מאמרים

ד"ר יהודה ישראלי

israely3@bezeqint.net

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת האינטרנטי: היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 29 – שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות

תקציר: מאמר זה עוסק מזווית אישית בשתיקתו של הפסיכואנליטיקאי כאקט. לשתיקה בפסיכואנליזה מופעים רבים. הדחף תופס את מקומו של הסובייקט שנעלם ב"מעבר לאקט". הסימפטום כביטוי של הלא מודע תופס את מקומה של תשוקתו המודחקת והמושתקת של הסובייקט ב"אקטינג אאוט". מול הטראומה המילים קורסות ובמפגש עם המוות: "הר, אין מה לומר." למרות שהסובייקט גם מיוצג על ידי מילותיו, בכל זאת, השתיקה היא גם נוכחות. אפילו העיצורים כשתיקות בין התנועות הן חלק מהמבנה הלוגי של הדיבור. האקט של שתיקתו של האנליטיקאי הוא סירוב לתביעה של המטופל לאובייקטים כדי להיענות לתשוקתו לזיהוי כמשתוקק. בדומה לתהליך היצירתי של האומן, שתיקת האנליטיקאי מבראת את החלל שבו נברא הסובייקט יש מאין.

מבוא

בראשית ההכשרה שלי כפסיכואנליטיקאי, תוך כדי האנליזה של עצמי, תמהתי רבות על השתיקה של האנליטיקאי. בעיקר התפעלתי מהיכולת הזו של האנליטיקאי שלי. איך הוא הצליח פגישה שלמה לא לומר אפילו מילה אחת? לחיצת יד בכניסה, לחיצת יד ביציאה, ללא קשר עין כאשר אני על הספה, וזהו! ניסיתי למצוא את המכנה המשותף בין אותן שתיקות על סמך המחקר ההתנסותי הפרטי הקטן שלי. גיליתי שככל שהמצוקה בה הייתי, או יותר נכון ככל שמצב רוחי היה יותר עצבני ותובעני, כך הוא שתק יותר. עוד גיליתי, שבניגוד לאינטואיציה דווקא שתיקתו במצבים אלו עזרה לי יותר מאשר מילותיו. הכיצד? כיצד החזיק את עצמו לא לומר מילה? כיצד הימנעות זו דווקא הקלה על הסבל? וכיצד לכל הרוחות, חשבתי לעצמי, אוכל גם אני יום אחד לשתוק כך?

השתיקה אינה סתם דממה. היא דממה המופיעה במקום שבו יש ציפייה לתגובה. כלומר, עצם ההפרה של הצפייה, הפרה שהאנליטיקאי מודע לה, יש בה משום דיבור, הצהרה. במצוקה של המטופל יש תביעה, ושתיקת האנליטיקאי היא מסר של הימנעות לספק את התביעה. זאת סיבת שתיקת האנליטיקאי.[1]

ישנן צורות רבות לשתיקה בקליניקה הפסיכואנליטית, וקיימות התייחסויות שונות למושג הן אצל פרויד והן אצל לאקאן. הצורה המעניינת והפרדוקסאלית ביותר לטעמי היא "שתיקתו האניגמטית של האנליטיקאי", אך לפני שניכנס לעובי הקורה של שתיקה מסוג זה, נסקור מספר התייחסויות לנושא השתיקה במופעים אחרים שלה.

שתיקה כתופעה טראומתית, דחפית, מעבר לאקט

השתיקה הטראומטית היא השתיקה הקיצונית ביותר. אלו לא רק המילים המדוברות שחסרות אלא כל המערך הסמלי. הדיבור אינו בדימויים, סימפטומים, כתב או כל הבעה אחרת. שתיקה אינה רק מאפיין של המצב הטראומתי, היא הגדרתו. הטראומה היא תופעה שבה המערך הסמלי קורס ואין מילים לבטא את החוויה. לאקאן קושר שתיקה זו באופן פרדוקסלי דווקא לציור הצעקה של מונק.[2] הצעקה כמו השתיקה אינה מבטאת משהו. להיפך. זוהי השתיקה כהיעדר של הביטוי. הקשר בשורש המילה בין אלימות לאילמות מקפל בתוכו קשר זה בין צעקה לשתיקה. הביטוי הוא של הסובייקט והצעקה או השתיקה הן עדות לנפילתו של הסובייקט, או האימה של רגע לפני מחיקתו. כאשר אדם חווה מאורע טראומתי כמו פיגוע רב נפגעים, הטראומה היא מקריסת הסמלים והדימויים שבהם הוא חי עד לאותו רגע ללא ידיעתו. האברים הכרותים הפזורים בזירת הפיגוע חושפים את האשליה של אחדות הגוף שהתנפצה, את הווירטואליות של השמות והסמלים שמחזיקים את הקיום השברירי שקרס. לא כל הנוכחים בזירת פיגוע יחוו אותו כטראומתי. יש עובדי הצלה החמושים היטב בלקסיקונים רפואיים וביטחוניים, ואפילו אנשי זק"א המאובזרים במלבושים דתיים ותרבותיים המגנים עליהם מפני הממשות החשופה.

