טיפול משולב בתינוקת ואימה מגיל 4 חודשים עד שנתיים / ד"ר מארי כריסטין לזניק [1] [2]
הצוות במרכז לטיפול בתינוקות (PMI) היה מודאג לגבי הגברת פ. עוד טרם לידתה של סוניה. היא היתה בטיפול במרכז זה מאז לידתו של בנה הבכור. לידתו של תינוק זה היתה ארוכה וכאובה מאד עבורה. התינוק התפתח מצוין אבל מאז שנודע לה שהיא שוב בהריון היתה הגב' פ. במועקה גדולה וחששה לעבור שוב את ההתנסות הכואבת שהיתה לה בלידה הראשונה. בנוסף, משפחתה שגרה בטוניס חיה בתנאים חומריים די טובים בעוד שבפריז, הם גרו בדירה קטנטנה והיא לא ידעה איפה יהיה מקום עבור התינוק שיוולד. בשל סיבות דתיות לא היה ניתן לחשוב על הפלה. סוניה נולדה לתוך רקע זה ואני פגשתי אותה כשהיתה בת 4 חודשים וחצי לאחר שהרופא במרכז הטיפולי שלח אותה אלינו מכיון שלא הצליח לתפוס את מבטה של סוניה וזאת בדומה להוריה ולאחות שהגיעה משרות ציבורי.
האם ושני הילדים היו אמורים ליסוע לטוניס 4 שבועות מאוחר יותר ולשהות שם חודשיים וחצי. לכן היו לרשותי רק 4 שבועות כדי לנסות להניח את יסודות העבודה הטיפולית.
די מהר הבנתי שבעוד שהמועקה של האם הקדימה את לידתה של סוניה הרי שהסרוב של התינוקת ליצור איתה קשר השקיע את האם לתוך מצב של דכאון ניכר. הסרוב לקשר היה כל כך עוצמתי שעלתה השאלה לגבי סיכון של הופעה של אוטיזם אצל התינוקת וזאת למרות שגם הדכאון של האם יכול היה לגרום לדכאון של התינוקת. מצאתי את עצמי מול ספק אבחוני בעל השלכות לגבי הטכניקה הטיפולית שיש לפעול לפיה. בטיפול אחר, העובדה שהתייחסתי להמנעות מקשר של תינוק כאל מועקה ודכאון של האם גרמה לי לאבד 6 חודשי עבודה בטיפול בילד שגלש לכיוון אוטיסטי.[3]
בדיעבד, כשראינו שוב את הסרטים שצילמנו בטיפול של סוניה, הבנתי שבעוד אני תומכת ומעודדת את האם השתמשתי בטכניקה של החייאה נפשית של התינוקת ושיתפתי בכך את האם שהיתה נוכחת בחדר. גם הבדיקה הסנסורי מוטורית בשיטה של André Bullinger[4] שהתינוקת עברה 3 חודשים מאוחר יותר הראתה סימנים שכיוונו לסיכון לאוטיזם.
במפגש הראשון, סוניה ישנה רוב הזמן ואימה יכלה לספר לי את טרדותיה ביחס לחייה. ראשית, תנאי המגורים הבלתי נסבלים שלהם ייאשו אותה. אח"כ היא דיברה על טראומת הלידה של בנה וכיצד חלמה שיהיה אחרת בלידת הבת הקטנה. היא סיפרה גם את סיפור חייה כתינוקת. היא גודלה על ידי סבתה מאחר והוריה שהיו צעירים מאד עדיין לא סיימו את לימודיהם ולא היה להם מקום עבורה בדירה בה גרו כתלמידים במרחק של 60 ק"מ מהסבתא. יום אחד, כשהיתה בת 18 חודש, לאחר שאביה השיג עבודה ודירה, ההורים באו ולקחו אותה. היא ספרה שכששהתה אצלם כתינוקת היא היתה כל כך חולה שהוריה נאלצו להחזיר אותה לסבתא שגידלה אותה עד שנישאה בגיל 18 .
מפגש שני.
במפגש הבא, סוניה היתה ערה ואימה יכלה להראות לנו, למתמחה שצילמה ולי, עד כמה התינוקת מסרבת באופן אקטיבי ליצור איתה קשר. סרוב זה היה מאד אקטיבי כשהאם דיברה אליה בטוניסאית או בצרפתית. האם לקחה את התינוקת על ברכיה, הניחה אותה מולה, לעיתים הרימה אותה כדי לפגוש את עיניה. אך התינוקת הסבה באקטיביות את פניה ומבטה היה עצוב. במצב אחיזה זה אין שום משענת שתתמוך בגב של התינוקת. אנו יודעים תודות לעבודות של אנדרה בולינג'ר ו-Geneviève Haag [5] עד כמה התינוקות בסיכון לאוטיזם זקוקים לתמיכה זו כדי לתקשר.
האם עצרה את נסיונותיה הכושלים בנסיון אחרון :" תסתכלי, קו-קו, חמודה שלי !"
וללזניק אמרה: " היא אף פעם לא מסתכלת עלי ואני לא יודעת למה".
איני חושבת שזה יעיל לצפות באריכות באם שנכשלת, כלומר כאשר הסרוב לקשר מצד התינוק כל כך עוצמתי, אבל לרשותי היו רק עוד 3 פגישות עד לנסיעתן לטוניס.
הצעתי לאם להתיישב בנוחיות כשסוניה עם גבה אליה וכאשר היתה לתינוקת תמיכה טובה בגב דיברתי אליה כשאני יושבת על הרצפה מולה ופני בגובה פניה[6]. תודות לפרוזודיה של ה- [7]mothereseאני יודעת שגם אם התינוקת היא נמצאת בסיכון להפוך לאוטיסטית היא אמורה להסתכל עלי. כיום יש לנו די "רפואה מבוססת עובדתית" שמאששת לנו שגם תינוקות שהפכו מאוחר יותר לאוטיסטים מגיבים לפרוזודיה זו [8].
לזניק לתינוקת: " דיברנו על הסבל שאמא עברה כשנולד אחיך. ועל כמה אמא פחדה כל הזמן כשהיית בבטן שלה. כשהיא חשבה על זה את בטח הרגשת ממש "שוק", ככה. אבל זו לא אשמתך, את יודעת? הם לא היו נחמדים עם אמא בחדר לידה".
התינוקת מקשיבה בתשומת לב רבה, מתכופפת מעט לכיוון של לזניק כשזו למרגלותיה. כשסוניה משמיעה קול אני עונה לה: " אה, באמת? אבל כשממלמלים כך, יש לנו קצת ריפלוקס. אנחנו נדבר עם רופא הילדים שלך. דיברנו גם על זה שנולדת קטנטנה, אבל את כבר גדלת מאז".
הדברים שהאם מספרת לי, לגביה ולגבי התינוקת שלה, מדאיגים. אני מניחה את סוניה על הרצפה כשאני לוקחת בחשבון את מה שהמחקרים של André Bullingerלימדו אותנו: לא די בתמיכה בגב, שכאן משמשת לכך הרצפה, אלא נחוצה עוד עטיפה עדינה של האגן, שיוצרות כרית הנקה שנמצאת על הרצפה וכרית קטנה נוספת שמונחת מתחת לרגלים. הכוונה היא לאפשר לתינוקת לאחד את שתי ההמיספרות שלה, הימנית והשמאלית וזאת תודות לכרית ההנקה שמונחת מתחת לזרועותיה ומקרבת את ידיה האחת לשניה ובכך מאפשרת להן לגעת זו בזו. האנליטיקאית והאם יושבות על הרצפה, לרגלי סוניה שיכולה לראות אותנו.
לתינוקת הזו, כמו לרבים אחרים שנמצאים בסיכון לאוטיזם, אין שום דרך לאסוף את גופם גם במישור הוורטיקלי בין החלק העליון והתחתון וגם בין שמאל לימין. כשאנו מניחים אותם הם פרושים על הרצפה, על שולחן ההחתלה או בעריסה שלהם ואינם יכולים ליצור תקשורת או להפיק תועלת מהפרוזודיה של motherese שמופנית אליהם.
לכן צריך בראש ובראשונה להציע להם איסוף לגופם שהינו בדרך כלל פיסתי.(en morceau). המונח מפורק אינו מתאים דיו בהקשר זה מכיון שהוא גורם לנו לחשוב על משהו שהיה אסוף והתפרק לחתיכות. מושג ההתפרקות démantèlement)) מציב בפנינו את אותו קושי.
כדי ליצור קשר עם תינוק בסיכון לאוטיזם צריך לקחת בחשבון את הקצב והמרחק שהוא יכול לשאת כדי שתתאפשר התכווננות (accordage)במובן שעליו מדבר דניאל סטרן. כשאני מציעה התארגנות זו לסוניה, היא מתבוננת בי, אבל התקדמתי מהר מדי וזה גורם מייד לסגירת הידיים שלה למרות שהיא עדיין לא מסירה ממני את המבט.
לזניק: " גברת לזניק התקדמה פה מהר מדי!" אני ממשיכה לדבר במקום התינוקת: " היא לא ביקשה ממני רשות !"[9]
סוניה משמיעה צליל בלחש.
