תקציר פרקים 7-9 מסמינר המועקה של לאקאן
( ההרצאה ב 20.9.04 ע"י דפנה בן זקן)
לאקאן, להבדיל מתאוריות אחרות, אינו מבסס את המפגש האנליטי על החוויה.לדעתו ביסוס כזה מונח על בסיס שגוי מכיון שהסוביקט אינו ניתן למיצוי ברמה מודעת והוא בראש ובראשונה- לא מודע.
הסוביקט, עבור לאקאן, אינו פרסונה, ואינו הסוביקט המוכר בתאוריות אחרות (יחסי אוביקט וכו,) אלא הוא רגע, ארוע, שבו נוצר קישור ל"מ על רשת המסמנים, בין מסמן למסומן. זהו "רגע" שבו הסוביקט "מוצא את עצמו", מזדהה עם מסמן מתוך מאגר המסמנים של האחר הגדול,לרגע הוא נהייה המסמן הזה. אבל מכיון שאף מסמן אינו מייצג את ההויה במלואה, ומכין שתמיד המילה אינה אומרת את הכל, אלא היא מלה( כמו בברית מילה) , היא חיתוך בין הסוביקט לבין הוויתו, הרי שתמיד נותרת שארית , של משהו שאינו מיוצג, שאינו מהובר, זהו אוביקט "איי".
אוביקט זה אינו האוביקט האבוד הפרודיאני . כדי לבטא זאת , כדי ליצג את הלא מיוצג, לאקאן משתמש בסימן, באות "איי". האות היא סימן ולא מסמן,היא ללא סיגניפיקציה.היא מחוץ לכל הגדרה אוביקטיבית.
פעולת החיפוש, הגלישה, אחרי מישמוע מניעה את הסוביקט להמשיך ולחפש את "ה"מסמן שייצג אותו במובן זה האיווי הוא אפקט של השפה והסוביקט "מתגורר" בה.
מצב זה הוא מצב פרדוקסלי: סוביקט אינו יכול להפוך להיות מזוהה עם מסמן כלשהו (ילד, יהודי,) אלא תוך שהוא נעלם מתחת למסמן שנבחר. באותו אופן האמת אובדת בתוך הידע, והיא אינה ניתנת לעולם להאמר אלא בחלקה, מכין שהאוביקט כשלעצמו אינו ניתן להיבור בשפה.
כך המושג "סוביקטיבי" אצל לאקאן אינו מופיע במימד של סינגולריות, אלא מדובר בסוג של חיתוך (הסמפטום לעומת זאת הוא סינגולרי).
כיצד מתרחש חיתוך זה?בפרק 7, טוען לאקאן שעל מנת שסוביקט יכונן, צריך להתרחש "ארוע" מסמן, של כניסת מסמן לממשי. כיצד "נולד" מזה סוביקט?
(תרגום חופשי פרק 7)" האם מסמנים עם כנפיים מתחילים לחורר חורים בממשי? האם באחד מחורים אלה צץ הסוביקט?"
מה שמאפשר למסמן להיבחר הוא ראשית לכל הגוף שלנו. לא מדובר בגוף במובן הפשוט של זמן ומרחב אלא,כמו שלאקאן מדגים ב"מעמד המראה", בארוע שנוגע בגוף, ברגע מכונן שמחולל שיסוע בין החויה של הגוף, כמה שלא נתן להגיד עליו דבר, או לייצג אותו, לבין דמות שניתן לתפוס אותה. זהו הרגע שבו מתקיימת לראשונה ההבנה שהדמות שמשתקפת במראה היא אני. על כך הילד צריך לקבל אישור מההורה, במבטו, ע"מ לבסס את הפיצול בינו לבין עצמו. זהו הרגע של החיתוך הראשוני בין ההויה לדמות, בין ה"עצמי" ל"אני".
הנרציזם הליבידינלי, שעד כה היה "שט" ללא קשר לדמות כלשהי,מקבל דמות, שבו זמנית היא "אני" ו-"לא אני".חיתוך ראשוני זה מדגים גם את האופן שבו יופיעו המסמנים .
כך בעוד שפרויד טוען כי המועקה משמשת כפונקציה של סיגנל ביחס למשהו, לאקאן טוען כי המועקה, קשורה ליחסים של הסוביקט לאחר הגדול, יחסים של תנועה בין כניסה לתוך מסמן והיוצרות של סוביקט, לבין התפוגגות הקשר הזה עד לניתוקו, מה שמשאיר את ההויה האנושית ללא מילה שמייצגת אותה. רגע זה הוא מקור למועקה.
קולט סולר כותבת כי הרווח הזה בין המסמנים הוא המקום של המועקה. היכן שהסוביקט מחפש תשובה על השאלה שלו "מהי ההויה שלי"? הוא לא יכול לעשות זאת באמצעות המסמנים של האחר הגדול, אלא הוא נפגש בריק, ברווח, בחסר במסמנים.
הריק מעורר שאלה ויוצר מועקה, הן בשל חוסר האונים לדעת, והן בשל ריבוי התשובות האפשרי.