הקיצוניות השנייה של חוויית אובדן המילים היא האקסטזה. גם היא נמצאת, בהגדרתה, מחוץ לתחום הניתן להעברה בתקשורת, ולכן גם שם המילים מתפוגגות. לא רק המסר של הסובייקט מתמסמס בטראומה או באקסטזה אלא גם הסובייקט עצמו. על פי לאקאן, הסובייקט הוא האדם כפונקציה של השפה. אותו אופן קיום סמלי שנתמך בשפה ולא קיים בלעדיה. הסובייקט שונה מהאורגניזם, האגו, הסלף והמשגות נוספות לאדם, המשגות שאינן תלויות בשפה לקיומן. במצבים טראומטיים ואקסטטיים קורסת לא רק השפה שמדבר הסובייקט אלא גם השפה שבה הוא מתקיים.

בסמינר "האקט האנליטי",[3] מונה לאקאן ארבע סוגי אקטים: מַעָבַר לאקט, אקטינג אאוט, אקט מיני ואקט אנליטי. מה שמשותף לכולם הוא שעל מנת שהאקט יתבצע על הסובייקט להיעלם, לסגת מהזירה ולו רק כדי שההתרחשות תוכל לקרות. מה שמבחין את האקטים זה מזה הוא הדבר שתופס את מקומו של הסובייקט. "מעבר לאקט" הוא תגובה לטראומה. זו תגובה אימפולסיבית כמו מכה או צעקה שהסובייקט שם לב שהתרחשה רק לאחר שהוא חוזר לעשתונותיו. המעבר לאקט הוא בחזקת נפילה מהזירה הסמלית ולכן הצעקה כפי שמדמה אותה מונק מבטאת את השתיקה שבהיעלמותו של הסובייקט. את מקומו של הסובייקט המבטא את תביעותיו במילים, במצב הטראומתי תופס האיד, הדחף.[4]

שתיקה כאקטינג אאוט, כסימפטום

המונח "אקטינג אאוט" לקוח מעולם התיאטרון, שם פירושו לבטא משמעות דרך האקט במקום דרך הדיבור, כך שכבר בטביעת המונח גלומה שתיקתו של הסובייקט. בניגוד למעבר לאקט, אקטינג אאוט הוא סימפטום שבו הסובייקט לא מוחלף על ידי האיד אלא על ידי שרשרת המסמנים הלא מודעים. בסימפטום המשמעות נשמרת ואף מבוטאת, אך לא במילים. ולא בכדי: ההימנעות ממילים היא בשירות ההדחקה, כך שיותר נכון לקרוא לשתיקה מסוג זה השתקה. לדוגמה, להלן סיפור אישי אמיתי: בזמן נסיעה חשתי לפתע שצווארי נתפס. בניסיון לפרש זאת כתופעה סימפטומטית של הלא מודע עקבתי אחר שרשרת המסמנים בתודעה שהובילה לכך שנתפס הצוואר. המחשבה הראשונה הייתה על אדם שבאותו יום שמעתי שנפטר לפתע מדום לב למרות שהיה די צעיר. המחשבה השנייה הייתה על הפחד הכרוך במודעות לכך שייתכן שגם אני אמות בכל רגע ללא התראה מוקדמת. המחשבה השלישית הייתה שלחיות עם הידיעה הזו זה כמו לחיות עם חרב על הצוואר. המחשבה הבאה הייתה לאחר שהסובייקט הודחק וחזר – שהצוואר שלי תפוס ומעניין לפענח מה הוביל לכך. באותו רגע הצוואר השתחרר. מה קרה?

הביטוי המילולי "חרב על הצוואר" הושתק, הודחק והוחזק כסימפטום גופני בצוואר הפיזי. פענוח המודחק ודיבור המושתק הפך את האקטינג אאוט, הסימפטום, למיותר.

צורה נוספת של שתיקה כאקטינג אאוט מתקיימת במצב שבו הסימפטום מתרחש במסגרת הטיפול ומופנה לאנליטיקאי. רוב האסכולות הפרוידיאניות והפוסט-פרוידיאניות רואות שתיקה זו כהתנגדות לטיפול. לאקאן נותן יותר קרדיט למטופל וגורס שההתנגדות היא של המטפל ולא של המטופל, כאשר המטפל לוקה בדעות קדומות נורמטיביות שהוא מכפיף את המטופל להן. בתגובה המטופל, בצדק על פי לאקאן, נסוג מהזירה. שתיקה כנסיגה מהטיפול מתרחשת בעיקר כאשר המטפל לא מבחין מספיק בין התביעה לאיווּי. על כך אדבר יותר כאשר אדון בשתיקתו של האנליטיקאי.