לזניק: "כל זה? באמת!?" סוניה מושיטה מעט את ידה שעדיין סגורה.
לזניק: " את רוצה לתת את היד הקטנה סגורה לגמרי?". הפרוזודיה של לזניק נושאת עליה התפעלות משועשעת מהתינוקת הלבושה כולה בוורוד. סוניה מחייכת.
לזניק לאמא: "יש לך תינוקת חייכנית, נכון"?
לזניק מדברת אל האם במקום התינוקת:"שופי אמא כמה אני תינוקת יפה !"
ב- dérijaשהיא הערבית המדוברת במדינות המאגרב משמעה של המילה "שופי" היא: תסתכלי. אני בודקת עם האם שאכן כך אומרים גם בטוניסאית.
האם ללזניק: "את מרגיעה אותי? הכל בסדר סוניה? איתך היא ממש בסדר, אבל זה לגמרי אחרת איתי…"
לזניק לאם: " אני רוצה שהיא תהיה איתך כמו שהיא איתי, כל הזמן. זו המטרה שלנו. היא מסוגלת לכך אבל יש לה גורם של עודף רגישות. אני לא יודעת ממי ירשה את זה, מאבא או מאמא?"
האם: "זה ממני."
מתוך דאגה לתינוקת שלה שאינה מתבוננת בה ומתוך החשש שמשהו לא בסדר אצל התינוקת, האם מזדהה עם עודף הרגישות של סוניה כרגישות שמגיעה ממנה. התינוקת הזו היא כמוה. מהלך זה נחוץ ביותר בתחילת טיפול בתינוק שמסרב לקשר וזה הופיע יותר בקלות מאשר ציפיתי. לתינוקות רבים יש מידה ניכרת של חוסן והם יכולים לשאת את מבטה של אימם המדוכאת או החרדה. לעומת זאת יש תינוקות שמתפתחים רגיל שמסרבים להיכנס לקשר עם אם חולה ונאחזים באנשים אחרים שמציעים לטפל בהם. זה לא המקרה של סוניה. כדי לתפוס את מבטה עלי לפנות לאסטרטגיה מורכבת. בתחילה עלי לארגן את הגוף הפיסתי הקטן הזה, לא הגוף המפורק כי כאמור הוא לעולם לא היה במצב אחר. אח"כ ניפנה לאסטרטגיה מנטלית מכיון שהתינוקת תגיב ל- motherese שלי רק אם היא תגלה בו התפעלות ממנה. פרויד דיבר על "התפעלות ואור" כפרפראזה על המשורר היינריך היינה בתחילת ספרו " החידוד והבדיחה ביחסם ללא מודע"[10].
היה נראה לי חשוב שהאם תספר לי שוב את ההיסטוריה שלה כתינוקת, את הסיפור שסיפרה לי כשביתה ישנה במפגש הקודם. יתכן שחשבתי שסיפור בין דורי זה, כשיסופר, יעזור לסוניה להציב יצוגים לתחושות המדאיגות שהגיעו אליה מאימה.
לזניק לסוניה: "את רוצה שאמא תספר לי על gida[11]? אני מסתכלת עליך ומקשיבה לאמא "
האם מספרת: "מי שגידל אותי בעצם זו סבתא שלי. בגיל 18 חודש עברתי לגור עם אמא שלי. סוף סוף היה להם מקום לתינוקת". בזמן זה לאביה היו כבר עבודה ומקום מגורים.
בעוד האם מדברת אלי, סוניה מסתובבת ונועצת את מבטה במנורת התקרה שנמצאת מאחריה.
לזניק לאמא :" את יודעת למה הילדה שלך מסתכלת על התקרה"?
האם:" כי אנחנו לא מדברות אליה יותר".
לזניק: " זה קרה כי היא הרגישה את העצבות שלך. עכשיו נספר את הסיפור של התינוקת שסבלה. את שמה לב כמה היא רגישה"?
לזניק לתינוקת: "זה לא הסיפור שלך, זה הסיפור של אמא עם ג'ידה (סבתא בערבית) ועם אמא שלה."
האם: "בסופו של דבר סבתא שלי גידלה אותי עד ליום שבו התחתנתי."
לזניק: "דילגת על הטרגדיה".
האם: " כן, בגיל 18 חודשים, נסעתי עם אמא שלי וחליתי, היה לי חום, בכיתי כל הזמן, היא לקחה אותי להרבה רופאים אבל שום דבר לא עזר. רק כשלקחה אותי לסבתא נהייתי תינוקת נורמלית".
ברור שבזמנו אף אחד לא חשב שנחוץ מהלך של מסירה של סוניה מהסבתא שמילאה תפקיד של אם לתינוקת לאם שאותה ראתה רק בסופי שבוע. להורים נולדו ילדים אחרים אך אימה של סוניה גדלה אצל סבתה עד נישואיה בשידוך כפי שמקובל עדיין בפרובינציה בטוניס.
פגישה שלישית.
בתחילת הפגישה סיפרתי לאם שהתייעצנו עם עמיתים לגבי הפגישה הקודמת ושהם התרשמו מתנועות הגוף של סוניה. האם הנידה ראשה בהסכמה אבל אמרה לי עד כמה שונה האופן שבו היא רואה את ההתנהגות של התינוקת ועד כמה היא מודאגת.
האם:" עם הידים היא עושה הרבה תנועות כל היום. ככה !" היא מחקה בעזרת זרועה השמאלית תנועות מלמעלה למטה.
לפני מספר שנים, כאשר אימו של חסאן[12] שיתפה אותי בתצפית דומה שהיתה קשורה לא-סימטריה ימין ושמאל של החלק העליון של גופו של התינוק שלה, תשאלתי אותה באריכות כשאני מחפשת מהיכן מגיעה, מה שחשבתי בזמנו, ההשלכה האימהית הפנטזמטית השלילית שלה על גופו של התינוק. מאז שאני מכירה את עבודותיו של [13]André Bullingerואת עבודותיה של Geneviève Haag[14] בענין זה, אני יודעת שתינוקות שיהיו אוטיסטים מציגים סוג זה של א-סימטריה. בסוף הפגישה, כאשר השכבנו את סוניה על הרצפה, למרות כל תמיכתי בחלק העליון של גבה בעזרת כרית הנקה, ראיתי שהתנועות שהאם תארה אכן קיימות. סוניה הניעה את זרועה הימנית בנוקשות מהראש עד המותן. בזמנו, כשאימו של חסן אמרה לי שאחד הצדדים בגופו של בנה היה יותר רך (היפוטוני) מאשר הצד השני, הייתי יכולה לראות זאת גם בסרטים שהסרטנו, לו רציתי בכך. אבל באותה תקופה היה לי קשה להסכים לראות זאת [15].
אלמנט חשוב נוסף בטיפול של סוניה היה הטיפול בריפלוקס שלה (עליית חומצה מהקיבה). כמו רוב התינוקות בסיכון לאוטיזם, סוניה סובלת מריפלוקס. העובדה שרופאת הילדים נתנה לה מרשם ל- Mopral לקראת נסיעתה לטוניס תרמה קרוב לוודאי לכך שהיא הגיעה לשם יותר פתוחה לאנשים שקידמו את פניה בשמחה וזאת למרות שהמשיכה ביחסה הצונן כלפי אימה עוד מספר חודשים. מדי פעם אני מבטיחה לתינוק שאני מטפלת בו שאדבר עם רופא הילדים שלו כדי שהכאב הזה יפסק, כאב שאני מבינה שהתינוק חווה כשהוא מנתק איתי את הקשר, גם אם הצלחתי ליצור קשר זה כמה דקות קודם לכן. אני תמיד מציינת בפני האם את ניתוק הקשר כשהוא מתרחש מאחר וזה חשוב מאד שהאם תשמע שהקושי של התינוק שלה ביצירת קשר לא קיים רק איתה אלא גם עם אחרים. אמהות רבות מתלוננות על כך ששמעו את הפסיכולוגים בעלי הכוונות הטובות ביותר אומרים שלתינוק שלהם יש בעיות ביחסי אם-תינוק. האם חשבו שבכך הם מרככים את האבחנה? העובדה היא שמשפט זה מהדהד כהרשעה כפולה. במקרה של סוניה הדגשתי בפני האם שניתוקים אלה היו קשורים לכאב הבטן שביתה חשה. לדעתי סוג זה של כאב גורם לתינוק להתנתק מהגירויים שבסביבה כמו לדוגמא לקבע מבט במנורה שעל התקרה.
