מאמרים

ב–גוף הסוביקט[1]

קולט סולר

תרגום: דפנה בן זקן

L'en-corps du sujet

Colette Soler

College clinique de Paris,cours 2001-2002,pages 50-64

 

מה שמכוון את פיתוחה של הרצאה זו הנו הנסיון לענות על השאלה כיצד עיבד לאקאן את מושג דחף המוות של פרויד ?שאלה ראשונה זו הינה חלק  משאלה אחרת מרכזית יותר והיא: מה נותר מדחף המוות אחרי שלאקאן עיבד אותו מחדש ? זוהי השאלה  החשובה. לכן כמבוא אציג שתי הערות .

ראשית ברצוני להפנות את תשומת לבכם לכך שאחרי 1966,עם פרסום "כתבים", כלומר בסביבות שנות ה-70, לאקאן כמעט ואיננו מדבר יותר על דחף המוות. אינני מתכוונת שלא תוכלו למצוא הערה אחת, קטע אחד, שבו הוא מתייחס לדחף המות אולם למעשה נושא זה איננו מצוי יותר במרכז הפיתוחים התאורטיים שלו.יש בכך די כדי שנוכל לחשוב שלאקאן ניסח בצורה אחרת את מושג דחף המוות מכפי שהומשג על ידי פרויד.

שנית,הלאקאניאנים ממשיכים לדבר על דחף המוות, ואף בצורה עודפת וזה מעורר אצלי שאלה. נראה כי המילה, הביטוי דחף המוות הפך להיות אחד מהמונחים המבוססים כל כך שלאקאן לא הצליח לשנות את השימוש בו.המרת המונח שלאקאן הציע לא הצליחה לשנות את ההרגלים גם של מי שניסו להתעמק בהוראתו.

קראתי שוב את כתביו של פרויד באשר לדחף,לדחפים ולדחף המוות וכמו בכל פעםּ אני משתאה מהניגוד בין מה שאקרא לו תורת ההכרה של פרויד ותורת ההכרה של לאקאן  בנקודה זו .

כמעט ניתן לחשוב שפרויד ולאקאן מתבססים על פרדיגמות שונות. צריך להבין את המושג פרדיגמה כפי ש Thomas KUHN- השתמש בו.יתכן שאתם מכירים את הספר שלו "המבנה של המהפכה המדעית" שבו ניסה המחבר ללכת בעקבות Koyre, בגישה מבנית של מערכות מדעיות וזאת בעודו מתבסס על הפיסיקה.כך קידם את רעיון הפרדיגמה וזאת כדי לתאר שהאמצעים המושגיים מחד והארגון של הדוקטרינה מאידך, מכוננים אשכולות של קבוצות  שהינם הטרוגניים ולהם קרא פרדיגמות,שאותם לא ניתן להחיל מתאוריה אחת לשניה. לגביהם הציב את השאלה האם הן בלתי מדידות,לא ניתנות להשוואה (incommensurables), כלומר שלא ניתן להשתמש באומדנים של פרדיגמה אחת כדי להחיל אותם על אחרת .בעקבות Kuhn , קיים זרם של תורת ההכרה שהתפתח בכוון  של יחסיות מוחלטת שמציבה את המדע כשלעצמו בסימן שאלה. אני מניחה לענין זה.

בכל מקרה מושגים אלו,הפרדיגמה הפרוידיאנית והלאקאניאנית,נראות לי שונות מאד זו מזו וניתן להבחין בכך מייד כשניגשים לקרוא את "מעבר לעקרון ההנאה ".

הרעיון של יחודיותם של בני האנוש היה זר לחלוטין לפרויד אולם ניתן להקיש על קיומו של רעיון זה מאמירותיו. לאקאן לעומת זאת מניח הנחה זו מלכתחילה. בניגוד לכך כותב פרויד ב"מעבר לעקרון ההנאה":"ההתפתחות של האדם עד כה איננה דורשת הסברים אחרים מאלו של התפתחות בעלי החיים" . כך,לא נוכל לחשוד שעלה בו הרעיון של הפרדה בין עולם החיות ובין העולם האנושי. מכאן שפרויד מניח כאן הנחה של רציפות כלומר הוא מחפש במאמר זה המשגה משותפת שתתאים הן לחד-התא והן למינים הגבוהים.

עבור לאקאן זה בדיוק ההיפך. מדובר בהנחה שיש הפרדה בסולם התפתחות החיים, יש אי-רציפות הנוגעת לא רק למוטציה אצל בעלי החיים אלא להשפעות של השפה. בן האדם הוא החיה היחידה שמדברת, הישות היחידה שמדברת (parlêtre),הוא אינו יציר הבריאה כפי שהפילוסופיה נהגה לחשוב במשך זמן כה רב.אולם ניתן לומר שבן האדם הנו בר שינוי((mutant ביחס לכל המינים המושתקים, האילמים (mutique) אלו שאין להם לא את השפה ולא את המילה .

אצל לאקאן נוכל למצוא נסיונות להשתמש בהתיחסויות מעולם החי כדי למקם את התופעות האנושיות ולעיתים הוא אף הבליט נקודות של דומות (הומולוגיה).לדוגמא ב"מעמד המראה" (“Stade du miroir") הוא נשען על תופעות שהאתולוגיה העידה עליהן כדי להציג את "מעמד המראה" אצל התינוק.

דיברתי בהרצאותי הקודמות  על כך כי גם בPosition of the Unconscious”’’ לאקאן ניסה לחפש את הדומות(הומולוגיה) לליבידו האנושי  אצל בעלי החיים .

מרתק לראות כי בתחילת הוראתו של לאקאן ההשוואות וההומולוגיות מרובות.הן חלפו ונעלמו כמעט לגמרי בתקופת הביניים ושבו בתקופה האחרונה לעבודתו. כל זה מפנה אותנו אל המחקרים האתולוגיים מהיונה אל העכבר במבוך החל מ-1973. אני סבורה כי זה קשור לעובדה שבתקופה האחרונה להוראתו לאקאן הציג מחדש את התיחסותו לחיים ולחי (vivant) התיחסות שיש להודות שהוא זנח במשך שנים. אולם בכל מקרה הוא תמיד חיפש להדגיש את אי הרציפות הקיימת בין האדם לבין בעלי החיים.