שתיקתו של דחף המוות

לאקאן נזהר משיוכו לזרם פילוסופי. הוא גרס שהפסיכואנליזה היא קודם כול פרקטיקה של ריפוי נפשי, ולא היה לו עניין במחקר על טבע האדם אלא בהקשר הזה. לכן לאמירתו של ויטגינשטיין "מה שלא ניתן לאומרו יש לשתוק אותו" הוא לא מצא מקום בקליניקה.[5] במקרים רבים שתיקת המטופל מבטאת את דחף המוות ועל האנליטיקאי להשתמש במילים כסימני חיים כדי לעמוד בפרץ של דחף זה.[6]

אחת הצורות של דחף המוות מופיעה בשתיקה כהשלמה מול המוות וייצוגיו. בפסיכופתולוגיה של חיי היום יום[7] מזכיר פרויד ששמע על אירוע שבו בישר רופא חדשות רעות למטופל. החדשות היו שלא יחלים מהאימפוטנציה שלקה בה.

המטופל היה מבני העדה הטורקית בבוסניה-הרצגובינה, שעבורם התפקוד המיני חשוב יותר מהחיים עצמם. לכן אפשר לראות בבשורה בשורת איוב על מוות. ומה הייתה תגובת המטופל?!  "ובכן אדוני הרופא, אין מה לומר."

שתיקתו היא מול האובדן של המיניות והחיים. שתיקתו היא מול האדון שמייצג הרופא והוא האדון המוחלט, המוות. שתיקה זו היא שתיקת מוות בהנגדה לחיים שהם הדיבור. בעבודה עם מטופלים אובדניים, כל עוד הם מדברים על הרצון למות, דרך הדיבור הם עדיין קשורים לחיים. הדאגה הגדולה מתחילה כאשר כבר אין להם מילים.

פרויד מבין את דחף המוות כחלק ממטאפיזיקה שחורגת אל מעבר לתחום החי. על פי פרויד הבסיס של דחף המוות הוא הנטייה האנטרופית של החי לחזור למצבו הדומם. בהקשר זה, השתיקה היא בצד של הדומם לעומת האדם החי המדבר, והדיבור מייצג התכוונות שאינה קיימת בדומם. "שתיקת הכוכבים"[8]שמצטט לאקאן מפסקל הוא ביטוי של המעבר מתפיסה אנימיסטית של אסטרולוגיה, שבה יש אמונה בהלימה בין טבע האדם כמשתוקק לבין טבע העולם כמשתוקק, לבין תפיסה אסטרונומית שאינה מייחסת אנושיות לגרמי שמיים. ההוראה הבסיסית למטופל: "דבר – תגיד כל מה שעולה לך בראש ולא משנה מה זה", היא הוראה להתמקם בצד של החי המדבר.

שתיקת האנליטיקאי

עד כאן הווריאציות השונות של השתיקה באנליזה. סקרתי אותן על מנת להבחין בין שתיקות אלו לבין המוקד של מאמר זה, שתיקתו של האנליטיקאי, שנמנע מלהיענות לתביעת המטופל. כך מושך האנליטיקאי את המטופל בצורתו כסובייקט משתוקק שיגיח. אם במעבר לאקט הדחף כופה את עצמו במקום הסובייקט ובאקטינג אאוט הטקסט הלא מודע נוכח ללא סובייקט שיבטא אותו, באקט האנליטי האנליטיקאי בוחר לסגת מהזירה על מנת שתגובותיו לא יהיו מוגבלות על ידי התכוונותו המודעת, אלא יבטאו את תפקידו כאובייקט במערך הסמלי של הקליניקה. עמדת האנליטיקאי היא של תשומת לב מרחפת לא ממוקדת שממנה הוא יוכל להגיב. בעמדה זו הוא בעיקר שותק.

המטופל דורש את דיבורו של האנליטיקאי. המטופל תובע להיות מוגדר, אהוב, מיוחד, והוא מאמין במילותיו של האנליטיקאי שיכולות לגרום לו להיות אידיאל נורמטיבי מתוקן. תביעותיו משחזרות את יחסיו עם דמויות היסטוריות, בעיקר הורים, שאיתם היו לו יחסי תובענות. כיצד מתפתחת התביעה מהצורך? כיצד נובעת התשוקה מהתביעה? ומה תפקידה של שתיקת האנליטיקאי בתהליך זה?

האדם נולד עם צרכים אורגניים. מאחר שלא ניתן תמיד לספקם בזמן, חווה התינוק תסכול ואז תובע אהבה, כלומר ביטחון שבעתיד צרכיו יסופקו באופן מיידי. כמובן שתביעתו אינה יכולה להיות מסופקת. כך לאקאן מבחין בין צורך, תביעה, ותשוקה: צורך הוא צורך אורגני שניתן לספקו. תביעה היא תביעה לאהבה וביטחון בסיפוק הצורך. מכיוון שלא יכולה להתקיים הערבות שהצרכים תמיד יסופקו, התביעה נועדה להסתיים בתסכול. ההכרה שיש כאן רצון שאינו יכול ואף לא מיועד להגיע לסיפוק הופכת את התביעה לתשוקה. למשל, כאשר ברור מעל לכל ספק שהאהוב שעזב לא יחזור, עדיין יש טעם בכתיבת שירי אהבה שתפקידם לא לתבוע את חזרתו של האהוב אלא להביא לידי ביטוי את האוהב. המטרה של התשוקה היא לקיים את הסובייקט כמביע את עצמו.