יש ויכוח בעולם הנוירו-מדעי לגבי השכיחות של כאב זה אצל תינוקות בסיכון לאוטיזם. חלק מהחוקרים כמו Mercadante מהפקולטה לרפואה פאוליסטה בסאו פאולו, סבורים שזה קשור לקונסטיטוציה, עוד בשלב העוברות, ולקשר בין נוירונים במוח לבין ריפלוקס . אחרים, כמו הנוירוביולוג Yves Burnod סבורים שהבעיה נובעת מכך שהכאבים, כמו כל התחושות, מציפים יותר כשמדובר בתינוקות אלו מאשר אצל אחרים. החוקר מסביר בחלק השני של פרק זה שאצל תינוקות אלה קיים פגם בפילטר, במסנן. עבורנו האנליטיקאים, יהיה גם חשוב לפנות ל"פרויקט" [16] של פרויד. אבל אין זה רק הכאב הפיזי שמגיע מתוך הגוף עצמו שנחווה בהעצמה גדולה אלא יש גם הצפה של רגשות מהסובבים את התינוקות. אין מסנן שיכול להגן על התינוק מפני רגשות. חוקר בשם Adam Smith הציע, לפני מספר שנים שלאוטיסטים יש עודף אמפתיה רגשית שגורמת להם לסגור את הצוהר של התפיסה הויזואלית והשמיעתית וכי כתוצאה מכך הם מתקשים להכיר בסובבים אותם. לכך נוהגים לקרוא העדר אמפתיה, כלומר, עודף האמפתיה הרגשית גורם לכך שאין להם אמפתיה[17]. במאמר זה אני מדברת באריכות על מארין, ילדה קטנה שהפתיעה אותי בעודף הידע שלה על הסבל שבו אימה היתה שרויה[18].
לזניק לאם: " לפעמים, גם לי יש קשיים עם סוניה".
לזניק מדברת במקום סוניה: " מספיק שקצת כואבת לי הבטן, ואני מתנתקת."
האם אומרת שבבית, סוניה מסתכלת עליה לעיתים :" לדוגמא, כשאני עוברת, היא מסתכלת עלי ככה! היא עוקבת אחרי במבטה. קודם לא עשתה את זה בכלל. אבל לפעמים היא עדיין מסבה את הראש ממני" .
האם מדגימה כיצד הילדה יכולה עדיין לסרב, באופן אקטיבי, לקשר איתה. היא יורדת על ברכיה, פניה מול פני הילדה. לגבה של סוניה אין על מה להשען, ואנו יודעים שזה מסבך מאד עבורה את האפשרות להיכנס לקשר, כאילו כל האנרגיה שלה מרוכזת בלהחזיק את התנוחה הקשה והמורכבת הזו. האם קוראת לה וכמו בכל פניה לאחר יש בקריאה זו גם חרדה מול האפשרות שהילדה לא תגיב. התינוקות בסיכון לאוטיזם, מעצם העובדה שיש בהם עודף אמפתיה רגשית, מוצפים במהירות על ידי הדאגה האמהית שמתבטאת באופן שבו האם פונה אליהם, פניה שאינם יכולים לענות לה. לעומת זאת הם יכולים לפנות אל מקור של קול שנושא עליו פרוזודיה זו שרק הפתעה והנאה יודעים ליצור: הפרוזודיה של ה-motherese[19].
ואכן, ככל שסוניה שומעת יותר את החרדה בקולה של האם היא מסבה את ראשה עד שמבטה ננעל על המנורה שבתקרה.
האם: " קו-קו קטנה שלי! אמא פה. סוניה? כן? בוקר טוב חמודה שלי. מה את עושה?"
לזניק במקום הילדה: " אני מסתכלת על התקרה, אמא!"
אני לא יכולה להשאיר את האם עם כשלון כזה בעיקר מכיון שהמשפחה עומדת ליסוע לחודשיים וחצי לטוניס. נראה לי הכרחי לעורר משחק דחפי בין האם והתינוקת כדי לתת להן נקודת משען לתקופה הארוכה של הפרידה מהטיפול. המטרה שלי היא לעורר באופן טבעי את הפרוזודיה של ה-motherese אצל האם מכיון שאני יודעת שהמבט של התינוק יפנה לכיוון פרוזודיה זו. אין שום טעם ללמד את האימהות ליצור פרוזודיה מפני שזה יוצר motherese מזוייף כלומר משהו שמתקרב אבל לא תופס את התינוק. רגש מורכב כמו פליאה, שמניח את קיומה של הפתעה והנאה לא ניתן להזמין. לעומת זאת נסיוני לימד אותי שאמא יכולה לחוות זאת על ידי הזדהות עם האנליטיקאי/ת במידה וההעברה חיובית, וזאת בהנחה שהאנליטיקאי/ת יכול להיות בעמדה של אהבה ולא בעמדה שיפוטית כלפי האם.
הנחתי את התינוקת על הרצפה כשכרית ההנקה תומכת בראשה ובזרועותיה ומרימה מעט את מורד רגליה. עבודה זו של התמקמות מיידעת אותי בדיעבד שהתייחסתי אל סוניה כאל תינוקת בסיכון לאוטיזם ולא בדכאון תגובתי לחרדה ולדכאון של האם. מכיון שלרשותי רק המפגש הנוכחי פניתי במהירות להחייאה נפשית של התינוקת שלא הייתי עושה כל כך מהר לו היו לרשותי מפגשים נוספים.
האם ואני יושבות על הרצפה לרגלי סוניה. אני משחקת כאילו אני טועמת את הרגל של סוניה ומציעה את הרגל לאם.
לזניק לאמא: " אני בטוחה שאלו קרואסונים קטנים, זה טעים!". במצב ה-reverie שנכנסתי אליו כשהתבוננתי בסוניה, אני מריחה את הריח הנפלא של הרגל הקטנה שלה אבל אני מרגישה זאת עבור האם שאינה מדברת אל התינוקת.
אנחנו מדברות על עוגות. האם אוהבת עוגות דבש משולשות. פיה מתמלא רוק והיא משתפת אותי בכך. אח"כ כשהיא טועמת מחדש את הרגל של התינוקת שלה, היא מופתעת שהיא מריחה שם את הריח של עוגות הילדות שלה.
האם לסוניה:" זה כל כך טעים ! יש סוכר בתוכו? יש דבש בתוכו? זה טעים? את רוצה עוד? את נותנת לי את הרגל?"
כדי לא ליצור שום אכזבה שתחמוס מהאם את הפרוזודיה שאליה הצליחה להגיע אני אומרת לה:
לזניק: "זה לא הולך בפעם הראשונה, אבל זה יגיע. את תראי."
כמו אמהות רבות לאימה של סוניה יש נטיה להשליך עצמה על התינוקת כדי לנשק אותה בצוואר. התוצאה לכך היא נסיגה מיידית בקשר מצידה של סוניה. כשהאם מנשקת את הרגלים של התינוקת, סוניה עומדת בכך הרבה יותר טוב.
האם ואני חשבנו רבות כיצד להימנע מכך שהמחותנים שלה בטוניס, יטילו עצמם, כמו כולם, על התינוקת כדי לכסות אותה בנשיקות.
לתינוקות שניתן לקרוא להם תינוקות "בהתפתחות שגרתית" יש חוסן טוב והם מתמודדים היטב עם סוג זה של עליה על גדותיהם של הסובבים אותם ואף מוצאים בכך ערך מסוים. זה לא המקרה של תינוקות היפר-סנסיטיבים שנמצאים בסיכון להיסגרות. בגיל זה אין טעם להשתמש מול ההורים במילים כמו "סכנה לאוטיזם" מכיון שזה גורם לאפקטים נלווים לא רצויים. במשפחות שיש בהן כבר ילד אוטיסט, ההורים יעלו מילה זו בעצמם. אני מאמינה שרצוי לומר להורים שבגיל רך יש דרך למנוע גורל זה מהתינוקות שלהם.
במקרה של סוניה מדובר באפשרות להציע לאם צורות של גילויי חיבה שהתינוקת תוכל להתמודד איתם.
לזניק מדברת במקום התינוקת: " אמא, ראית שאני אוהבת את זה? עם זה אני יכולה להסתדר אני יכולה למשוך אלי את הרגל הקטנה שלי".
לזניק לאם: " היא מאד מרוצה". האם מסכימה.
לזניק במקום התינוקת: " אני ממש אוהבת כש"הפמליה" מנשקת אותי ברגלים". האם ואני ישובות לרגלי 'הוד מעלתה' וזה גורם לאם לצחוק.
לזניק במקום התינוקת: "אני אוהבת כשאומרים שאני תינוקת דבש נהדרת ".
האם לסוניה , תוך שהיא טועמת את כף רגלה של התינוקת: "כן, זה טוב? עוד?". האם רצתה לדעת אם הנשיקות שלה, שהיא מרעיפה על רגלי הבת שלה, מצאו חן בעיני הילדה. היתה בכך הרבה התחשבות מצידה ונראה שהיא מניחה שקיים סוביקט בתינוקת שלה.
אך המטרה שלי הפוכה, אני חייבת למצוא את ההנאה של האם ולא של התינוקת. אני יודעת שההפתעה שתתגלה לאם מההנאה של עצמה תפעיל אצלה את הפרוזודיה של ה-motherese ואילו אצל התינוקת היא תעיר אפשרות חדשה שבה היא תוכל להעיר את ההתענגות אצל האחר (A) הפרה מורדיאלי.[20]
לזניק לאמא: "ואמא, אוהבת ?"
האם משחקת מייד את המשחק: " כן! כן! היא טעימה מאד! יש בה דבש!"