המשגת הדחפים אצל פרויד הינה שונה מאד מזו של לאקאן . אינני יכולה לחשוב על כך אחרת גם אם אני מנסה ליצור קירוב ביניהם .

כמובן שפרויד היה זה שגילה את ריבויים של הדחפים .הוא גילה בעבודתו את האיכות המשתנה שלהם, שהוא קורא לה גלגולי הדחף, את היכולת של הדחפים לשנות את אופנויות הסיפוק שלהן עד כדי שינוי בחירת האוביקטים שלהם .פרויד עצמו הבחין גם בדקדוק של הדחפים. ניתן לומר כי זה דומה לפיתוחים שפיתח לאקאן.

למעשה לֹאקאן נשען על גילויים אלו והוא נאחז בהם כדי לבנות את מושג הדחף שלו כקשור לשפה. למרות שפרויד גילה את הריבוי, את האיכות המשתנה ואת הדקדוק של הדחפים (באשר לדקדוק אסתייג מייד) הוא היה זה שנתן לדחף הגדרה ביולוגית .

אני מסתייגת מדקדוק זה מאחר ופרויד דיבר על הדקדוק של הדחפים בהקשר ליחסי האוביקט בפסיכוזה ולאופנים השונים של שלילת המשפט " אני אוהבו, (אותו) את זה, גבר" . אולם ביחסי האוביקט,לא צריך לשכוח שפרויד התלבט באשר להבדל בין המשלב של   האהבה / השנאה לבין המשלב של הדחף . אנו מוצאים זאת במאמר "דחפים וגורלות של דחפים", וב"מעבר לעקרון ההנאה", שבהם הוא דיבר על דחפים ובמפתיע הוא פנה ודיבר על האהבה והשנאה כמו היו האהבה והשנאה דחפים. חידוש גדול שלאקאן מכניס כבר בשלב מוקדם בהוראתו, במיוחד ב"אתיקה של הפסיכולוגיה", הינו בכך שהוא אומר שהאהבה והשנאה אינן שייכות למשלב של הדחף. האהבה והשנאה שייכות למשלב אחר והוא המשלב של להט הרגשות  (passion). לאקאן מכנה דחפים רק את הדחפים החלקיים: הדחף האורלי, האנאלי, הסקופי וכו .

אם כך,הדקדוק של הדחפים אצל פרויד הנו גם הדקדוק של היחס לאוביקט האהבה הכולל גם את העמימות שקיימת בין האהבה והארוטיזם. בכך אני מסיימת  הסתיגות זו.

אני מזכירה לכם כי הגדרתו של פרויד את הדחף הינה ביולוגית. קיראו שוב את המאמר שבו הוא מדבר על הדחפים המולדים ועל הדחפים של הגוף החי (האורגניזם). רעיון זה יכולנו לקבל אולם פרויד מכביר ומדגיש שהמרכיב הקובע את הדחף הוא ה"דחיפה" (la poussee) וזאת למרות שהיטיב להבין את האיכות המשתנה (הפלסטיות) של הדחפים.באשר לגורלות הדחפים לאחר שדיבר על האוביקט, על המטרה, על האזור, לאחר שאמר כל זאת הוא טען כי המרכיב העיקרי הוא "הדחיפה". בנוסף הוא הגדיר את הדחף "כדחיפה הטבועה בגוף החי". זוהי הגדרה ביולוגית המחילה עצמה על כל החי וזאת עד כדי כך שפרויד איננו מהסס לשאול את עצמו כיצד פועלים הדחפים אצל החד-תא ומהו המינון של דחף החיים ושל דחף המוות אצל האמבות.

ודאי שפרויד לעולם לא היה מקבל את הצעתו של לאקאן לתרגם את המושג דחף כ"סחיפה" שכן בתרגום זה מדגיש לאקאן את ההתקה הדחפית ואת סוגי ההמרות האפשריות .למרבה השמחה המילה "סחיפה" לא נשמרה ואני סבורה שטוב שכך מאחר והמילה סחיפה לא כללה את האופי הדינמי של המילה דחף. כמובן שכדי שתהיה סחיפה חייבת להיות דינמיות, צריך שיהיה כוח שיותק,יוסט, למרות זאת  אין לכך אותה משמעות לוואי-רגשית.

"דחיפה הטבועה בגוף החי".מה יהיה הנוסח המקביל לפי לאקאן ? כמובן שלאקאן לעולם לא היה מתנסח כך. הנוסח הלאקאניאני מכוון בעיקר כדי לשמור את רוחו של המשפט של פרויד מאחר ועבור לאקאן משמעו כי הדחף הנו הדחיפה הטבועה בגוף המְדַבֵּר.אולם כשאנו אומרים הגוף המְדַבֵר זה משנה את כל המובן ביחס לכל גוף חי.

ברצוני להוסיף שכאשר לאקאן עושה הקבלות (הומולוגיות) עם בעלי החיים, הן אינן נוגעות לדחיפה של הדחפים,אלא לתוצאה (לאפקט) של מה שהולך לאיבוד, כלומר הוא חושב שאצל בעלי החיים מהזנים העליונים, הזנים הדו-מיניים ליתר דיוק, יש אובדן של חיים שבמובן מסוים מקדים ומכפיל את אובדן החיים האנושיים, זאת בשל השפה.עד כאן ההומולוגיה אך לאקאן מיקם עד מהרה מחדש את אי הסימטריה מאחר ועבורו אצל בעלי החייים קיים אינסטינקט  ההולדה ואת זאת אין אף אחד מכחיש.לאקאן טען כי אינסטינקט ההולדה של בעלי החיים אינו קיים אצל בני האדם.

ועתה לכמה הערות בנוגע לדחף המוות אצל פרויד.

