ההיסטוריה, המשפחה, הסובייקט, הסימפטומים של הילד
מארק שטראוס
הרצאה בפורום תל אביב, 9.1.16
תרגום: אדוארדו מינסאס ודפנה בן זקן
אם יש ארץ שבה להיסטוריה יש מקום ויש מחיר הרי זה כאן, בישראל. תודה לעמיתי שהזמינו אותי להציג את עבודתי בפניכם ותודה לכם שבאתם להקשיב לי.
מכיוון שקראתי לאחרונה את "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן, אני מרגיש קצת כמו הגיבור הקומי פתטי של הספר הזה. זוהי סביבה שבסופו של דבר לא מטרידה אותי, מכיוון שספר זה מראה בצורה הרבה יותר טובה מאשר אדע לתאר, סובייקט בכבלי האמת, האמת של ההיסטוריה שלו, ואני ממליץ בחום למי שלא קרא אותו לעשות זאת בהקדם.
האמת של ההיסטוריה של הסובייקט, היא זו של הסבל שלו, אמת שבוודאי לוקחת חלק בעימות חסר האונים עם הסבל של ההורים שלו. אין צורך לדחוק את הדברים עד היפוכם ועד כדי שאגיד שזה משעשע אותי לדבר על ילדים ועל מבוגרים. זה לא משעשע אותי, כמובן, מכיוון שזה כופה עלי לקחת את הצד של הילד ולומר דברים רעים על ההורים, מה שאינה הדרך הטובה ביותר כדי לגרום לכך שיעריכו אותי. כך, אם אצליח להזכיר לכם שהייתם פעם ילדים ובאיזה נקודה סבלתם מהעדר רצינות ביחס אליכם, אני חושב שבכך אשיג את מטרתי.
הורים מסכנים. הם לא מובנים עבור הילד. יש להם דאגות וטרדות בלי סוף ומעט הנאות, לעיתים קרובות מוזרות, תמיד כאלו שאפשר להתווכח איתן. בכל מקרה, הם אוחזים בחיים, ממשיכים יום אחרי יום לחזור על אותו דבר. ברור שההורים מחפשים בעקשנות לצמצם את המניעים לטענות ולדאגות אך אין זה משנה כמה הצלחות או כישלונות יש להם, זה לעולם לא משתנה. בקושי הם מצליחים להיות בטוחים בעצמם לגבי משהו וכבר משהו אחר מטריד אותם.
לכן ,הילד הפסיכואנליטי הוא ילד שעבר טראומה, וזאת תמיד בלי קשר לטיפול שקיבל. הלאקאניאנים יודעים שסובייקט עובר טראומה מעצם המפגש עם השפה. הכניסה של בן האנוש לתוך הסדר הסמלי גורמת לו לאבד את כל מה שטבעי. אין לו אינסטינקטים שאוחזים, שמווסתים כמו שצריך את הצרכים. האופן שבו הוא מחזיק את עצמו, מזין עצמו, מטפל בהפרשותיו ובסופו של דבר גם מוליד ילדים מוכתב על ידי התרבות. התרבות נמסרת לו על ידי אלה שמדברים אליו וגורמים לו להקשיב להם. אולם כשאנו אומרים שהוא עבר טראומה על ידי השפה, אנחנו ממתיקים את האלימות שקיימת בעניין. למעשה הילד עבר טראומה על ידי מי שלימד אותו את השפה, על ידי אלו שאנו קוראים להם הורים, האנשים שאיתם יש לו יחסים שכורכים בתוכם בהכרח את המימד של האהבה, האהבה שהם נושאים לילד שלהם כמו האהבה שהילד נושא אל הוריו.
מכיוון שיש שתי פונקציות הוריות נפרדות, האימהית והאבהית, הילד למעשה רב-טראומטי, הוא עובר טראומות על ידי האם ועל ידי האב. נוסיף לכך שהילד בטראומה גם מהזוג שיוצר את הוריו או מהזוגות שהוריו יוצרים, מכיוון שהם לעולם לא לבד בעולם, יש להם בני שיח אחרים, ממשיים או מדומים, כולל הוריהם. בסופו של דבר הילד בטראומה גם על ידי עצמו, או יותר במדויק על ידי גופו שמעמת אותו עם גבולות קיצוניים.