המועקה זה הרגע שבו הסוביקט תופס את עצמו כשוה ערך לאוביקט. כלומר, רגע שבו אין לו קיום מהובר שמגדיר (ולו לרגע) את הוויתו. זהו רגע שבו הפנטזמה נעלמת ואינה תומכת,בבלתי אפשרי שנחשף.( זה לא המודחק, אלא הבלתי ניתן להיבור).זהו רגע שאין בו מובן ואין בו משמעות, זהו רגע של נפילה של הישמטות.
לאקאן קורא לזה, בהמשך הסמינר, "דה-סטיטוציה (הדחה)פראית", הרגע שבו הסוביקט חדל מלהיות סוביקט. זה הרגע של המועקה.רגע של ארוע בממשי שלא ניתן לתפוס באמצעות השפה.
זוהי אחת הנקודות שבה לאקאן מציע דרך הלאה מ"עקרון ההנאה" וה"סרוס" הפרוידיאני, כלומר, הסוביקט שמבקש תשובה על הוויתו, על השאלה "מי אני באיווי שלי ובהויה שלי"? ע"י ההדחה הסוביקטיבית נוגע בתשובה: אינני רק סוביקט של חסר(סרוס) אלא אני אוביקט.
זוהי נגיעה במשהו שנמצא מחוץ לסמלי, שאינה מתקנת את החסר, אלא ממקמת את אוביקט "איי" בריק מרכזי, כתנאי לכל התענגות.
המועקה היא ארוע שיש בו ודאות ואין בו זמן.
בעוד פרויד טוען שהמועקה ממוקמת ב"אני" לאקאן טוען שהמועקה מדיחה את הסוביקט והיא רגע של פלישה, או פריצה של התענגות.זו התקפה על ה"אני", רגע של נפילת ההזדהויות,של קטסטרופה שמעוררת מועקה שאינה קשורה לסרוס.זהו הרגע שבו אוביקט "איי" נוכח.
(פסקל:"השקט של המרחבים הנצחיים מפחיד אותי")
זהו רגע של תגלית. לא מדובר באוביקט "מוכר, משותף"(בר-חליפין )אלא זהו רגע של שקיפות. לכן לאקאן טוען "המועקה איננה ללא אוביקט." למרות שלא ברור על איזה אוביקט מדובר, זהו רגע של משהו שאיננו וגם אם ישנו לא רואים אותו ולא ניתן להבר אותו. של שיבה אל הסימן עצמו, היכן שאין מטפורה ואין מטונימיה, המפגש עם זה מעורר מועקה.
2 סוגים של אוביקט:
- האוביקט הספקולרי- שייך למעמד המראה- תוצר של הזדהויות ראשוניות, של התגבשות החלקים המפורקים של הגוף לתוך דמות ספקולרית .כאן יש יחס לאחר שדומה לי ובו זמנית מופרד ממני. זהו אוביקט בר חליפין, אוביקט של יריבות(שלי או לא שלי).
- אוביקטים לא ספקולרים (אוביקט "איי"): אוביקטים מקדימים לכינון אוביקטים ספקולרים, אלו אוביקטים שאינם קומוניקטיביים, אינם נתונים לסוציאליזציה (מבט, קול)
הביטוי הסוביקטיבי היחיד של אוביקטים אלה הוא המועקה.
בשלושת הפרקים 7-9 מדגים לאקאן במספר אופנים את הופעת אוביקט "איי".
וב-"מעבר לאקט" בסאדיזם ובמזוכיזם,ובהעברה.acting outב-
סאדיזם
בעוד שפרויד מדבר ביחס לסאדיזם על תוקפנות קונסטיטוטיבית לחברה האנושית, ועל הקשר לדחף המוות,לאקאן טוען שהסאדיסט אינו מחפש דוקא את הסבל של האחר אלא את המועקה שלו. הוא רוצה ליצור ויברציה בעמדה של היצור האנושי ביחס לעצמו כסוביקט, כלומר לעשות לו דה-סטיטוציה פראית.
הסאדיסט כופה על האחר את הבלתי נסבל בדיוק בגבול שבו מתגלה השיסוע, החתך,(בין היותו סוביקט לבין היותו אוביקט). הסאדיסט מכוון לאותו סדק, שסע, שבין קיומו של האדם כסוביקט לבין הסבל שלו בגוף.
מבחינת הסאדיסט – זוהי פוזיטיבציה של אוביקט "איי"(הנעדר), נסיון לנכח אותו. הסאדיסט חושב שהוא יכול לחתוך את אוביקט "איי" בגוף של האחר.
מאזוכיזם
המאזוכיסט מכריז את התגלמותו כאוביקט, זו מטרתו המוצהרת, הוא מציג את עצמו במעמד של אוביקט שניתן לסחור בו, של אוביקט חליפין. באופן זה הוא מחפש את הבלתי אפשרי, כלומר לתפוס את עצמו כאוביקט "איי".