אם תקראו שוב את פרויד בענין זה תוכלו בודאי להבחין כמוני כי מה שמהלך בו קסם איננו מתמצה כשקוראים אותו שוב ושוב. עלינו להתיחס למילים -להלך קסם- במובנם המקורי הכמעט היפנוטי כלומר כמכוון לכך שהטקסטים של פרויד אינם רק מעוררים ענין אלא שיש להם מימד מסוים שחוסם מאיתנו את האפשרות לחשוב על דחף המוות.פרויד עצמו הדגיש נקודה זו וזה די משעשע לראות את המספר הרב של ההערות שבהן הוא התנצל או אמר:" כן אני יודע, אני ניצב על קרקע לא יציבה".פרויד התיחס לזרות שהיתה בניסוחים אלו והדגיש כי אלו ניסוחים ארעיים שקרוב לודאי שהמדע יפריך במשך הזמן. הוא הכיר בחסרונו של בסיס קליני להנחותיו ובכך הוא הציג את מה שיכולה להיות הבקורת החריפה ביותר שניתן להעלות לגבי גיבושה של תאוריה. פרויד המשיך לחפש את הבסיס הקליני אולם למרות זאת נראה שהוא נדחף בעל-כורחו על ידי שאיפה מוזרה אל ניסוחים פרדוקסלים ביותר שאותם הוא לא יכול היה לנטוש. כל זאת כחלק מאי היכולת שלו להפסיק לנסות להגיד לנו משהו.

הדברים היו שונים כאשר הוא טיפל בדחפים הליבידינליים ובדחפים של שימור הקיום העצמי (auto conservation) מאחר ובהקשר זה הוא התבסס על קרקע קלינית מוצקה שתאמה את נקודת המבט שלו באשר לרעב ולאהבה שלדעתו הם שני הכוחות המרכזיים שמפעילים את האנושות. התאוריה של הליבידו נשענת בחלקה הגדול על עובדות החיים הארוטיים והחברתיים.

אין הדבר כך באשר לדחף המוות שלגביו קשה הרבה יותר למצוא  נקודות משען בהתנסות ואמנם נקודות אלה קיימות אך קשה יותר למצוא אותן. אמירותיו של פרויד לגבי דחף המוות אמנם הילכו קסם על רבים מממשיכיו אך למרות זאת האופן שבו רבים מהם הגיבו לכך היה בדחייתו של "דחף המוות", בדחיה של התיזה הפרוידיאנית. חלק מהם אף נטו לפרש כי פרויד הזקין וטענו כי הוא נתון עדיין מתחת להשפעה הקשה של ארועי מלחמת העולם הראשונה וכו'.

העמדה  של לאקאן בענין זה הינה מדויקת ביותר. הוא הגדיר את עמדתו  ב- "פונקציה ושדה של דיבור ושפה בפסיכואנליזה ", בעמוד 316 :" (באשר לדחף המוות)… איננו  יכולים להתעלם ,אך באותה מידה איננו יכולים לדחות את בדיקתו".כלומר עלינו לתת את הדעת ולא לדחות או להיות מוקסמים מדחף המוות.

פרויד,שאתם מכירים את הנחותיו, טען כי הטבע-שהינו יותר מהחיים עצמם, מפני שלדעתו הכל מתחיל בטבע הדומם- הופרע על ידי הופעת החיים שאף אחד אינו יודע כיצד ומדוע הם הופיעו ובמובן זה החיים הינם מעין אי סדר שנפל בדומם. פרויד הניח שכל היצורים החיים רוצים להשתחרר מעודף הריגוש, מהחיים ושואפים לדבר אחד בלבד והוא לחזור אל הדומם, כלומר אל המוות. מכאן הניסוח:הדחפים הינם שמרניים,הם רוצים לחזור למקור, והמקור הינו הדומם .

טענה זו הציבה בעיות רבות לפרויד שהתקשה לכלול את הדחפים המיניים בהבניה זו.אולם יתר על כן, ולדעתי אף המרתק ביותר אצלו:אם הטבע "רוצה" לחזור אל הדומם כיצד ניתן להסביר את שגשוג החיים,מהצומח אל החי,מהזנים הנמוכים אל המינים הגבוהים… ואיך ניתן להסביר את דחפי שימור החיים שיש להם עדות קלינית גלויה:כל מי שחי מנסה לא למות ולהגן על עצמו מפני המות .

אתם מכירים את התשובה של פרויד : בני האדם רוצים למות אולם הם רוצים למות על פי דרכם.הם לא רוצים למות בתאונה או בהתאבדות,הם רוצים לחזור למוות המקורי דרך החיים .

כל זה מוביל לפרדוקס: דחף המוות הופך להיות האמצעי המועדף להארכת…החיים! בכל פעם שתהיה הפרעה בנטיה של האדם להגיע לנירוונה, לחוסר תנועה ולמנוחה- ויש תמיד הפרעות כאלה מפני שיש מציאות- האדם ייצר המצאות חדשות  כדי לחזור לדרך אל "המוות האימננטי" (סמוי) כפי שפרויד התבטא.

אנו רואים כי במאמר ישנם מרכיבים מנוגדים. אני מסכמת זאת בקיצור רב אך כמובן שזה  הרבה יותר  עשיר ומסובך .

ראשית ברור שקיים באותו מאמר מנעד רווי בפאתוס שרוטט אצל פרויד ומהדהד אצל הקורא .כמו בכל פעם שאנחנו מתיחסים לחיים, למוות, למסתוריות הגדולה של הטבע,לשאלה מאין באנו ולאן אנו הולכים, זה מרטיט מהתרגשות, זהו המימד הפתטי ופרויד פונה להרהורים על הטבע.

בהקשר זה חשב פרויד על הטבע כעל אחר שיכולים להיות לו רצון ותכלית. יתר על כן הוא השתמש במלה דמוני כדי להגדיר את החזרתיות ואת דחף המוות.דמוני משמעו שאנו חושבים על תופעות אלה במונחים של תכלית, של תורת התכליתיות (טלאולוגיה).

זהו אחד הצירים, אולם אם נניח בצד את המימד הפתטי של המושג נראה שההמשגות במאמר זה מופיעות בכללותן במונחים ביולוגיים.בשל כך לאקאן מתיחס לביולוגיזם של פרויד שחקר את מסתורי החיים יותר מאשר את הדחף  כשלעצמו.

