה אתה, זה קשור אליך, אל תעביר את זה אלי\ עלי! עמדה כזאת לא יכולה לאפשר לאנליזה להתחיל או להימשך.

אז כשאליזבת אומרת שההעברה והלא מודע כרוכים באופן אינטימי בתחילת העבודה האנליטית, וכשהיא אומרת זאת בתוך הקשר שבו היא מבקשת לבודד את הייחוד של ההעברה הפסיכואנליטית מהעברה שאינה פסיכואנליטית, משתמע מכך הדבר הבא – מה שמאפשר העברה פסיכואנליטית, כלומר, העברה שמקיימת זיקה לידע הלא מודע, הוא לא אחר מאשר האופן שבו האנליטיקאי מקבל על עצמו את ההעברה. אליסבט הדגישה – יש העברה גם מחוץ לקליניקה, וזה בשום צורה לא מבטיח שתהיה אנליזה. העניין, אם כן, הוא האופן בו ההעברה מתקבלת על ידי זה שמוכן לשים את עצמו במקום של האנליטיקאי. אנליטיקאי, אם כך, הוא מי, שלפני כל דבר אחר יודע לקבל באופן נכון את ההעברה. אני מצטט את לאקאן מסמינר 10:

“When accidents do occur… it is very frequently ascribed… by the patient and those around him, to the analysis. It is in a way ascribed to the analysis by its very nature. They are right…  it’s addressed to the Other, and if one is in analysis, then it’s addressed to the analyst. If he [the analyst] has taken up this place, then too bad for him. He still has the responsibility that comes with this place that he has agreed to occupy."

אחד הפירות של האנליזה הוא לאפשר למי שעבר אותה לשאת העברה. לשאת העברה, זה אומר – מבלי להתענג עליה יתר על המידה, מחד, ומבלי להתנער ממנה, מאידך. באחד הניסוחים של לאקאן, זה אומר, להסכים לאייש את המקום של האובייקט. אליסבט רמזה על זה כשמיקמה את האנליטיקאי כסיבה, כי אחד המאפיינים של אותו האובייקט הוא אובייקט-סיבה. ולאקאן הראה לנו בשלל צורות, שמסתבר שזה לא עניין של מה בכך, לא משנה מה המבנה הקליני של האנליטיקאי.

אעיר בסוגריים, שלבהלה מההעברה יש תקדים היסטורי מובהק – כשברוייר נתקל בהעברה שהופנתה אליו הוא נס על נפשו בבעתה, ופרויד נותר לבדו להתייצב מול ההעברה, באופן שיאפשר לה להפוך להיות העברה אנליטית, כלומר, באופן שאפשר לפסיכואנליזה להיוולד. ככה שאפשר לומר שהפסיכואנליזה היא תולדה של האופן הייחודי בו פרויד התייצב מול ההעברה.

כאן תכננתי להציע אלבורציה של הנקודה שאליסבט התייחסה אליה באופן יפה ומדויק, בנוגע לבלתי אפשריות המבנית של הסובייקט להניח את הידיים שלו על עצמו, ורציתי לקשר את זה לפרדוקס של ההעברה, שכאמור כבר פרויד זיהה. הדברים של אליזבט מרמזים לנו על קשר בין הדברים, ואני חושב שיהיו פירות למאמץ לנסח באופן מלא את הקשר. אבל אסתפק בלהעיר את הדבר הזה בגלל מגבלת זמן ולדלג לחלק השני, הנוגע לסיום אנליזה.

אני מצטט את אליסבט, ומרשה לעצמי לערוך את הדברים שלה: "אנליזה יכולה לייצר חתך… לנתק את הסובייקט מהאהבה (המוקדשת לפיענוח)."

החתך שמייצרת האנליזה – ואני חושב שזה לא מוגזם לכנות את הקליניקה הלקאניאנית קליניקה של חתך, ולא רק בגלל החיתוך של הפגישה ואפילו לא בעיקר בגלל חיתוך הפגישה – החתך שמייצרת האנליזה קשור לניתוק הזה מהאהבה שאליסבט מתייחסת אליו. זה וודאי לא ממצה את מה שמוטל על הכף בחתך, אבל אם אנחנו מדברים על המבואות הסתומים של ההעברה, ואם ההעברה אינה שונה מהותית מאהבה, כפי שפרויד אמר ולאקאן אימץ זאת, עם השינויים שהוא הכניס, הרי שהמבוי הסתום של האנליזה קשור באהבה. לכן אני תופס כאן את אליזבט במילה – "אנליזה יכולה לנתק את הסובייקט מהאהבה."

אני שם את ה"מוקדשת לפיענוח" בסוגריים כי באהבה אנחנו לא מפסיקים לנסות לפענח, זה מהותי לאהבה. וכמו שאליסבט אמרה, Golden Sigi, הבן האהוב של אימו, אהב לפענח.

כאן היינו צריכים לדבר על הקשר בין ידע לא מודע ובין האיווי של האחר – זהו קו מרכזי אצל לאקאן – ומזה להגיע לאיווי האנליטי. ובמקום זאת נחתוך. אליסבט סיימה את דבריה עם האמירה של לאקאן בנוגע למסקנות ביחס להיגד (dit), וזה אומר – אנליזה לא מסתיימת עם מסקנה, לפחות לא כזו שבאה מהיגדים, אלא היא מסתיימת בחיתוך.