לא מדובר כאן בהזדהות, אלא בזיהוי עצמי כאוביקט איויי של עצמו. זה כשלעצמו תמיד מאזוכיסטי, לאו דוקא כתוצר של" רשעות" של הסופר אגו, אלא מכיון שזה מחולל דה-סטיטוציה פראית של הסוביקט. כלומר הסוביקט מביא את עצמו למצב שבו הוא הופך את עצמו לאוביקט של שארית.
הסוביקט, שמפנה את השאלה לאחר הגדול, לגבי המובן של קיומו, מניח תמיד את הרע ביותר ומקבל את האישור האולטימטיבי לקיומו בעיני האחר הגדול, כשהוא סובל.
לחוק ולאיויי יש אותו אוביקט( אלו אינם שני צדדים של אותו מטבע) יש מצבים של חיתוך ביניהם, לדוגמא המיתוס האדיפלי , האיווי של האב יוצר חיתוך ביניהם. החוק שאוסר על האם הוא זה שיוצר את התשוקה אליה. אנו משתוקקים בהתאם לאיסור, לחוק.
המאזוכיסט מנסה לגרום להופעה של האיווי והחוק כמחוברים זה בזה (ללא החיתוך)
אלו הם שתי עמדות של הסוביקט ביחס לאוביקט "איי", ביחס למבנה שיוצר את התנועתיות בין סוביקט לבין אוביקט עם האפקטים ההתענגותיים שנובעים מכך.
העברה
בסמינר על ההעברה טוען לאקאן, בשונה מפרויד, כי ההעברה איננה רק חזרתיות שמשחזרת טראומה. לאקאן משתמש ב"משתה " של אפלטון ומדגים כיצד באהבה, האוהב, נושא עליו חסר כלשהו, מאמין שלאהוב יש את מה שחסר לו. כלומר, תשובה לשאלה שלו "מה חסר לי?"
את תגובת האהוב הוא מתאר במטפורה על יד שמושטת לבול עץ שמתלקח בלהבה שממנה מושטת בחזרה יד על מנת לאחוז בה.
המשיכה אל האהוב היא ענין מסתורי, קשה להגדיר אותו במדויק ויש בו תמיד השערה על קיומה של אגלמה, חבויה וגלויה בו זמנית.
גם השאלה על ההעברה נוגעת במבנה זה של יחס בין מי שחסר למי ש"יש לו".
לאקאן מתיחס למרחב זה של חסר, של התקיימות והעלמות, כאל המקום שבו הסוביקט מכונן את עצמו.מקום האגלמה, גם בהעברה, הוא מקום ריק ,פתיחה,
שבו הדמות הספקולרית מראה את מגבלותיה. זהו המרחב של ההעברה. (Gap , Edge)
המעבר לאקט
לאקאן משתמש במקרה של "ההומוסקסואלית הצעירה" של פרויד. אותה בחורה שהתאהבה באשה אחרת ומחזרת אחריה ללא הענות מצידה. באחד הימים היא מטיילת ופוגשת את אביה שמסתכל עליה במבט שאחריו היא מפילה את עצמה על פסי הרכבת.
המומנט הזה של השמטות,הוא אקט. לא די בהסבר פרוידיאני כי מבטו של האב גרם לה לפעול כך. לאקאן טוען כי במעבר לאקט יש מצב שבו האדם "שומט את עצמו", הוא עושה זאת באימפולסיביות, מתוך מועקה בלתי נשלטת, תוך הזדהות מלאה עם האוביקט שהינו עבור האחר הגדול.
זהו רגע של עירטול של אוביקט "איי" שנוצר כשההסמלה אינה אפשרית . המבט של האב גורם לצעירה ההומוסקסואלית לשמוט עצמה מן הבמה, לעשות מעבר לממשי שבו אין מסמנים, שם הסוביקט מחפש את מה שסורב לו במקומות אחרים.
זהו מהלך אי רברסיבילי, מהלך עיוור של שלילה עצמית, האופן היחיד שבו הסוביקט יכול לגלם את עצמו באותו רגע. המעבר לאקט אינו ממתין לפרוש, זוהי בקשה (תביעה) לאהבה, להכרה סמלית מחודשת.
כך גם המעבר לאקט הוא רגע שבו יש קרע בין הסמלי לממשי, שבו הסוביקט הופך לאוביקט בדרגה קיצונית ביותר.
ACTING OUT
כאן מדובר ביחס ההכרחי שבין האחר הגדול לאוביקט "איי".מדובר בהתנהגות של הסוביקט שמפגין את עצמו מול האחר הגדול.
זוהי דמונסטרציה, ערטול, הפגנה קיצונית של משהו שהינו מצועף ונסתר אך בו זמנית מופגן ומוחצן.
לאקאן מצטט את קריס במאמר על "הכוונת הריפוי" לגבי פלגיאריזם. כשהוא טוען כלפי הפציינט שהוא אינו פלגיאריסט,( שמוחו טרי..) הוא הולך ואוכל מוח טרי. בכך הוא פועל ומפגין את האיווי הלא ידוע שלו דרך אכילת המוח (אובייקט "איי").
קורא לפרוש, הוא מופנה אל האחר הגדול, הוא טרנספרנס.Acting out