חשוב להדגיש שמאמר זה מתמקד בשתיקת האנליטיקאי מול תביעתו של הנוירוטי, בין אם במבנה אישיות אובססיבי ובין אם במבנה אישיות היסטרי. השתיקה מזמינה את פריסת הסצנה הלא מודעת של מאווייו מול האחרים ההיסטוריים בחייו. שתיקתו של האנליטיקאי משמשת כמסך לבן שעליו מוקרנות הדמויות מחייו. אצל הפסיכוטי המצב שונה.[9] הפסיכוטי לא מספיק מיוצב במערכת של סמלים ואינטראקציות אנושיות בתוך ראשו. כאשר האנליטיקאי שותק יותר מדי, מרגיש הפסיכוטי שהוא מאבד את אחיזתו בפיגומים המחזיקים אותו בעולם האנושי של הסובייקטים המדברים.

הסירוב לספק את תביעת המטופל נועד לגרום לו להמשיך לנסח את תביעתו. כאשר האנליטיקאי לא ענה על דרישותיי ניסיתי לנסח אותן אחרת, שוב ושוב, ועם כל סירוב נוסף משהו השתנה בניסוח. בסופו של דבר התביעות לא נענו אך הן גם לא נותרו על כנן כתביעות, הן הפכו לתשוקות. המטרה של התביעה היא לכאורה לקבל סיפוק, אך כאשר הפסיכואנליטיקאי מתפתה לספק את התביעה הוא בעצם מאכזב את הבקשה לזיהוי התשוקה. אם התביעה נועדה לכאורה לאפשר צריכת אובייקטים, הרי שהתשוקה נועדה לקיים את האדם כמשתוקק, כסובייקט. כשהמשורר מקריא שיר אהבה הוא כבר לא דורש מאהובתו שתחזור אלא מתענג על עצם הביטוי של תשוקתו.

באותה תקופה של התנסות בפסיכואנליזה, מאוד רציתי לשתף את האנליטיקאי במה שריגש אותי. היה דיסק של מוזיקה מרגשת במיוחד שרציתי לחלוק איתו. בחגיגיות רבה הבאתי לו את הקופסה. ביראת כבוד הוא לקח ממני את הקופסה כמו שיפני לוקח כרטיס ביקור בשתי ידיו. רק לאחר שקמתי מהספה ויצאתי מהקליניקה, כשהתנעתי את המכונית, שמעתי את דמיס רוסוס שר בקולי קולות מהנגן. התפרצתי בצחוק. נתתי לו קופסא ריקה. מדוע? מה המסר של הלא מודע? המסר הוא שלא את המוזיקה רציתי שישמע אלא את הדיבור שלי על תשוקתי למוזיקה. לא היה כאן אובייקט לסיפוק אלא סובייקט לזיהוי.[10]כמובן שלא מצאתי טעם להביא לו את הדיסק שוב. כבר לא הייתה אשליית הזדהות שישמע ויתרגש כמוני.

בדוגמה הבאה, בהשוואה לביטוי של בעלי חיים, הדממה נופלת דווקא בצד של הסובייקט האנושי. בסמינר "הזדהות" משנת 1961 מראה לאקאן במה מותר האדם מהחיה. במה שונה הדיבור של כלבתו ג'סטין מדיבור של אדם? הרי גם הכלבה מייבבת ומביעה את רצונותיה בקול. ג'סטין מזמרת, הוא אומר.[11]הזמרה היא המשך של קול הצחוק או הבכי של התינוק, היבבות או הצהלות של בעלי חיים. זה ביטוי של דחף הקול. הדיבור לעומת זאת הוא מסדר אחר. הזמרה היא רציפה (לכן יש פחות נטייה לגמגם בשירה) בעוד שהדיבור, כמו תקשורת מורס, מושתת על תנועות ועיצורים, קולות המופרדים ברגעים של דממה. הלוגיקה הבינארית יוצרת משמעות.

השתיקה של האנליטיקאי משחזרת את העיצורים בין התנועות, את הרווחים בין המילים. סימפטום של גמגום הוא ניסיון להכניס עיצורים, קיטועים, רגעים של שתיקה, שישמשו כמחזיקי מקום ריק. הכנסת הפערים לרצף הקול היא מטפורה לניסיון לרווח פער בין האדם לסביבתו. לעתים קרובות הגמגום אצל ילדים מופיע כהגנה נגד החרדה שבקרבת יתר. הגמגום מפלס מרחב שבו מתקיים הסובייקט המיוצג על ידי מסמנים, בין המסמנים. הסובייקט כסינקופה בין מסמנים, כ"נגטיב ספייס" בין דימויים.