התינוקת מסתכלת על אימה, העינים שלה חצי עצומות. כדי להפעיל הדגשה של הפתעה וכתוצאה מכך תנועה יותר מודגשת בפרוזודיה, אני מציעה לאם לטעום גם את הרגל השניה, כאילו לכל רגל יש טעם שונה. האם אכן נכנסת למשחק זה והפרוזודיה שלה הופכת להיות יותר מלודית. עיניה של התינוקת שמתבוננת בה הולכות ונפתחות.
פגשתי את שני ההורים לפני נסיעתם במטרה לגייס את תמיכת האב במה שהאם התכוונה לעשות במפגשים המשפחתיים כדי להגן על התינוקת שלה מפני עודף גרייה. בזמנו, האב לא הבין את בקשותיה של האם ונשאר ספקן באשר ליעילותו של מהלך כזה. אפשר להבין זאת. אולם הוא הסכים לנסות לתת בי אמון מכיון שגם הוא היה מודאג מאד מול הסרוב ליצירת קשר של ביתו, שהיתה מאד שונה מילדם הראשון.
אני מודה שבמהלך הקיץ הייתי מודאגת ותהיתי באיזה מצב תהיה סוניה בת 7 החודשים כשתחזור מהחופשה.
חזרה מטוניס, סוניה בת 7 חודשים.
הפתעה משמחת. סוניה חייכנית ורגועה בחדר ההמתנה. אימה הצליחה להגן עליה ממשפחת האב הפולשנית, בדומה כמעט לכל המשפחות בסביבת הים התיכון, שעבורם קשה לחשוב שתינוקות מסויימים הינם שבריריים במיוחד ואינם יכולים לעבור מיד ליד בלי להיסגר בתוך עצמם. הכרנו בשנה שעברה תינוק בסיכון מנפולי שנסגר באופן דרמטי אחרי חופשה משפחתית בדרום איטליה.
ההפתעה והשמחה שלי היו בשיאם כאשר הבנתי שהחלק העליון של גופה של סוניה לא מראה יותר שום א-סימטריה. היא אפילו יכלה לחקות בהנאה את תנועות ידי כשהיא ישובה על ברכי אימה. אני מברכת את האם על העבודה שהיא עשתה והיא מספרת לי עד כמה הייתי נוכחת במחשבותיה. היא מביאה לי מארצה שמלה צמודה, מעין עור נוסף. אני מבינה זאת כהשתקפות של החוויה שלה שהדברים שהצעתי לה היו מעין מיכל עבורה.
כעת סוניה די גדולה והיא מתחילה להסתובב על גחונה על הרצפה. אני מציעה לה משחקים קטנים ולפעמים, למרות שלא תמיד, היא יכולה להפגין תשומת לב אליהם, מהאוביקט אל המבט שלי וחזרה. אני מברכת את סוניה ואת אימה, מתפעלת מההתקדמות שלהן.
לזניק לאמא: " האם כשפגשת את המשפחה של הורי בעלך אבא הבין קצת"?
"קצת" עונה האם בטון של "לא הרבה".
לזניק לאמא: " כדאי שאראה שוב את אבא כדי שאוכל להגיד לו עד כמה אני מתפעלת ממך, מהאומץ שהיה לך, אני "גרופי" שלך !" .
לא הייתי מעלה על דעתי להגיד מילה כזו שלמיטב ידיעתי לא השתמשתי בה מעולם ושכנראה לא אשתמש בה שוב בעתיד. התבוננות חוזרת בסרטים של המפגשים האלו אפשרה לי לראות מרכיב לא מודע שלי שקיבל מובן רק זמן רב אח"כ. החשיבות של הדגשת פיסקה זו, היא בכך שהיא מבהירה, כפי שנראה, את מה שיהפוך להיות אפשרי שנה מאוחר יותר.
אבל, למרות שסוניה מסתכלת לעיתים קרובות באנליטיקאית שלה וגם בסטג'רית הברזילאית החייכנית לאורה,היא מסרבת כמעט תמיד לשחק עם אימה.
במצבים אלה יש להימנע מהתבססות של העברה שלילית שמופיעה באופן טבעי. בדיבור ובמשחק על זה ניתן לפרום, לשחרר זאת .
לזניק לסוניה: " בסוף אמא תקנא. היא לא תרצה לאהוב אותך. את מסתכלת על לורה הסטג'רית ולא על אמא. אמא תגיד :" די ! אני מקנאת יותר מדי !"
האם פורצת בצחוק מעצם ההתוודעות לכך שבסופו של דבר זו היא שקובעת. כלי העבודה שלנו הוא ההעברה החיובית שמאפשרת הזדהויות של האם עם האנליטיקאית.
בתקופה זו, הניגוד בין התגובות של סוניה לאימה ואלינו גרם לי לחשוב שאנו עומדים מול סרוב לקשר של תינוקת כתגובה לקשיים של האם אך האבחון הסנסורי מוטורי לפי שיטת Bullinger שהכינה Muriel Chauvet במהלך השבועות הבאים נתן תוצאות מפתיעות.
תוצאות האבחון הסנסורי-מוטורי.
סוניה עוברת מצוין את החלק הראשון של הבדיקה שבו מדובר בהערכה של ארגון החלק העליון של גוף התינוקת. סוניה נשענת עם הגב על ביטנה של האם ולוקחת מקלות קטנים שמוריאל מציעה לה. היא לוקחת ביד אחת ובשניה ומוכנה להעביר אותם מימין לשמאל ויכולה להצליב את התנועה בצד אחד כמו בצד השני כשהיא מחפשת את המקלות וזאת מתוך יצירת קשר עם מוריאל. ממש תינוקת חמודה.
כל זה מצביע על אותו כיוון כמו משחקי חיקוי של מצב רגשי שיכלה לעשות עם ידיה מאז שחזרה מטוניס. עבודתה של האם במהלך החופשה אפשרה לתינוקת לעשות אינטגרציה של החלק העליון של גופה, התנועות הלא מתואמות נעלמו, סוניה רכשה בעלות על החלק העליון של גופה.
אח"כ הגיעו הממצאים מהבדיקות של יחסי התינוקת עם חלק גופה התחתון. כשהמאבחנת הסנסורי- מוטורית הציבה את סוניה במצב שבו יכלה להתעניין ברגליה היה לה ברור שלמרות כל מאמציה כדי לסייע לתינוקת, סוניה התעלמה מקיומו של החלק התחתון של גופה ולא הראתה שום כוונה להתעניין בו. צעצוע קטן שהיה מונח על הרצפה תפס את כל תשומת ליבה אבל רגליה לא היו שייכות לה. כך קרה גם בבדיקת המוטוריות העצמאית. סוניה, שוכבת כשגבה על הרצפה ומסתובבת כמו מחוגי שעון, הזרועות צמודות לרצפה ונראה שאינן יכולות להסתובב לא רק באזור האגן אלא גם בחלק העליון של הגוף. בתנוחה זו, היא נראית מנותקת. לפי ההמשגה של André Bullinger אין לסוניה שום דרך להתארגן נגד כוח המשיכה. קשיים אלו קיימים בין השאר אצל תינוקות שהחלו לפתח אוטיזם ולא רק אצל תינוקות שהציגו סרוב לקשר כתגובה לדכאון אימהי.
אולם, במהלך החודשים הבאים, סוניה נראתה בכל פעם יותר קשורה לאנליטיקאית שלה שאיתה היא גילתה בהנאה גדולה את משחק הארוחה. היא אהבה מאד לתת לי לאכול מצלחת קטנה וכפית. כמובן שלמתנה אורלית זו הגבתי תמיד בהפתעה ובהנאה וזה הציף את סוניה בשמחה וגרם לה לחזור אין ספור פעמים על אותו מהלך. הצורך לחזור שוב ושוב על אותו משחק שבו היא מציעה משהו טעים לאכול, בדרך כלל לאנליטיקאית שלה, מעיד על כך שהילדה עובדת קשה כדי להשאיר במערכת הנפשית שלה את העקבה של התנסות עוצמתית זו של הנאה. עבור הילדה זהו אמצעי להחלמה. במשחק החזרתי הזה,היא חווה אין סוף פעמים את ההנאה מההנאה הגדולה של האחר וזה מאפשר לה לחוות הנאות מבלי להיסגר. תינוקות "רגילים", גם אם הם נהנים מהמשחק, אינם מרגישים את הצורך לחזור עליו בלי סוף . תינוקות בסיכון לפתח אוטיזם מרגישים צורך לעשות זאת, מכיון שהם תופסים שזה יכול לסייע להחלמתם. החזרתיות הזו, שיכולה להראות משעממת למי שאינו מכיר את הקשיים שתינוקות אלה נתקלים בהם, מבטיחה שלא תהיה נסיגה של התינוק.
אבל סוניה שיחקה בכך רק פעם אחת או שתיים בשבוע, איתי ועם המטפלת הסנסורי-מוטורית שהיו לה מטרות נוספות להשיג בהקשר לכשלים אורליים גדולים של התינוקת .