שנית ברצוני להדגיש את הפער שיש בין הטענה לגבי קיומו של "מעבר לעקרון ההנאה" לבין הרעיון של דחף המות מאחר ובין שני אלו פרויד הרחיב צעד תאורטי, מעין קפיצה שאיננה מחייבת אותנו .

פרויד היבנה את "מעבר לעקרון ההנאה" על תופעות החזרתיות ובעיקר על תופעות החזרתיות בהעברה. אלו הן נקודות משען קליניות שאין עליהן עוררין שלאקאן מעולם לא חלק עליהן .

לעומת זאת, לאקאן חלק על עקרון ההנאה .

אכן, ניתן לטעון כי ב "מעבר לעקרון ההנאה"  פרויד תיקן את הנחת היסוד שלו לגבי עקרון ההנאה שהינה הנחה קדם-פסיכואנליטית .זוהי הנחה (postulat) אריסטוטליאנית המניחה שביסודו האדם נשלט על ידי החיפוש אחרי ההנאה וההמנעות מאי הנחת. האדם מחפש בעיקר סיפוק מתון ומאוזן שהוא ההנאה מאחר שההנאה הינה תמיד סיפוק מאוזן. ממה הוא נמנע? הוא נמנע מן ההתרגשות מהמתח ומהקונפליקט.

פרויד היה זקוק ליותר מעשרים שנה של נסיון פסיכואנליטי וזאת בנוסף להתנסות שהיתה לו כבר קודם לכן,כדי להתגבר על מה שאני קוראת: "אינני רוצה לדעת דבר" ,אותו "אינני רוצה לדעת דבר" שהיה נחוץ לו כדי לטעון שעקרון ההנאה מושל בבן האנוש. זה לקח לפרויד עשרים שנה, אולם זה מעורר התפעלות שכן למרות שהקדיש לענין זמן כה ממושך בסופו של דבר הוא השלים זאת .

המאמרים מ-1920 מייצגים שבר בהוראה של פרויד. שבר זה החל כבר ב- 1914.יש לנו עדות מדויקת לכך מעצם העובדה שפרויד לא השלים את המאמר שלו "מטאפסיכולוגיה" .החל מ 1914,התפנית שחולל "מעבר לעקרון ההנאה " התבססה באמצעות שני מאמרים,הראשון על הנרקיסיזם והשני על החזרתיות .

המאמר על הנרקיסיזם הציג שאלה לגבי המבנה שפרויד בנה עד אז באשר לדחפים . למעשה, עם המאמר "מבוא לנרקיסיזם" מה שפרויד הציג, גילה, הוא כי האני,האני כשלעצמו, המתמקד בגוף עצמו, הנו גם כן אוביקט .

אמנם פרויד בנה עד כה תאוריה שבה הנגיד את הדחפים של שימור האני ואת הדחפים המיניים המכוונים אל האוביקט .זה תואם להנגדה המודגשת שבין הרעב והאהבה.הבינריות הזו של הדחף של השימור העצמי  ושל הדחפים המיניים מוטלת בספק במאמר על הנרקיסיזם ופרויד ניסח זאת בבהירות מרובה . הוא הציג את השאלה: האם הכל הינו ליבידו ? האם עלינו לטעון כי קיימת רק אנרגיה אחת כפי שסבר יונג? שהרי זו היתה התיזה של יונג שטען כי קיימת אנרגיה אחת בלבד המיושמת על האוביקטים וגם על האני.

באופן אחר ניתן לטעון כי המאמר על הנרקיסיזם הציב בסימן שאלה את הדואליזם הפרוידיאני מהתאוריה הראשונה שלו על הדחפים .

המאמרים על החזרתיות הטילו בספק את עקרון ההנאה .אני מתמצתת את נקודת מבטו של פרויד.

לאמיתו של דבר ללאקאן היתה תיזה אחרת לפיה למרות שפרויד לא הבחין בכך,הרי שכבר מעבודותיו הראשונות ב "תקציר הפסיכולוגיה המדעית"[2] היה עקרון ההנאה מבוטל.

לאקאן פיתח זאת ב"אתיקה של הפסיכואנליזה" וגם במאמרו מ 1967 "הפסיכואנליזה ביחסה עם המציאות" באמצעות הרעיון הפשוט שמרגע שפרויד גילה את עקבות הזכרון של ההתנסויות הראשונות של הסיפוק, מרגע שיש עקבות זיכרון – מונח של פרויד שאנו יכולים לקרוא לו מסמנים, או תו יחידאי (trait unaire) אין לכך חשיבות רבה – מרגע שיש רישום של עקבה של התנסות, עקרון ההנאה אינו תופס יותר. זוהי ההוכחה הלוגית של לאקאן .אולם זהו גם האופן שבו הוא קרא את פרויד ולמעשה איננו רואים  אצל פרויד  דבר שטוען במפורש את התיזה הזו .

בסופו של דבר באמצעות דחף המוות התקדם פרויד אל מעבר ל"מעבר לעקרון ההנאה" .עם רעיון דחף המוות הוא הכניס מחדש את רעיון הדואליזם הדחפי שבו הוא נאחז בכל כוחו. עבור פרויד  יסודו של הדואליזם הוא בכך שיש שני עקרונות בטבע.יש אצל פרויד הרגשה עמוקה ביותר – אם ניתן לקרוא לכך הרגשה– של עקרון של ניגודיות, של התנגשות של ניגודים . כאשר הוא גילה כי הליבידו מכסה את כל השדה הקליני במישור של הדחפים המיניים ובמישור של הנרקיסיזם, הוא יצא לחפש את ה-אנטי-ליבידו,את דחף-המוות. פרויד חיפש את האנטי-ליבידו שיקים מחדש את הדיאלקטיקה האפשרית בין שני הניגודים. במאמרו הוא אומר זאת בברור: הוא אינו יכול לוותר על רעיון הדואליזם .