שתיקת האנליטיקאי מתפקדת לא כמו שממה מוחלטת, מִדְבָּר ממשי, אלא כמו האפס במספר רב סיפרתי, כמחזיקת מקום ריק, כנוכחות של היעדרות. ברמה פשוטה, בהשאלה מעולם המחשבים, השתיקה היא האפס שמאפשר יצירת שפה מהקומבינציות של אפס ואחד. ברמה מורכבת יותר, גם האחד מושתת על היעדרות. כשלקאן אומר ש"המילה הורגת את הדבר",[12] פירוש הדבר הוא שהמילה מופיעה היכן שהדבר איננו, כמעין תחליף לדבר (תינוק קורא לאמו משום שהיא נעדרת מהחדר). אך יחד עם זאת, מרגע שהדבר תויג במילה הוא לנצח מקבל צורה חדשה. הדבר כפי שהיה לפני שניתן לו שם, לפני ששובץ בשרשרת מסמנים, יישאר אבוד לנצח. התהליך של יצירת מילה מתחיל בדבר אמורפי שהמודעות לקיומו מופיעה רק מרגע שהוא חסר, חסרונו מקבל שם שמחליף את הדבר, וכך נוצר אפקט הנוכחות מההיעדרות. הנוכחות של הצחוק על ההיעדרות של הדיסק. רגע יצירת המסמן משוחזר בתגובה לשתיקת האנליטיקאי. ההדחקה הראשונית של הדבר יוצרת מסמן ראשון. הדחקת המסמן הראשון יוצרת מסמן שני המחליף אותו. השתיקה של האנליטיקאי מושכת במסמן השני שיחשוף את המסמן הראשון הדבוק לזנבו.

בירוא ובריאה

הרעיון שמילים הן סוג של חפצים שמאפשרים נוכחות בהיעדרות, שניתן להגיע באמצעותן לתענוג של סיפוק מחוויית תשוקה, קיים עוד אצל פרויד ב"מעבר לעקרון העונג".[13] אצל בעלי חיים יש הבדל ברור בין תשוקה כסבל וסיפוק כתענוג. אצל האדם, מרגע שהמילים החליפו את הדברים, יש אפשרות לתענוג מהאין המיוצג במילה כאילו היה יש. יש אפשרות לתענוג של תשוקה כאילו הייתה סיפוק. רק בשפה אנושית יכול יצור לומר ולחשוב "יש לי תיאבון". "סוף סוף יש לי תשוקה" אומר הדיכאוני כשהוא מרגיש קצת יותר טוב. השפה נותנת לאין סטטוס של יש. זכור לי מטופל שהגה באנגלית את המילה delicious כאילו באותו רגע טעם משהו בפיו.

הפרדוקס של השפה, הפלא של היעדרות כנוכחות, הוא בבסיס ההבדל שבין פילוסופיה פוזיטיביסטית ופוסט-מודרנית. בפילוסופיה הפוזיטיביסטית יש אמונה בקיום אפריורי של אובייקטים בעולם. בפילוסופיה הפוסט-מודרנית, חלוקת העולם לאובייקטים נתפסת כאופרציה אנושית. אפילו מה שמוגדר כאובייקט בסיסי ביותר בתיאוריית יחסי האובייקט, השָׁד, אין לו קווי מתאר טבעיים המבחינים אותו מבית השחי,[14]אלא לאחר שהוגדר, שתוחם, שהוכנס בסוגריים. הסוגריים הריקים אם כן קודמים לאובייקט. הסוגריים כשבלונה חותכים נתח מהרצף הממשי, המקום הריק שנותר הוא ההמשגה, ורק בעקבות החיתוך וההמשגה נוצר האפקט של אובייקט. במילים אחרות, החסר יוצר רכושנות, ודחף הרכושנות הוא שמגדיר אובייקטים הנקראים רכוש.

השתיקה של האנליטיקאי מבראת חלל פנוי שבו יכולה להיברא אמירת התשוקה של המטופל. תהליך זה מתרחש לא רק בפסיכואנליזה. כל תהליך יצירתי הוא בחזקת בריאת יש מאין. יש לברא את האין כדי שניתן יהיה לברוא בו את היש, יש העשוי מחומר מסמני, חומר סמלי, חומר שממנו קורץ גם הסובייקט השוכן בין מסמנים.