משחק זה התקיים במשך מספר חודשים רק במפגשים הטיפוליים של סוניה ומעולם לא עם אימה למרות הנסיונות האין סופיים מצידנו ומצד האם ליצור משחק זה ביניהן.
כך צצו שתי בעיות: לא די בכך שהיה לאם קשה מאד לעמוד בכך הרי שבמישור של ההעברה הפכה האם לכאורה להיות מעין מנשא לתינוק כדי שהתינוקת שלה תהנה רק מהסבתא. כפי שהאם אמרה מהר מאד היה בכך מימד של חזרתיות על מה שהיא עשתה כתינוקת באותו גיל כאשר דחתה את אימה ואהבה מאד את סבתה.
בנוסף לכך זה מנע ממני להעזר באם כ-"קו-תרפיסטית" שהיתה נחוצה לעבודה מאחר ותינוקות אלה זקוקים להתנסות של הנאה מהאחר לא רק שעה או שעתיים בשבוע אלא הרבה פעמים בכל יום וזאת כדי שמערכת ההגנה שלהם נגד כל רגש עז מדי לא תגרום להם להיסגר. כאשר תינוקות מגלים משחק זה עם אימם בשנה הראשונה לחייהם, האימהות מתחילות לשחק איתם בזה שעות, גם מבלי שנבקש זאת מהן מפני שזה מהנה אותן.
כיצד נכנסה סוניה למשחק דחפי עם אימה.
לאחר מספר שבועות שבהם סוניה האכילה רק אותי החלטתי יום אחד לשחק משחק של הנאה אורלית גדולה. בהמשך כיניתי רגע זה: סצינה עם קוסקוס.
מטרתי היתה לעורר אצל האם הפתעה והנאה גדולה. את זה כינה המשורר היינריך היינה התפעמות ואור[21].
אני משחקת מזה שבועות עם סוניה במשחק של הכנת ארוחה שבו אני שוקדת בדקדקנות על הכנת קוסקוס בסגנון מרוקאי. האם יודעת שאני נוסעת למרוקו לעיתים קרובות. אני מתחילה לטגן את הבצל עם צימוקים וזה מעלה מצלחת הפלסטיק שלי ריח מדומה מתוק שמשמח אותי ואת האם מאד. אח"כ אני מכינה את הירקות וקוראת לכל אחד מהם בשמו. הצעד הבא הוא לבשל היטב את הסולת של הקוסקוס מעל אדים כדי לערבב אותה בהמשך עם חמאה. אח"כ אני חותכת את העוף הבלתי נראה לחתיכות קטנות כדי לטגן אותו כך שאוכל להכין את הקוסקוס הנפלא שלי, שאותו אני מקשטת בירקות ובצימוקים ובבצלים המטוגנים שריחם ממלא את החדר כולו. האם ואני מתחילות להיות רעבות.
אני מאכילה את האם בכפית וזה ממלא אותה שמחה. היא חושבת שהקוסקוס נפלא וקולה מפיק פרוזודיה נהדרת של mothereseעם עליות של הפתעה וירידות של הנאה. הילדה מסתכלת בהתפעלות על האם שמפגינה הנאה כל כך לא צפויה. מייד היא לוקחת ממני את הצלחת והכפית וניגשת להאכיל את אימה. קולה של האם מגביר עוד יותר את גילויי הנאתה והפתעתה.
מאותו יום הילדה הקטנה לא מסרבת יותר להסתכל על אימה. להיפך, היא מאכילה לא רק את האם שנהנית מכך מאד אלא גם את כל הצוות במעון. למזלנו כולם אהבו לשתף פעולה כשסוניה האכילה אותם.
השלב השלישי של המעגל הדחפי מתקיים אין סוף פעמים וסוניה לא מסרבת יותר לקשר. היא נכנסה לתוך מה שהלאקאניאנים מכנים "ניכור". כל זאת לשמחתן הגדולה של האם והאנליטיקאית ששוכחות שצריך שתתקיים גם ספרציה כדי שיוכל להיווצר סוביקט.
יש לנו סרט שבו יש סצינה נהדרת שבה סוניה, אחרי שהאכילה שוב את אימה שלעולם לא התעייפה מכך, עולה על ברכי אימה ומסתכלת לאחור כדי להתבונן בדמותה שמשתקפת במראה. הסטג'רית שצילמה את הפגישה היתה אנליטיקאית ומורה לפסיכולוגיה בברזיל והכירה את "מעמד המראה". היא לא הסתירה את שמחתה כשראתה את סוניה פונה סוף סוף אל דמותה במראה ובשובבות רבה גם אל הנשים האלה שנראו כל כך מאושרות לראות אותה מתבוננת בעצמה.
כל ההתרגשות הזו יכולה אולי להיות הסיבה שבגללה לא הייתי מודאגת כאשר בגיל 18 חודש היה עלינו לשים לב לכך שסוניה עדיין לא מדברת. בישיבת הצוות החלטנו להוסיף טיפול על ידי קלינאית תקשורת וזאת בנוסף לפסיכותרפיה ולטיפול הסנסורי-מוטורי.
צורה יחודית של היקשרות (attachement) לא בטוחה.
החל מהרגע שבו סוניה גילתה את ההנאה שבמשחק עם אימה היא לא יכלה לשאת יותר להיפרד ממנה אף לזמן קצר. מצב זה הפריע מאד למטפלת הסנסורי-מוטורית לקיים את הטיפול הגופני עם סוניה. אבל כל נסיון להרחיק אף מעט ביניהן, נחווה בשיא תקופה זו כעקירה. גם הפרידה בגן יכלה ליצור בעיות. לא הייתי מודאגת מכיון שראיתי כבר לא מעט תינוקות אחרים, שבתחילה סרבו בתוקף לקשר ואח"כ עברו רגעים דומים לאלו שעברו כעת על סוניה. בנוסף, בעבודת הטיפולית, העובדה שהתינוק חש צורך להישאר בקשר ישיר עם הגוף האימהי אינה מפריעה לעבודה הטיפולית.
היה זה האב שהיה הראשון לדבר איתנו על כך שאינו מצליח למלא את תפקידו להרדים את הילדה במיטתה. סוניה נרדמה רק בזרועותיה של אימה במיטה הזוגית כשהאב שוכב על מזרן קטן על הרצפה. הוא לא הצליח לשמור על הילדה גם זמן קצר כדי שהאם תוכל לצאת לקניות בחנות שבקצה הרחוב. הצרחות של סוניה גרמו לאם לחזור הביתה במהירות. מפגשים רבים עם שני ההורים בנוכחות סוניה ובלעדיה לא נתנו שום תוצאה מלבד התייחסות למשבר החמור של הזוג שהאם ייחסה לתנאים הקשים שבהם משפחתה חיה. הרצון לעבור דירה שאותו הציגה האם מזה זמן רב קיבל מענה רק בשנה שלאחר מכן.
באחד הימים פגשתי במקרה את Muriel Chauvet במדרגות. היא אמרה לי שנמאס לה לראות את סוניה מוצצת את לשונה ומשמיעה צלילים שבאים מהבטן מבלי שהיא משמיעה שום קול. לדבריה היא נהנית למצוץ את לשונה. בנוסף סוניה לא נהגה להצביע על דברים והסתפקה בציון הכיוון עם זרועה כשכף ידה קפוצה.
שיחה זו הבהירה לי את מה שלא רציתי לראות. הייתי מרוצה מדי מהקשר הקבוע של הילדה עם אימה. סוניה היתה בקשר גם עם אחרים, בתנאי שנשארה צמודה לאם, גם אם בטיפול היא התרחקה מדי פעם מהאם כדי לשחק עם לזניק.
עלי לציין שגם אם ילדה זו לא היתה הופכת להיות אוטיסטית היא עדיין היתה בסיכון להיות על הספקטרום האוטיסטי לפי ה- DSM5 מתחת לכותרת "לא ספציפית"[22] ואף בעלת חסרים רבים. לא היתה לנו באמת סיבה להתגאות.
סוניה היתה בת 21 חודש כשהחלטתי לנסות להתמודד עם עניין זה. בשל סיבות לוגיסטיות שילובה של קלינאית התקשורת התעכב מכיון שהיא היתה מיועדת לטפל רק בילדים מעל גיל שנתיים.
כיצד סוניה החלה לדבר.
כפי שמקובל התחלתי לעבוד על הפחד של סוניה לדבר כשאני מניחה שיש לכך קשר לעודף הדחף האורלי-סדיסטי. מזה זמן מה, סוניה אהבה לשחק איתי עם קרוקודיל שהסכנה של פיו הגדול והטורף עמדה בסתירה לרכות של הפרווה שממנה היו עשויים גופו ואף שיניו.
לזניק: " אה, הוא יאכל את גברת לזניק הקרוקודיל הזה ! או ! תסתכלי! הוא אכל את כל היד של גברת לזניק! או! איזה שובב!". החבאתי את ידי הסגורה בשרוול של מעילי באותו אופן שבו סוניה סגרה את ידה כשהצביעה על משהו. העלמותה של היד עוררה עניין בסוניה שהיתה צמודה אלי ועקבה אחרי מה שהתרחש. היד הופיעה מייד בחזרה.