לאקאן אינו מוניסט כמו יונג ולא דואליסט כפרויד. אצל לאקאן  תמיד יש פעולה של שלושה.

ובכן,כיצד קרא לאקאן את התאוריה של פרויד?

ישנם כמה שלבים בקריאה זו, אני אעסוק כאן  רק בתחילתה. ראשית לאקאן פותח עם בקורת ברורה על הניסוח- "דחף המוות" . בקורת זו חוזרת על עצמה בהתמדה לדוגמא ב"פונקציה ושדה של דיבור ושפה בפסיכואנליזה" . עוד קודם לכך טען לאקאן (עמוד 101 ב"כתבים") כי דחף המוות הנו אֵ-פּורִיָה כלומר מבוי לוגי סתום. לדעתו של לאקאן השאיפה לנסח את ההתנסות האנושית  באמצעות המשלב הביולוגי הינה א-פוריה. כאן בדיוק מונחת נקודת המחלוקת בין השניים: הרצון לנסח את ההתנסות האנושית, את הקליניקה של ההויה המדברת ( parlêtre ), באמצעות ובתוך המונחים של המשלב הביולוגי. ניסוח זה מבטא את החיתוך הלאקאניאני שניתן כמעט לקרוא לו האנטי ביולוגיזם של לאקאן בשלב זה של עבודתו.

קצת מאוחר יותר באותו מאמר בעמוד 124 דיבר לאקאן על ה"פרדוקס",על האניגמטיות הטמונה ביסודו של רעיון זה ובעמוד 316 הוא כותב: "אם נתעמק נראה כי הרעיון של אינסטינקט המוות כורך בתוכו  יסודות אירוניים שכן את מובנו יש לחפש באיגודם של שני מונחים סותרים.", מחד אינסטינקט שהינו מונח שמדגים את הויסות של הפונקציות החיוניות ומאידך המוות שהורס את הפונקציות החיוניות. מכאן הרעיון שאיגוד זה יכול לקבל מובן אירוני.

אולם אין זו נקודת המחלוקת המרכזית עבור לאקאן באשר לדחף המוות בתקופה זו. לאקאן מנסה לקרוא ענין זה באופן שונה. הוא עושה זאת בכך שהוא לוקח בחשבון שאיננו יכולים להבין את המונח ביולוגיזם של פרויד מאחר שזהו ביולוגיזם כוזב. כלומר,פרויד יצר אמירות וגרסאות במונחים ביולוגיים כדי לומר משהו שונה,משהו אחר, יתכן מאחר שלא מצא את המילים כדי לומר זאת בצורה אחרת. לאקאן סבור כי פרויד רצה להגיד משהו אולם הוא לא מצא "איך"להגיד זאת באופן שיתאים לו ואמנם ה-"איך"הביולוגי שלו איננו מוצלח ביותר.

לכן לאקאן הציע לנו לקרוא את הפיתוחים הביולוגיים של פרויד באופן אחר והוא ממקד זאת במישור שבו פיתוחים אלה מהדהדים – כשדיברתי קודם על הנים הפתטי התייחסתי למישור שבו פיתוחים ביולוגים אלה מהדהדים, כלומר בפואטיקה של המישנה הפרוידיאנית. כשאני מדברת על הפואטיקה במישנה הפרוידיאנית אין הכוונה למקם אותה במישור המושגי אלא להתיחס לפרויד כסוביקט, אותו סוביקט שאנו יכולים להבין ולפרש את מה שמונח בתשתית ההבניה התאורטית שלו.

הרעיון של לאקאן הוא שהפואטיקה של המישנה של פרויד הינה עקבית וכי לאורך כל הדרך קיימת אצלו תיזה אחת. הסוביקט פרויד אמנם שינה את הגירסאות ואת ההבניות המושגיות שלו אולם הוא שמר את אותה פואטיקה. הסוביקט פרויד אולי התקדם בדוקטרינה שלו אולם הוא לא התקדם מעבר למה שהמישור של הפואטיקה שלו איפשר להבין.

אם כך מה אנו מוצאים דומה בתחילתה ובסופה של עבודתו של פרויד?

לאקאן התייחס להערה שבה סיפר פרויד כיצד הגיע אל יעודו הרפואי. כאן אנו  בעיצומו של פירושו של הסוביקט פרויד. פרויד סיפר כי  הגיע אל יעודו הרפואי בזמן ששמע שהקריאו טקסט של גיתה שהוא המנון לטבע.

לאקאן מחבר לענין זה את הערתו של פרויד מהשנים האחרונות לעבודתו  במאמר "פסיכואנליזה סופית ואין סופית" שבו הוא מצטט את שני העקרונות המנוגדים של אמפדוקלס השולטים בחיים האוניברסליים. לאקאן פרש את היחס שבין שני הקשרים אלו -ההמנון לטבע של גיתה ושני העקרונות של אמפדוקלס- וטען כי ברור שפרויד תפוס בתוך המיתוס  של הדיאדה שאנו מוצאים אצל אפלטון  ושבו לאקאן משתמש ב"פוזיציה של הלא מודע".מסובך דיו להבין את המיתוס של הדיאדה אלא אם נתייחס אליו ביחס לשלילת השיפוט שבה הוא נכתב.

לדעתי משמעות הדבר היא שאם פרויד מתקף באופן כה גורף את התנגשותם של ה"שניים" שלא ניתן לצמצם אותם, את הדואליזם, הרי זה רק כדי לסמן את העדרותו של ה"אחד" הממזג, של "אחד" של כוליות (Unite). זוהי שלילת השיפוט.  נוכל להתחקות אחרי הניסוחים של לאקאן ולמצוא את שווי הערך שלהם אצל פרויד. ללאקאן יש שני ניסוחים המתכנסים לאותה נקודה: אין יחס מיני ו-יש מן האחד (y a d’l’un)הוא מוסיף שאם פרויד אוחז עד כדי כך במיתוס של הדיאדה, בדואליזם שלו ועומד על דעתו שקיימים שניים מנוגדים המצויים במאבק, הרי שהוא עושה זאת כדי להגיד שה"אחד" המאחד איננו קיים, כלומר כדי לומר מבלי שיוכל לומר זאת, כי "אין יחס מיני". זהו הפרוש של לאקאן שהוא פרוש במישור של הקשיים של "איך לומר" ושל מגבלות ה"איך לומר" אצל פרויד.