את העיקרון שלפיו המסמנים או המילים הם חללים בממשות שבהם נוצרת מציאות, ניסח לאקאן בהקשר של ההיסטוריה של האמנות בסמינר האתיקה של הפסיכואנליזה.[15] באמנות, הסמלים שהופכים את האין ליש הופיעו לראשונה בציורי המערות של האדם הקדמון. בניגוד למקובל, לאקאן גורס כי הציורים עטרו לא את כתלי המערה אלא את החלל – נתנו צורה לאין. גם המצאת הפרספקטיבה הגיאומטרית בימי הביניים פערה חלל בשטח דו ממדי. אמנות עכשווית היא אניגמטית, מעוררת שיח, יוצרת משהו בתגובות הקהל שלא היה שם קודם. באמנות עכשווית ממציאים מסמנים שלא מתארים משמעות קיימת אלא יוצרים מציאות חדשה. דוגמה לכך היא שלט "אין כניסה". השלט לא מתאר את הרחוב ללא הכניסה אלא בורא אותו על ידי הכרזה. בעוד שפרויד ראה סובלימציה כהתקת דחפים מאובייקטים קדומים לאובייקטים אקטואליים, כמו תמרור "דרך ללא מוצא" שמספר על הדרך ומייצג אותה, לאקאן ראה סובלימציה כהמצאת מציאות באמצעים סמליים. לאקאן אינו פוזיטיביסט שמאמין בקיומם האפריורי של אובייקטים. מבחינת לאקאן ההמשגה קודמת לאובייקט והיא התשתית שלו. קודם אנחנו תוחמים משהו ע"י שפה מתוך ה"מרק הסמיך" של הממשות הבלתי מובחנת, ורק היות ההתרחשות מובחנת משאר ההתרחשויות נותנת לה גידור-הגדרה והופכת אותה לאובייקט. לפי קריטריון זה, אמנות אינה מתארת מציאות, אינה מצביעה על מציאות קיימת כמו בציורים נטורליסטיים אלא תוחמת, מחלצת, ויוצרת מציאות, אובייקט חדש, על ידי המשגה חדשה.

הצייר, במצע לבן על קנבס, יוצר את האין שבתוכו יוכל ליצור את היש, כפי שעשה הקדר מקדמת דנא כשברא את החלל הריק של פנים הכד. הסופר שפותח קובץ מחשב חדש, עם המערכת הטקסית של מלאכתו סביבו, כוס קפה, מוזיקה ברקע או יומן כתיבה, גם הוא מכין את החלל שבתוכו תוכל להתרחש היצירה. הרעיונאי שמתרחק מחשיבה על הנושא כדי לחזור אליו לאחר אינקובציה מזווית חדשה ומפתיעה, אף הוא עושה את אותו הדבר.

במיתוס שהמציא פרויד, "טוטם וטאבו",[16] המנהיג הממשי, האב הקדמון, נרצח בידי בניו-יורשיו. את מקומו ממלאת הריקנות, והטוטם שהוא בדרך כלל בעל חיים מיתולוגי, הוא הצורה של ריקנות זו, הנוכחות של היעדרות האב הקדמון. הנוכחות של ההיעדרות הממשית היא הנוכחות של הסמליות. פרשנותו של לאקאן למיתוס של פרויד לוקחת את טוטם וטאבו למסקנות שפרויד האתיאיסט המודרניסט לא יכול היה לעמוד מאחוריהן. לאקאן לא היה דתי אך גם לא פוזיטיביסט, ולכן בתפיסתו את המציאות כהמשגתית יכול היה לראות בשדה הסמלי מרחב שחורג מהפיזיות הממשית.

"המוות הראשון שורד את המוות השני", אומר לאקאן.[17] המוות הראשון הוא המוות של הדבר שהמית המסמן. המוות השני הוא מותו של האדם כאורגניזם. מה ששורד את מותו של האורגניזם הוא המסמנים שהוא נשא. שמו של אדם נישא גם אחרי מותו, ומוות מוחלט הוא כאשר אפילו שמו נמחה. מכאן שבכל יצירה יש בריאה של יש מאין, של חומר סמלי, ששורד את התפרקות החומר הממשי. בכל בריאה יש מאין יש משהו מהמטאפיזיקה של הנצחיות. כשאנטיגונה מוכנה למות כדי לקיים את מצוות קבורת אחיה, היא מזדהה עם סדר סמלי, והזדהות זו חורגת אל מעבר לגבולות קיומה האורגני. לאקאן מקשר בין ההליכה של אנטיגונה אל מעבר למוות עם התשוקה שלה לבין העובדה שהיא נקראת אצל סופוקלס "אנטיגונה היפה". התשוקה שהולכת אל מעבר למוות היא מסמן שהולך אל מעבר לקיום הגשמי, נוכחות של היעדרות, שממנו עשויה האסתטיקה. כזאת היא ההזדהות של אמן עם יצירתו והשפעתה.