לזניק: "או! הנה היד של גברת לזניק! הוא שוב יאכל אותה"?
למעשה סוניה אהבה מאד את המשחק הזה אבל התגובה היחידה שהשגתי היתה: "הם, הם, הם" שהגיעה מלווה במציצת לשון ובהצבעה עם ידה המכווצת, שכל כך הדאיגו את Muriel Chauvet. בסרטים שצולמו אני רואה את עצמי עוברת מתפקיד של פסיכותרפיסטית לתפקיד של מורה בביה"ס.
לזניק": "גברת לזניק לא מבינה מה זה "הם, הם הם".
כפי שניתן לשמוע, לפדגוגיה הזו לא היה שום אפקט מלבד להוות עדות לתסכולי מול המוטיזם שלא פסק.
כדי שסוניה תתחיל לדבר היה צורך להפריד בין הילדה והאם שבהזדמנות מסוימת יצאה במקרה מהחדר.
באחת הפגישות הבאות אמרתי לאם שהמזכירה שלנו מבקשת שתיגש אליה לפני שתלך כלומר לפני סוף הפגישה שלנו. שמחתי להעביר אליה מסר זה מכיון שהיה מדובר בנסיון למצוא זמן למפגש עם קלינאית התקשורת. מאחר ולא הצלחתי לגרום לסוניה לדבר חשבתי שאולי הקלינאית תצליח לעשות זאת. אבל המכשולים המעשיים גרמו לכך שזה לקח עוד 3 חודשים עד שמפגשים אלה התקיימו. אך החל מפגישה זו סוניה החלה לדבר.
האם אומרת לביתה: "אני תכף חוזרת, תכף חוזרת, אני הולכת לראות את המזכירה".
סוניה פורצת מייד בבכי אבל האם מסכימה לנסות להשאיר את סוניה איתי ומציעה לה:
האם:" אני תכף חוזרת, אני חוזרת סוניה, אני חוזרת מותק".
אני מנחמת את סוניה: " היא חוזרת, היא רק הלכה למזכירה. אמא חוזרת". אני מציעה לה לשחק במשחק ישן של פישר פרייס שבו דמויות של דיסני יכולות להופיע ולהעלם. להפתעתי הגדולה סוניה נרגעת מייד ושמחה לשחק במשחק זה. היא חוזרת יחד איתי ואומרת "שלום" ו-"להתראות" כשהיא מקדמת את ההופעה וההעלמות של הדמויות .
בשמחתה הרבה היא מסכימה אפילו לחזור אחרי: "שלום דונלד" ואח"כ: "להתראות דונלד" וכך גם לדמויות האחרות במשחק. אך זו היתה אקולליה.
האם חוזרת לחדר אבל סוניה עסוקה מדי במשחק שלה ואינה מתייחסת אליה.
אני מוסיפה משחק נוסף, די דומה, שבו ניתן לגרום להופעה ולהעלמות של דינוזאורים קטנים כאשר לוחצים על צורות גאומטריות.
וכאן, סוניה עצמה מבטאת את המילים שלזניק לא אמרה:
סוניה:" אבא, Dodo"[23]
באותו הרגע לא הבנתי את החשיבות של שני מסמנים אלו שנאמרו בציווי.
לזניק: "זה אבא ואמא, הבן והבת"?
סוניה: "תפתח ! אבא!"
לזניק: "נפתח לאבא, תני את היד שלך. הוא אומר ' שלום, אני האבא'. תגידי לו שלום"?
סוניה: "שלום, אבא…Dodo"!
לזניק: "אה, את שובבה! (ולאמא): את רואה? היא נכנסת למשחק!".
האם ואני שמחנו לשמוע סוף סוף את קולה של הילדה אך רק כשראינו את הסרט שפענחנו הבנו שחשיבות הרגע הזה היתה בכך שבשני המסמנים "אבא! Dodo!" הופיע ציווי. המילים הראשונות של סוניה היו לקוחות מהסצינה שהתקיימה בכל הערבים שבהם האב ניסה להפריד אותה מהאם כשהוא אומר לה :"סוניה, Dodo !"
גילינו, אם כך בדיעבד שציווי אבהי זה יכול לתמוך בכניסה של סוניה לשפה בדיוק ברגע שבו התרחשה הפרדה ממשית מגופה של האם.
נראה ברור לאם ולי שהפרדה זמנית זו מאפשרת לילדה לדבר. למרות שלא היה קל לאם לקבל זאת היא הסכימה שבכל מפגש טיפולי של שעה היא תצא ל- 5-10 דקות מהפגישה. סוניה התלוננה בהתחלה ואח"כ קיבלה זאת, דיברה ואף ציירה עם המתמחה שלנו משפחות של דגים.
האם יכלה לחזור לחדר בלי שסוניה תחדל מללוות זאת במילים. אבל השפה הופיעה רק בפגישות ואחרי שהאם יצאה מהחדר. ברגעים מסוימים ה"הם, הם" יכול היה להופיע שוב אך הפטפוט בפגישות הפך להיות יותר שכיח.
לאחר חופשת חג המולד סוניה הגיעה כשהיא לבושה בבגדים מאד יפים, כמו למסיבה, חבוקה בזרועותיה של האם. אחרי זמן מה של הסתגלות אני מתחילה להתכונן לרגע הפרידה.
לזניק: " להתראות, אמא תצא קצת ואנחנו נצייר".
האם: "בסדר?"
סוניה נתלית עוד יותר חזק על צווארה של האם :" אמא! אמא!"
לזניק: " את זוכרת?, אנחנו מציירות. אמא תעזוב אותנו לקצת ואנחנו נצייר. את זוכרת?"
האם:" את יכולה לצייר, סוניה?"
סוניה: "לא!"
האם משתפת אותנו באמביוולנציה שלה ואומרת לסוניה, שעדיין אינה בת שנתיים, שעכשיו היא תלך וכשתחזור תיקח אותה לגן מכיוון שהיא תהיה "ילדה גדולה". כך נוהגת האם לעשות כאשר הבן הבכור שלה מגיע לטיפול.
במשך זמן מה אנו מנהלות משא ומתן עם סוניה לגבי פרידה זו אבל היא לא רוצה לשמוע דבר.
הזמן חולף וברגע מסוים נראה לי נחוץ לקיים את הפרידה הזו בין האם לילדה ולו גם לכמה דקות.
לזניק לסוניה: "אמא תלך לצד השני של הדלת ואח"כ היא תחזור"
לזניק לאם כשהיא מתקרבת אליה כדי לקחת את סוניה בזרועותיה : "את יכולה ללכת".
כשאני נוגעת בסוניה אני מבינה שהאם לא משחררת את הילדה ושאני עוקרת את סוניה הצורחת מזרועות האם כדי לקחת אותה בידי. כשהאם יוצאת סוניה צורחת במשך 52 שניות שנראות כנצח.
לזניק לסוניה :" אמא תחזור, היא תחזור. כן, היא תחזור!"
סוניה חוזרת לנשום :" אמא שלי!"
לזניק: " נשחק קצת והיא תחזור, נגיד שלום לדונלד? שלום דונלד!"
אנחנו מוצאות את המשחק של פישר פרייס שבו ניתן לגרום לדמויות להופיע ולהעלם. סוניה נרגעת מייד כאילו כלום לא קרה. היא משחקת מדברת ומציירת בהנאה.
אני, לעומת זאת, נשארתי מבוהלת מהאלימות של הסצינה שהתרחשה זה עתה. אני מודה שבמהלך 52 השניות שעברו עד שנרגעה, שאלתי את עצמי באיזה מקצוע בחרתי לעסוק, מקצוע שמחייב אותי להגיע לקיצוניות כזו. היתה זו הפעם הראשונה בקריירה הארוכה שלי שבה הפרדתי ילדה קטנה מאימה ואני מקווה שלא אצטרך לחוות עקירה כזו יותר לעולם.
להפתעתנו הגדולה, החל ממפגש זה השפה התבססה במלואה. סוניה החלה לדבר גם בבית, בגן, בכל מקום ובכל פעם טוב יותר. היא יכלה להסכים, למרות שלא תמיד, להפרד מאימה כדי ללכת למיטתה בהתאם להוראה של אביה. הטיפול על ידי קלינאית התקשורת החל מספר שבועות מאוחר יותר. היא הולכת לטיפול זה עם אביה ותמיד נהנית. שמחה אמיתית.
מה שאיפשר לסוניה להפיק רווח כה גדול מסצינת העקירה קשור ללא ספק לאופן החיובי שבו האם קיבלה את הדרך שבה מנעתי ממנה את התינוקת שלה.
עלינו לזכור שמניעת התינוקת מאימה הופיעה על בסיס של אהבת העברה הדדית. היתה זו לזניק ה"גרופי" של האם שמנעה ממנה את הילדה לכמה דקות. לו בסיס זה של התפעלות והערכה לא היה קיים, עלול להיות שהאם לא היתה חוזרת שוב לטיפול ויתרה מכך, אקט זה של מניעה ממשית בוודאי לא היה פועל. עלינו לזכור שלזניק היתה כאן במקום שלאקאן קרא לו אב ממשי, זה שמונע מהאם את הילד שלה ובו זמנית נותן לה את אהבתו.