מה לקח לאקאן מ"דחף המוות" ?

לתיזה של לאקאן יש מספר פנים אולם התיזה המרכזית קיימת במשפט שאנו מוצאים בעמוד 316 ב"פונקציה ושדה של שפה ודיבור בפסיכואנליזה" שם הוא מדבר על "יחס עמוק שמקשר את הרעיון של אינסטינקט המוות עם המורכבות של הדיבור" . את המילים אינסטינקט המוות צריך כמעט לשים בין מרכאות וזה מעורר השתאות שלאקאן אינו מכנה אותו דחף המוות. לאורך כל המאמר הזה הוא מדבר על אינסטינקט המוות ואני סבורה שהוא עושה זאת כדי לשמר את המקורות הביולוגיים של פרויד.אינסטינקט הוא מונח ביולוגי.למעשה משפט זה רושם את הפילוג של לאקאן מהביולוגיזם  הפרוידיאני. במאמרו יכול היה כמעט לאקאן לכנות זאת מה "שמתיימר" להיות אינסטינקט המוות כלומר היחסים העמוקים שמאגדים את המתימר להיות אינסטינקט המוות עם המורכבות של  הדיבור .

כך בניגוד למה שפרויד אמר, היצור החי האנושי אינו רוצה לשוב אל הנירוונה אלא שהסמלי שבלעדיו אין דיבור מציג את מה שלאקאן מכנה "מגעו של המוות."

בשלב הראשון קישר לאקאן את "מגעו של המוות" למשלב המדומה אולם לא אכנס לכך.חשוב לנו לשים לב כי לאקאן השתמש במספר בטויים שלדעתי דורשים הבהרה. הוא דיבר על "מגעו של המוות" ויותר מאוחר הוא דיבר"המוות כּתָוֶוך"[3] שהינו שונה לחלוטין מ"מגעו של המוות".המילה תווך מציגה את הרעיון שהמוות יכול להיות אמצעי מתווך וגם לסוביקטיביזציה של המוות- שההויה נושאת עליה את המוות במושגיו של היידגר .

אבחין בין שלושה רבדים אלה :"מגעו של המוות" המוביל אותנו להגדרה חדשה של "דחף המוות"       ו-" המוות כתווך" .

המלה "מגע" בביטוי מגעו של המוות מציינת את לידתו של סמל או אף את הסמביוזה של האדם עם הסמלי, בלשון אחרת, את כניסתו לשפה. סמביוזה זו יוצרת אצל הסוביקט במקביל :

1– את רצח ה"דבר" .

2– את הנצחת האיווי שלו .

לֹאקאן מדגים נקודה זו באמצעות המשחק  ה Fort-Da שהוא לוקח ממאמרו של פרויד "מעבר  לעקרון ההנאה" כדי להדגים שבמשחק זה אנו עדים במה שהוא מכנה לידת הסמל. הסמלים קיימים באחר מראש אולם עדיין על הסוביקט הרך לתפוס אותם ולאחוז בהם. לאקאן מנסה להדגים כי החל מעובריות זו של ההסמלה שהינה משחק הFort-Da – משחק שבמובן מסוים הינו בינריות מסמנת- "ה-דבר" האימהי אובד ולכך קורא לאקאן "הרצח של ה-דבר". מרגע שהתהוותה נוכחות סמלית מינימלית זו, הנוכחות האמהית תכלול בתוכה תמיד את ההעדרות,  ובאותה מידה העדרותה תואמת את נוכחותה הסמלית.

מדוע לעורר את הסוגיה של נצחיותו של האיווי? יש טעם בכך שכן מרגע זה והלאה שום אוביקט מציאותי לא יוכל לסתום את האיווי בנוכחותו.

רגע קליני זה המתחולל אצל התינוק הינו בדיוק רגע הופעתו של אוביקט-המעבר שעליו  דיברתי בסמינר בשנה שעברה. אוביקט המעבר, שוויניקוט גילה ושלאקאן השתמש בו, חותם את רגע הנצחתו של האיווי כלומר את הרגע שממנו והלאה בכל אוביקט שיוצג על מנת לספק את המשאלה, בכל "רעב", תהיה תמיד נוכחת הריקנות הזו שהסמל טבע.לכן אוביקט מעבר קטן זה שהסוביקט מאמץ לעצמו מורם על ידו כתנאי מוחלט. כך, כצעד ראשון ביחס לביטוי "מגעו של המוות" עלינו לטעון את התיזה המוכרת והיא כי הסמלי מציג בפני מי שנכנס לתוך השפה את ארכעת המוות . מכאן הסוביקט מתוודע לכך שהינו סוביקט בן תמותה.

שנית, החל מרגע הצגת הסמלי מציע לאקאן הגדרה מחודשת של דחף המוות.

במאמר "פונקציה ושדה של דיבור ושפה בפסיכואנליזה" לאקאן אינו נוטש את המונח "אינסטינקט המוות". הוא מנסה להצדיק אותו ולתת לו תוכן אחר אולם הוא ממשיך להשתמש בו. בעמוד    318 ב"כתבים" הוא נותן לו הגדרה חדשה. אינסטינקט המוות מגדיר בעיקר את הגבול של הפונקציה ההיסטורית של הסוביקט.זוהי ההגדרה הראשונה.לאקאן מתקדם עוד קצת באותה הגדרה: " את גבולה של הפונקציה ההיסטורית של הסוביקט . גבול זה הינו  המוות".

כשלאקאן אומר כי גבול זה הינו המוות אין מדובר בכל מוות שהוא. אין מדובר במוות שמופיע בסוף החיים כשהאדם עובר מן העולם, אין זה המוות  שניתן לצפות אותו מעצם הידיעה שאנו בני תמותה .