היה לי חלום ובו המחשה של רעיון התשוקה מעבר למוות. בחלום היו אנשובים דחוסים בצנצנת עם שמן. למביט מקרוב נגלה מראה מוזר ביותר. יש זיע קל, כמעט בלתי מורגש, בזנבו של אחד מהדגים. אנשובי הוא סמל, מסמן, הוא אמירה של רגש מאמי שהכינה לי כריכים עם אנשובי בילדותי. הדג מת מזמן אך האנשובי כמסמן לא ניתן להכחדה כל עוד יש מי ששומע אותו. אם האנליטיקאי יודע שבשתיקתו הוא מאפשר לתביעה לאובייקטים להתנסח במסמנים המקיימים תשוקה, ותשוקה זו יכולה לשאת את הסובייקט אל מעבר לגבולות חייו הממשיים, אזי קל יותר להבין כיצד הוא מצליח לעמוד בפרץ של התביעה ולזהות את הסובייקט בתשוקתו.

שתיקה כנוכחות

בשתיקה הדחפית נמוג הסובייקט עם תשוקתו, ועם המילים המייצגות אותו. בשתיקה הסימפטומטית מודחק הסובייקט אך תשוקתו נוכחת. הדיבור מבחין את הסובייקט מהשתיקה של הדומם, בעל החיים או המת. שתיקתו של האנליטיקאי היא המרחב שבו נסוג האנליטיקאי כסובייקט כדי שמקום זה ייתפס על ידי המטופל כסובייקט מדבר. את שתיקתו של הסובייקט כנוכחותו[18] היטיבה לייצג מרינה אברמוביץ במיצגSilent Sitting [19] -שבו היא יושבת בדממה מול אנשים מתחלפים. במיצג זה מזקקת אברמוביץ' נוכחות טהורה שאינה מתווכת או מזויפת על ידי מילים. באנליזה יתבטא הדבר בשתיקתו של המטופל עם תום האנליזה, כאשר יעדיף לחיות את החיים מאשר לדבר אותם.

 

  [1]על שתיקת האנליטיקאי בקונטקסט של הציפייה שידבר:

"…attentive silence. For this silence implies [comporte] speech, as we see in the expression "to keep silent" which, speaking of the analyst's silence, means not only that he makes no noise but that he keeps quiet instead of responding…"; Jacques Lacan, "Variations on the Standard Treatment" In Ecrits (trans. Bruce Fink), New-York – London: Norton, 2006 [1955], p. 291

[2] על השתיקה כאקוויוולנטית לצעקה:

"…It is striking, that to illustrate silence for you, I found nothing better in my opinion than this

image which I think you have all seen now, and which is called The scream. In this singularly

deserted landscape, denuded by means of concentric lines, outlining a sort of bipartition at the back which is that of a form of landscape, in its reflection, a lake also forming a hole there in the middle, and on the right diagonal edge, crossing, barring in a certain way the field of the

painting, a road which disappears…"; Jacques Lacan, Crucial Problems for Psychoanalysis" (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1964-1965, week 12, p. 6

[3] על ארבע סוגי אקטים בסמינר האקט האנליטי:

Jacques Lacan, Seminar XV: The Psychoanalytic Act (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1967-1968, Week 10, pp. 1-15

[4] על שתיקת הסובייקט ותביעותיו במעבר לאקט של האיד, של הדחף:

"…To write, as has been done, that there is no point in searching in my Ecrits for any allusion to silence, is a stupidity. When I wrote the formula of the drive – on the top right of the graph – as S barred diamond of capital D (the demand): it is when the demand keeps quiet that the drive begins…"; Jacques Lacan, Seminar IVX: Logic of Phantasy (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1966-1967, Week 16, p. 3

[5] לאנליטיקאי אין את הפריווילגיה של הפילוסוף להסכים עם השתיקה:

"I: I don't know if that is what right-mindedness involves, but 'what is the case' comes right out of Wittgenstein's Tractatus. You know its memorable conclusion: 'what cannot be said must be passed over in silence.' That is unacceptable in psychoanalysis, which espouses a thoroughly antithetical ethic, as it is precisely about what cannot be said that one must speak—which provides an occasion to prove that words do not suffice to say everything. We must here establish something, failing which we will be unable to agree on anything further, and that is that what is said is not to be measured against what is."; Jacques Lacan, Television – A Challenge to the Psychoanalytic Establishment (trans. Denis Hollier, Rosalind Krauss and Annette Michelson), New-York – London: Norton, 1990, p. XXII.

[6] על שתיקת המטופל כייצוג של דחף המוות:

"The analyst runs after the word of the analysand. If the death drive infiltrates the word of theanalysand, in the silence towards which it always pushes him, the analyst has to deal with a living word; living in its refusal to be reduced to silence…"; Jacques Lacan, Seminar XIII: Object of Psychoanalysis (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1966-1967, p. 68

[7] "הר, אין מילים…" שתיקה מול המוות:

 "…If one has to inform them that nothing can be done for a sick person, their reply is: "Herr [Sir], what is there to be said?…"; Sigmund Freud, "The Psychopathology of Everyday Life" The Standard Edition, Vol 6. (Trans. James Strachey), London: Vintage, 2001 [1901], pp. 44

 [8] על שתיקת הכוכבים בניגוד לגישה האנימיסטית:

"…Newton ended up stating the definitive formula which the world had been on the edge of for a century. Newton did definitively succeed in getting them to shut up. The eternal silence of infinite spaces, which petrified Pascal. is taken for granted after Newton – the stars do not speak, planets are dumb, and that's because they are silenced, which is the only real reason, for in the end you never really know what can happen with a reality…"; Jacques Lacan, Seminar II: The ego in Freud's theory and in the technique of psychoanalysis. (trans. Sylvana Tomaselli), New-York – London: Norton, 1991. [1954-1955] p. 238

[9] על האבחנה בין שתיקת האנליטיקאי מול הנוירוטי והפסיכוטי:

"…If our silence helps to reveal the sources of anxiety in the neurotic, our presence, our word does so with the psychotic. Everything which causes him to lose awareness of our existence as separate from him, as autonomous subjects who can recognize him as subject, releases his anxiety…"; Jacques Lacan, Seminar IX: Identification (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1961-1962, Week 18, p. 12

[10] דניאל אפרתי ויהודה ישראלי, הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, אוניברסיטה משודרת, 2007, עמ' 9.

[11] על העיצורים כשתיקות בין התנועות:

"In order to properly image for you for now what the solution is, I am going to give you an example of it; the phonetician encounters in the same step – and it is not without reason as you are going to see – the phoneme PA and the phoneme AP, which allows him to pose the principles of the opposition between the implosion AP and the explosion PA and to show us that the consonance of P is, as in the case of your daughter, to be mute. The meaning of P is between this implosion and this explosion. The P is heard precisely because it is not heard and this silent time in the middle, hold onto the formula, is something which, at the very phonetic level of the word, is what might be called a sort of announcement of a certain point to which, as you will see, I will lead you after some detours. I am taking advantage simply of the passage through my dog, to indicate it to you in passing and to make you notice at the same (12) time that this absence of occlusives in the speech of my dog, is precisely what it has in common with a spoken activity which you know well and which is called singing."; Jacques Lacan, Seminar IX: Identification (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1961-1962, Week 3, p. 7

[12] "… Thus the symbol manifests itself first of all as the murder of the thing, and this death constitutes in the subject the eternalization of his desire."; Jacques Lacan, "Function of Speech and Language in Psychoanalysis" In Ecrits (trans. Bruce Fink), New-York – London: Norton, 1977 [1953], p. 104

[13] על מילים כסיפוק ב"מעבר לעקרון העונג", ראה: Sigmund Freud, "Beyond the Pleasure Principle" The Standard Edition, Vol 18. (Trans. James Strachey), London: Vintage, 2001 [1920] pp 7-64

[14] על הבחנת השד מבית השחי בסוף סמינר חמש:

"…the child at the breast perceives that the breast extends into an armpit, into a neck and on to hair: the object that is in question, is the symbolic bracketing of this presence within which there is the sum of all the objects that it can bring, which means that this symbolic bracketing is right away more precious than any good, and that any one of the goods that it contains, cannot in itself and all by itself satisfy what is the appeal for presence…" ; Jacques Lacan, Seminar V: Formations of the Unconscious (trans. Cormac Gallagher), Unpublished Manuscript, 1957-1958, Week 19, p. 9

[15] האין מיוצג בציורי מערות סמינר 7:

"In the same way that the exercise on the wall consists in fixing the invisible inhabitant of the cavern, we see the link forged between the temple, as a construction around emptiness that designates the place of the Thing, to the figuration of emptiness on the walls of this emptiness itself – to the extent that painting progressively learns to master this emptiness, to take such atight hold of it that painting becomes dedicated to fixing it in the form of the illusion of space"; Jacques Lacan, Seminar VII: The Ethics of Psychoanalysis (trans. Dennis Porter), New-York: Norton, 1992 [1959-1960], p. 140

[16]

Sigmund Freud, "Totem and Taboo", The Standard Edition, Vol 13. (Trans. James Strachey), London: Vintage, 2001 [1912-1913], p. 141

[17] המוות הראשון שורד את המוות השני:

"…The limit involved, the limit that it is essential to situate if a certain phenomenon is to emerge through reflection, is something I have called the phenomenon of the beautiful, it is something I have begun to define as the limit of the second death…"; Jacques Lacan, Seminar VII The Ethics of Psychoanalysis (trans. Dennis Porter), New-York: Norton, 1992 [1959-1960], p. 260

[18] על השתיקה כנוכחות הסובייקט מעבר לדיבור:

"…It must also be said, that, if this moment comes at an opportune time, the silence takes on its full value as silence – it is not simply negative, but has value as a beyond of speech. Certain moments of silence in the transference represent the most vivid apprehension of the presence of the other as such…"; Jacques Lacan, Seminar I: Freud's Papers on Technique (trans. John Forrester), New-York: Norton, 1991 [1953-1954], p. 284

[19] מיצג: Silent Sitting at the MOMA ע"י מרינה אברמוביץ' (ביוטוב):

 http://www.youtube.com/watch?v=OS0Tg0IjCp4