כמה חודשים מאוחר יותר, יכולנו להבין מדוע האם לא יכלה לאפשר לבעלה לתפוס מקום זה של אב ממשי בשני מובניו[24].
בכל מקרה מה שהאם עברה בהתנסות האלימה הזו היה עבורה התנסות חיובית שאיפשרה לביתה למצוא דרך לסמל את הספרציה בין האם לתינוקת באופן מרשים.
הספר של האמהות שמחפשות את התינוקות שלהן.
במפגש הבא, סוניה מגיעה לחדר ההמתנה עם ספר שמעולם לא ראיתי. היה זה ספר מלבב שבו בכל עמוד הופיעה אמא-חיה שמחפשת אם התינוק שלה שמתחבא מאחרי משהו: עץ, שיח או אבן. כל אמא-חיה שחיפשה את התינוק שלה בדאגה מסוימת מצאה אותו בסופו של דבר והמפגשים היו מלאי אהבה. סוניה שמה את הספר בידי ומזמינה אותי לקרוא בו.
לזניק: "הפילה אומרת: "תינוק שלי, איפה אתה? הנה אתה! התחבאת!"
ברגע של המפגש בין האם והתינוק מוסיפה סוניה : "נשיקות"!
לזניק: " הם מתנשקים!"
אנחנו קוראות יחד חלק מהספר שבו אמהות שונות מחפשות את התינוקות שלהן. אח"כ סוניה מחליטה שמספיק, חוטפת את הספר מידי, נותנת אותו לאימה ואומרת:
סוניה: " אמא, נקרא!"
האם: "אה! קרוקודיל! הם מוצאים אחד את השני"
סוניה עוברת לדף הבא: " פוטם! זה פופוטם ! תינוק".
בכל מפגש סוניה מבלה זמן בקריאת הספר המצוין הזה על המפגש והאהבה בין אמא-תינוק, מפגש שמניח שהם נפרדו קודם לכן.
חודשיים מאוחר יותר, נסיגה.
למרות שהתפתחותה של סוניה ושל שפתה נראתה לנו טובה הופיעה נסיגה לא צפויה חודשיים מאוחר יותר.
כשהלכתי לפגוש אותה בחדר ההמתנה מצאתי את סוניה על ברכי אימה, מוצצת את לשונה, ידה מכווצת בתוך השרוול. לכל נסיונותי הגיבה שוב ב"הם, הם" שנעלם בחודשים האחרונים.
האם סיפרה במפגש שהיא מאד מודאגת, שביתה מתנהגת כך מהבוקר, ואף אחד לא מבין מדוע. ערב קודם היא דיברה לגמרי רגיל.
שאלתי את האם אם היה ארוע כלשהו בין אמש לבוקר?
האם סיפרה שאתמול בערב הילדה צעקה באלימות רבה על האב. הוא הכניס את סוניה כרגיל למיטתה, אבל היא בכתה. מכיון שזה כבר קרה בעבר מספר פעמים האב ביקש מהאם לא להתערב ולתת לו לטפל במצב. ואז סוניה הקיאה. האם נתקפה זעם עצום, כינתה את בעלה בשמות נוראים והאשימה אותו שאינו אב אלא מפלצת. סוניה ישנה באותו לילה בזרועות אימה.
יצאתי בברור להגנת האב ואמרתי שסוניה לא הקיאה בגללו וכי זה היה יכול לקרות גם לו היתה בזרועות אימה. אמרתי שהאב מילא את תפקידו כאבא כלומר להפריד את סוניה מאימה. טענתי שהנסיגה של סוניה שהפסיקה לדבר קשורה להתקפה של האם נגד האב.
סוניה שיחקה בארון המשחקים. האם סיפרה לי שהמשאלה שלה היא שביתה תישאר תמיד איתה.
האם: "סוניה תישאר תמיד עם אמא! כשהיא תגדל, היא תישאר עם אמא"!
המתמחה צילמה במקרה באותו רגע את פניה של לזניק שבהבעת פניה הפגינה את הזעזוע שלה מרעיון זה.
לזניק: "את לא רוצה שהיא תתחתן?"
האם: "לא!"
לזניק באופן תאטרלי :" זה נורא ! היא צריכה להשאר רווקה? אוי! מסכנה! רווקה זקנה!"
האם, משועשעת מהבעות הפנים של לזניק: " אם היא מבינה, היא תהרוג אותי!"
כאילו שילדים לא שומעים מה שהמבוגרים אומרים.
האם מספרת איך היא נהגה לישון עד לנישואיה בזרועות הסבתא שננטשה על ידי בעלה. הסבא עבד בצרפת. למרות ששלח כסף כל חודש הוא בא הביתה רק אחת לשנתים או שלוש ובכל פעם הסבתא נכנסה להריון וילדה עוד ילד שהוא לא היה שותף ללידתו. עבור הסבתא הגברים הם חסרי ערך.
הסבתא אמרה לה תמיד שלעולם לא תתחתן ושהן ישארו תמיד יחד. תכנית זו נשארה עבור הילדה ואח"כ עבור המתבגרת כמעין ערבות לאושר מפני שבכך היא מוגנת מפני הגברים.
דיברנו על הכעס שהרגישה הסבתא על הגברים ובדיעבד לבלתי אפשריות של אימה של סוניה להנות מבעלה למרות שהוא קשוב אליה ומקדיש את עצמו אליה ואל הילדים.
צריך לקחת כל זאת בחשבון כשמתייחסים להחלטה של אביה של אימה של סוניה להשיא אותה בגיל 18 לבן דודה שחי בצרפת. היתה זו עקירה של ביתו מזרועותיה של אימו שגידלה אותה.
החל ממפגש זה סוניה חזרה לדבר רגיל. לעולם לא היתה שוב נסיגה כזו. שפתה של סוניה השתפרה והפכה להיות תואמת לבני גילה בגן.
האם יכלה לבדוק בשלב זה את האפשרות לטיפול אישי שעד כה סרבה לו כשהיא מרבה לבכות על מר גורלה לכל מי שהיה מוכן להקשיב לה. היא היתה תפוסה בין הנאמנות לסבתא שגידלה אותה, עם הרבה אהבה, לבין ידע לא מודע לגבי הנזק שאהבה בלעדית ורכושנית זו גרמה לה. בדור הבא, סוניה היתה תפוסה בתורה בתוך הפנטזמה שבה לא היתה אפשרות ל"שלישי"(( tierce להתבסס .
החל מפגישה זו מקומו של השלישי הפך להיות אפשרי, סוניה יכלה להתחיל להתנגד לאימה ולהעזר באביה. הנה דוגמא:
אמא אומרת: עכשיו אבא הוא הכל .
אופנוע עבר ברחוב. סוניה קופצת מייד למרות שהרעש לא היה חזק. יש לה, כמו כל התינוקות שנמצאים בסיכון לאוטיזם, עודף רגישות אקוסטית שתתמעט במשך הזמן[25]. פגשנו זאת לאחרונה אצל תינוקת בסיכון לאוטיזם[26] שיצאה מסיכון זה בגיל שנתיים. מדובר בקתרינה שבגיל שלוש הפכה להיות ילדה חיונית חמודה ונבונה שיצרה גם קשרים חברתיים בגן. מהסיכון לאוטיזם שהיתה בו נשארה לה במהלך כל השנים לשהותה בגן רגישות אקוסטית שגרמה לכך שהרעש בחדר האוכל היה עבורה עינוי . בשנה הבאה היא כבר יכלה לשאת רעש זה. העדר המסנן כפי שקורא לכך Yves Burnod פוצה על ידי מה שהנוירו-מדעיים מכנים "התלמדות".( (apprentissage
סוניה מקשיבה לרעש המרוחק של האופנוע : "זה אבא"!
לזניק, באמפתיה : "האופנוע, ראית איזה רעש הוא עשה? רעש גדול!"
סוניה: "רעש גדול, האופנוע!"
לזניק: "זה מפחיד, רעשים כאלה !"
סוניה, עדיין מודאגת, לאימה: "אמא! האופניים?"
האם: "אל תפחדי, מותק".
לזניק: " אופנוע. אופניים גדולים עם מנוע. קוראים לזה אופנוע"
סוניה: " האופניים זה אופנוע! זה אבא" !
לזניק: " לאבא יש אופנוע?"
האם: "לא"
לזניק: "לאבא יש משאית גדולה".
האב עובד בתקופה זו על מנוף גדול. סוניה מתקרבת לאמא כדי להרגע. האם מנצלת את הרגע כדי לסדר את הקוקיות של הילדה.
סוניה מונעת מהאם לגעת בשערותיה :"לא!".
האם: "את לא רוצה שאגע בשערות שלך?"
סוניה: "לא!"