מדובר במוות ש"שנוכח בכל רגע במה שהיסטוריה זו מכילה".הוא מדגיש כי "גבול זה מייצג את העבר בצורתו הממשית". מכאן ההבחנה בסוגים שונים של עבר.

מהו העבר בצורתו הממשית? נוכל להבין זאת לפי המשך המשפט, זהו העבר שאיננו יכולים לעבד מחדש.הרי לפניכם הגדרה קיצונית של הממשי  כבלתי ניתן לעיבוד.המעבר האֶפִּי ההיסטורי, הוא המעבר שאנו מעבדים בכך שאנו נותנים לו מובן אחר- זהו מימד של היסטוריה ,הדיאלקטיקה של ההיסטוריה כורכת בתוכה עיבודים ושינויים,אולם יש לה גבול להבניה מחדש של ההיסטוריה וגבול זה הינו בכך שמה שהיה לא ניתן לבטל,לא ניתן לשנות אותו.

אנו יכולים לחלום לשנות את העבר, להקים עולם חדש ואמנם ענין זה העסיק הרבה אנשים במאה הקודמת, אולם יש ממשי בעבר במידה שבה העבר האנושי הוא עבר שנרשם.עבור האדם,מה שאנו מכנים עבר,הוא מה שנרשם, מה שהותיר אחריו עקבה. עקבה זו איננה מתה כלל וכלל מכיון שהיא פועלת בחזרתיות אולם  היא מייסדת אלמנט של אינרציה שהינו כולו ממשי .

לאקאן טען לקיומו של "מגעו של המוות" ואם נשוב ונחשוב על מה שפרויד כינה "אינסטינקט המוות"-מאחר ופרויד דיבר על מקורו-הוא זיהה שמה שהיה הינו למעשה  בלתי ניתן לשינוי .זה מייצג מרכיב של מורטיפיקציה שנוכחת תמיד.

עלינו לשים לב שהגדרה מחודשת זו הינה מנוגדת לחלוטין לרעיון של הדחיפה כלפי המוות. זה הופך להיות עובדה מבנית.הוא מתרגם מחדש את הרעיון של דחיפה כלפי המוות במונחים של מבנה. אין בכך כדי להניח שום השלכה סוביקטיבית, כלומר שהמעבר בצורתו הממשית הינו גבול להיסטוריזציה, זה אינו תוצר של בחירתו של הסוביקט, הדחיפה היא משהו אחר.

ובכן,זוהי הגדרה מחודשת של אינסטינקט המוות שמבטלת  את אינסטינקט המוות ומצמצמת אותו לתוך המבנה הממית של המסמן, כך הסמלי לא רק מציג את הריגתו של ה"דבר",את מה שאבד, אלא הוא גם רושם את מה שלא ניתן לעיבוד וזה לא בדיוק אותו דבר.

נותר לנו לפתח את הנקודה השלישית שאותה פיתח לאקאן באופן הלירי ביותר, והיא המוות כְּתָוֶוך(truchement de la mort  .)

 

 

 

המשך ההרצאה בשעור מספר 5  מה-30.1.2002 :

 

היום אנסה לסיים,אם בכלל ניתן.. את נושא דחף המוות כדי לעבור לגוף החי.

בשבוע שעבר התחלתי בבחינת גישתו של לאקאן לדחף המוות ב"דו"ח מרומא":"פונקציה ושדה של דיבור ושפה בפסיכואנליזה".

בהקשר לכך פיתחתי שתי נקודות:

מצד אחד, לאקאן מציג את קיומה של ארכעת(instance)המוות שהשפה מכניסה בממשי וגורמת לכך שמרגע שהוא מדבר, הסוביקט המדבר נוגע בהכרהse sait sujet a la mort שהוא בן מוות. לנוכחות מוות זו אין דבר וחצי דבר עם דחף המוות, עם ה’דחיפה’ או עם שאיפה למוות. מדובר בעובדה מבנית, כלומר אוניברסליות של מבנה שכופה את עצמה על כולם והיא התנאי לקיומה של ההויה המדברת.

נקודה שניה: קיום זה של המוות איפשר ללאקאן להגדיר מחדש,להסביר את דחף המוות הפרוידיאני בכך שטען כי בסופו של דבר באופן זה פרויד הגדיר מבלי שידע זאת את העבר כממשי,כלומר את העבר כלא ניתן למחיקה. גם כאן, אין מדובר בדחף אלא בעובדה של מבנה:לא ניתן למחוק את מה שהיה.

הנקודה השלישית נוגעת למה שלאקאן כינה "המוות כתווך" או ההוויה עבור המוות."תווך" זה של המוות איננו נוכחות של המוות ולא העבר הנישא אל הממשי.הכוונה היא לשימוש אפשרי בנוכחות המוות,מעין שימוש במוות כעובדת(fait)הסוביקט כשלעצמו.בהקשר זה,המוות רחוק מלהיות שלילה טהורה, להיפך, הוא משמש לתיווך-לאקאן השתמש מספר פעמים במונח זה מאחר שהוא משתמש במונחים הגליאנים- המוות מציג בניגוד לכך חיים אחרים שהתינוק צריך לנכס לעצמו שבלעדיהם לא יכול להיות "מוות שני" שאותו כינה לאקאן החיים של ההיסטוריה,החיים היחידים הממשיכים להימסר ולהתקיים עם הזמן. זוהי הדרך היחידה שבה הפרט(ההויה החיה)מתקיים –ישנם טקסטים שונים של לאקאן בענין זה- שבהם הפרט אינו מצטמצם לכדי אב- טיפוס(פרוטוטיפ)של המין אנושי.

אנו רואים כי בתקופה זו לאקאן מתיחס לחיים ההיסטוריים, כלומר החיים שהופכים להיות סימבוליים,שהופכים למסמן, כאל מעין סוג של סובלימציה של החיים של החי(animale). בעמוד 319 ב"פונקציה ושדה של דיבור ושפה " (לאקאן מדגיש בסגנון המליצי של תקופתו ואומר :.."החיים היחידים המתקיימים מעבר לחיים ושהינם אמיתיים".)…. "כיצד ניתן לא לראות עד כמה חיים אלה מעבירים(transcende) את החיים שבעל החיים מקבל והיכן הפרט מתמסמס שכן אין שום מקום המנציח ומגדיר את קיומו החולף של פרט זה המרבה את עצמו ללא השתנות (אני מדלגת על פיסקה)…אלא רק ההתנסות שבה הפרט יוצר אסוציאציה(קישור),מבחין בין עכבר לעכבר, בין סוס לסוס, רק מעבר לא קונסיסטנטי זה  של החיים אל המוות, – כמו אמפדוקלס" הפרדיגמה של החיים האמיתיים(כשלעצמם)- "כשאמפדוקלס ממהר להשליך את עצמו לאֶתְנָה  הוא מותיר לנצח בזכרון האנושי את האקט הסמלי הזה של הוויתו-עבור-המוות".

אם כך ברור כי "המוות בתווך" בא לכדי שימוש כדי לתת תוקף לחיים האנושיים ביחודיותם. זוהי התיזה המוצגת ב"פונקציה ושדה של דיבור ושפה "מעצם העובדה שהפרט מתקיים,לא ניתן לצמצם אותו לפרטיקולריות של פרוטוטיפ של זן כלשהו .הפעולה של המוות, המציאות בת המוות, מתערבת כמרכיב שלישי בכל יחס המתקיים עם הזולת.

לאקאן מתיחס לעובדה כי הפעולה של המוות הינה בלתי נפרדת ממימושה של החרות.

כשלאקאן מדבר בתקופה זו על חרות,נושא בעייתי הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה פוליטית הוא ממקד את מה שאיננו נקבע ומחוייב ע"י המבנה.אנו מבינים גם מדוע ככל שהוא מתקדם בהוראתו הוא חדל לדבר על החרות, מכיון שהוא פנה לדבר על אתיקה.

האתיקה הינה המושג שנכנס למקום זה כדי לתאר את מה שבחויה מעלה את האופציה האפשרית ולא את הגורל שיוצר את המבנה. בתקופה זו לאקאן מתעקש  על נקודה זו כדי להדגיש את הקשר בין הפרקטיקה של החופש וההבניה של המוות…או של החיים.

הוא מציג בעמוד 320, ב"פונקציה ושדה של דיבור ושפה בפסיכואנליזה" באופן מעורר התפעלות את מה שהוא מכנה המשולש שבו החרות נרשמת במלואה ששלושת קודקודיו הם שלושת יצוגיו של המוות.

 

 

 

המאבק התחרותי

אדון/עבד

 

הקרבת קורבן                                 ויתור

Renoncement

 

 

-הדמות הראשונה של המוות מתייחסת לפיתוחים של לאקאן לגבי המאבק של האדון והעבד, כלומר המאבק התחרותי.

-הדמות השניה של המוות הינה הקרבת הקורבן שנותנת ערך לחיים האנושיים.היום ניתן לקרוא לכך הקרבת הקורבן למען אידיאל.

הדמות -השלישית של המוות, הינה הויתור על החיים ע"י המובס.כך הסוביקט מופיע תמיד מול הזולת כאיווי למוות.

נוכל לנסות ליצור פורמולות לשלושת היצוגים האלה:

הדמות הראשונה תשלוט באחד או בשני גם במחיר של החיים. זוהי הפורמולה של המלחמה, של המאבק למוות על מנת להשיג אוביקט בר-תחרות כלשהו.

את הדמות השניה לאקאן כינה הקרבת חיים למען משהו בעל ערך.

הדמות השלישית הינה למות במקום להיות מובס. בסמינר "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה"משתמש לאקאן בדוגמא של "החיים או המוות"ובכך מפנה  לדמות שלישית זו.

ניתן לחפש צורות אקטואליות של שלוש דמויות אלה מפני שהן התפתחו באופן היסטורי.

לאקאן ניסה להדגים כי מרגע שלסוביקט יש נגישות למציאות בת המוות, מעצם העובדה שקיים מסמן וקיים המסמן של המוות, הרי שיכול להתאפשר איווי למוות .איווי זה איננו דחף מוות ולפי לאקאן הוא אינו פרברסיה של אינסטינקט אלא "תֵקוּף נואש של החיים". אתם שמים לב בוודאי להיפוך זה.

כך ניסח לאקאן בשנות ה-50 את מה שפרויד  כינה דחף המוות.זוהי נקודת מפנה חשובה. בהמשך בעמוד 320 הוא אומר: " …הסוביקט אומר "לא"(….) בסבלנות מפחית הסוביקט את חייו הארעיים המתקבצים סביב הארוס הסמלי כדי לתקף אותם בסופו של דבר בפורענות ללא מילים ".ישנם מקומות נוספים שבהן לאקאן חוזר לדון ברעיון זה ובעמוד 754 ב"כתבים" כשלאקאן מדבר על ג'יד הוא מגחך על אלו שלא הבינו:" ניתן להתבלבל בין מימושם של החיים לבין המשאלה להביא אותם אל סופם.  "

תרגמה מצרפתית  דפנה בן זקן.

[1]  המאמר מופיע בעמודים 50-64-בסמינר השנתי L’en-corps du sujet  שהעבירה קולט סולר בשנים 2001-2002 במסגרת פעילות של ה-Formation Clinique du Champ Lacanien בחסות הפורום הפסיכואנליטי הלאקאניאני הבינלאומי.

המחברת השתמשה  בכותרת זו מתוך התיחסות  לכותרת של סמינרEncore   של לאקאן 1972-1973) )המפנה לדו–משמעות של המילה הצרפתית  encore :שניתן לשמוע אותו במובן אחד כ:"עוד" ובמובן אחר כ:"ב-גוף" (en corps) .

לפי בקשת המחברת התרגום הינו מילה במילה.

מתוך "הטיפול הפסיכואנליטי  " תרגום ערן רולניק תל אביב עם עובד 2002[2]

תורגם כ"המוות כתווך" כנסיון להתיחס לשתי משמעויות: המוות כמתווך והמוות כנמצא בתווך.truchement de la mort  [3]