לזניק צוחקת: " היא מתחילה לקבל אישיות קטנה משלה. צריך לקחת את זה בחשבון"
סוניה שהלכה לכיוון ארון המשחקים ממשיכה להסביר: " הקוקיות, אמא! (לא) צריך (ש)תיגעי בקוקיות"
האם משועשעת מנסה שוב:" אני לא צריכה לגעת בקוקיות"?
סוניה: "לא!"
האם: "מי, מי קנה לך את הקוקיות?"
סוניה, ביובש: "אבא !"
האם מספרת לנו ש"כל מה שטוב זה אבא". האם עומדת די טוב בגילויי ההתנגדות של סוניה מכיון שברור לה שזו עדות להתקדמות של הילדה. עובדה זו לא מנעה מהן להנות מרגעים של מפגשים מלאי רגש, בעיקר סביב הספר של אמא-חיה שמחפשת את התינוקות שלה, ספר שתמיד נחל הצלחה אצל סוניה.
סוניה מביאה את הספר לאימה ואומרת: " אמא תקרא!"
האם אומרת: " אני חושבת שאיבדתי את התינוק שלי. קו-קו! אני פה, אומר הקוף הקטן. מה הם עושים פה השניים האלה"?
סוניה: "נשיקה!"
האם: " וכאן? לאן הלך התינוק שלי? קו-קו! אני פה, אומר הקרוקודיל הקטן"
סוניה: "נשיקה!"
סוניה פונה אל לזניק כשהיא זוכרת את הקרוקודיל מפרווה שהיה דמות חשובה בעבודה הטיפולית: "איפה קודיל?"
לזניק (במקום הקרוקודיל): "אני כאן!"
סוניה: "הוא פה!" היא ואימה מלטפות את הקרוקודיל מפרווה.
צריך לציין שהתמונה שמתקבלת אצל סוניה אינה שכיחה. זוהי תינוקת שהראתה סימנים של סיכון לאוטיזם וכשנחלצה משם הראתה מייד סימנים שהDSM5 מכנה "לא ספציפיים" שתואמים את מה שהפסיכיאטרים שעובדים עם ילדים בצרפת נהגו לכנות פסיכוזת ילדות. במקרה שלה עם דפיציט אינטלקטואלי.
כך שבטיפול של סוניה עברנו זה אחר זה שני שלבים. ראשית ההחייאה שיצרה תאבון לחליפין דחפי בהתחלה עם האנליטיקאית שלה ואח"כ עם אימה. החזרתיות של ההנאה שבמציאת ההנאה של אימה איפשרה לילדה ליצור הפרדה (ניכור) מהאיווי(desire) של האם. אם ניכור זה מהאיווי של האחר הגדול הינו הכרחי כדי שה"אני" יווצר הרי שהמקרה של סוניה מלמד אותה שהיא עדיין במידה מסויימת של סיכון. בהמשך היה צריך לגלות כיצד הספרציה של הילדה מאימה תאפשר לסוניה להפוך לסוביקט.
לעולם לא נאמר די שלתינוקות בסיכון לאוטיזם, עבודה פסיכותרפויטית כזו עם אנליטיקאי/ת חייבת להיות מלווה בעבודה של מטפלים סנסורי-מוטורים שעובדים לפי המושגים של André Bullinger כדי שהגוף הקטן הזה, שחצוי בין ימין ושמאל בין למעלה ולמטה, יוכל להיבנות. ידוע לנו שעבודות אלה נוגעות גם בעבודותיה של Geneviève Haag לגבי הגוף באוטיזם.
[1] ד"ר מארי כריסטין לזניק היא פסיכואנליטיקאית, ד"ר בפסיכולוגיה קלינית. היתה באנליזה אצל ז'אק לאקאן במשך 8 שנים ובאנליזה אצל ג'ויס מק'דוגל במשך 12 שנים. היא עוסקת בתחומים שונים. עבודתה עם ילדים מתמקדת בעיקר בעבודה עם ילדים אוטיסטים. הפרקטיקה שלה ועבודתה ב Centre Alfred BINET מתקיימת מזה 40 שנה. ב- 15 שנים האחרונות מוקד עבודתה הוא בעבודה עם תינוקות. מחקריה הובילו אותה להציע רשת של סימנים שיכולים לזהות תחילת אוטיזם אצל תינוקות בגיל 4 ו-9 חודשים. המחקר Infant and dyadic assessment in early community-based screening for autism spectrum disorder with the PREAUT grid שהופיע ב- 12/2017 הוכיח את הרגישות והתוקף של סימנים אלה. כיום ד"ר לזניק עוסקת בזיהוי מוקדם של תינוקות עם נטיה לאוטיזם.( ניתן למצוא מאמרים ופרסומים שלה באתר : http://laznik.fr/)
ד"ר לזניק חברה ב- Association Lacanienne International.
[2]תרגום מצרפתית -דפנה בן זקן,חברה ב"פורום לאקאן תל אביב". daphnabz@gmail.com
[3] Laznik M. C.et Chauvet M. : « Traitement psychanalytique, d’un bébé de trois mois à risque d’autisme et sa prise en charge concomitante en sensori-motricité », in Autismes et Psychanalyse II, sous la direction de Marie Dominique Amie, Erès, 2016.
[4] Bullinger A. : Le development sensorimoteur de l’enfant et ses avatards. Un parcourt de recherche. Toulouse, Erès, 2007.
[5] Haag Genevieve. : Le Moi corporel : Autisme et développement
[6] העבודה של האנליטיקאית שמטפלת בתינוק שנמצא בסיכון לאוטיזם דורשת ממנה רגישות לסימנים הכי קטנים שמופיעים מצידו של התינוק. יש תינוקות שלא סובלים קרבה כל כך גדולה וניתן לתפוס את תשומת ליבם דווקא ממרחק.
[7] זהו האופן שבו מבוגר מדבר עם תינוק או ילד שמאופיין בהדגשים והגיה שונים מדיבור רגיל.
[8] Cassel R., Sint-George C., Mahdahaoui A., Chetouani M., Laznik M. C., Muratori F., Adrien J. L., Cohen D. : “Course of maternal prosodic incitation (motherese) during early development in autism”, in Interaction Studies, 2013.
[9] כאן זו טעות של האנליטיקאית ויש חשיבות רבה לומר זאת מכיון שזה מאפשר לאם להזדהות עם האנליטיקאית, שיכולה לטעות, מול תינוקת שזקוקה להתכווננות כל כך מדויקת. אני נוהגת לומר להורים שאנו צריכים להפוך להיות כמו רקדני טנגו שמגיבים לרמזי המידע שמגיעים מבן הזוג לריקוד כדי להתקדם בריקוד המשותף.
[10] Freud S.(1905) : Le mot d’esprit et ses rapports avec l’inconscient.
[11] ג'ידה משמעו סבתא בערבית וכך קראה האם לסבתה שגידלה אותה.
[12] Laznik M. C. : « Traitement psychanalytique d’un bébé de deux mois, frère d’autiste, présentant des signes de danger d’une évolution autistique », in Autismes, Revue de Psychiatrie française, n° XXXXIII
[13] Bullinger A. : Les effets de la gravité sur le développement du bébé. L’espace de la pesanteur. Toulouse, Erès , 2015.
[14] Haag Genevieve. : Le Moi corporel : Autisme et développement
[15] Laznik M. C. : « Traitement psychanalytique d’un bébé de deux mois, frère d’autiste, présentant des signes de danger d’une évolution autistique », op cit.
[16] Freud S. : Esquisse d’une psychologie scientifique. Entwurf einer Psychologie, traduit par, Susanne Hommel, Toulouse, Erès, 2011
[17] SMITH, A. « The empathy imbalance hypothesis of autism : a theoretical approach to cognitive and emotional
empathy in autistic development », The Psychological Record, 59, p. 489-510, 2009.
[18] Laznik M. C. : “Empathie émotionnelle et autisme », in Autismes et Psychanalyse, sous la direction de Maire Dominique Amy, Ed. Erès, 1914, pp 372-398.
[19] Laznik M. C et Sint George C. : « Pulsion invocante avec les bébés à risque d’autisme », in Cahier PREAUT, n° 10, La Voix, des hypothèses psychanalytiques à la recherche scientifique. Sous la direction de Graciela Crespin. Ed Erès, Toulouse, 2013, p. 23-78.
[20] נראה בהמשך שעם שובה מטוניס סוניה תגלה די במהירות כיצד לעורר זאת אצל האנליטיקאית שלה. יקח לה זמן לעשות זאת עם אימה.
[21] Freud S. : Le mot d’esprit et ses relations avec l’inconscient, *
[22] – ב-DSM5,שאין זה המקום לדון בו כעת, פסיכוזות הילדות נקראות "לא ספציפיות" אך נמצאות על הספקטרום האוטיסטי.
[23] "לישון" בסגנון דיבור של ילדים.
[24] .הערת המתרגמת: הכוונה לכפל המשמעות של "שם האב" בצרפתית שמשמעו הוא "שם האב" ו-"ה-לא" של האב
[25] Laznik M. C.et Chauvet M. : « Traitement psychanalytique, d’un bébé de trois mois à risque d’autisme et sa prise en charge concomitante en sensori-motricité », op. cit.