ברוב המקרים, הרב-טראומטיזם הילדי מוצא פתרון ספונטני שמאפשר לסובייקט להתאים את עצמו למצב. אולם יש מקרים שבהם זה יותר מסובך, ובמקרים אלה ההורים מודאגים ולוקחים את הילד שלהם להתייעצות. ילד יכול לבקש לפגוש שוב פסיכולוג אם כבר הייתה לו הכרות עם פסיכולוג, אולם עבורו הבקשה הראשונה היא תמיד של המבוגרים שסובבים אותו שדואגים לו, בשל התנהגותו, בית ספר והמשפחה. קשיים אלה יכולים להיות מגוונים, התנהגותיים או נרכשים, אך בכולם יש משהו שלא נכנס לנורמה שמרגיעה את ההורים.
מנקודת המבט שלנו, בעיות אלה יכולות להיות ביטוי של טראומטיזם שאינו מצליח להתארגן, למצוא לו פתרון, שאינו מצליח להימהל בצורה שיש לה צורת ביטוי מקובלת ולכן נשאר מושתק. המשימה שלנו היא לעזור להסיר את ההשתקה הזו ולעזור למצוא לה ביטוי שניתן לשאת אותו. בדרך כלל זה די פשוט. לא תמיד, אבל באופן כללי. מספיק שהילד יפגוש מישהו שאינו מעונין להכתיב לו אופן התנהגות או דרך מחשבה, אלא מקשיב למה שגורם לילד קשיים עד נקודה שאין בה פתרון אנחנו עוזרים לילדים לפעול, לעשות מעשה לגבי הבלתי פתיר הזה וליצור מעקף לקושי באופן שיאפשר לקחת עמדה נוחה יותר לגביו.
את מי משרתת עמדה זו? את ההורים או את הילד? האידיאלי יהיה כמובן שהפתרון ישרת את כולם, אבל זה לא תמיד אפשרי. בעיקר כי קשה מאד לדעת מה באמת מספק. הבקשה להחלמה מסימפטום אינה אלא בקשה, ואינה אומרת דבר על האיווי ((désir הלא מודע של מי שמכריז עליה ואף פחות מכך על האיווי של זה ששומע אותה. הבקשה שיהיה ילד רגוע, מוצלח בביה"ס, נדמית טבעית, אפשר להבין אותה, אבל מי אומר לנו שהורה אחד או משנהו איננו משתוקק באופן לא מודע למשהו אחר? כמה פעמים שמענו מאמהות מודאגות ומאבות שאומרים את ההיפך: הייתי כמוהו כשהייתי קטן ויצאתי מזה בעצמי, ודווקא יצאתי לא רע מהעניין.
כלומר, אין לנו נגישות לאיווי הלא מודע של ההורים ואין שום דבר שמאפשר לנו להסיק לגביו מהאמירות שלהם. אם הם רוצים לדעת על זה משהו, רק הם יכולים לגלות את זה בעצמם, וזאת אחרי אנליזה ארוכה. לכן השאלה היחידה שנותרת היא לדעת אם לילד יש איווי/תשוקה לשנות משהו באופן ההוויה שלו. למעשה, הוא יכול להיות חצוי בעניין זה, כפי שאנו אומרים זאת, חצוי על ידי התנהגותו. כשאומרים חצוי הכוונה לכך שהילד נמצא בקונפליקט עם עצמו. זה לא אותו דבר כמו להיות בקונפליקט עם אחרים, שיכול להיות הדרך היחידה למשוך תשומת לב אל עצמך, הילד שנמצא בקונפליקט עם עצמו היה רוצה מאד לעשות אחרת, אבל הוא לא מצליח להימנע מלעשות משהו שהוא יודע שזה לא מה שמצופה ממנו לעשות. למעשה, סימפטום, הוא להכניס הפרעה בשדה של המציאות כשהוא עושה משהו אחר מאשר מצפים ממנו, לדוגמא לבלות במקום ללמוד להשתעמם במקום ליהנות, להיות מרושע כשצריך להיות נחמד ואפילו להיות נחמד כאשר צריך להיות מרושע, זה קורה…
אם כך, הילד רוצה לעשות משהו אחר, ולו גם כדי לשאת חן בעיני ההורים, להרגיע אותם, אולם הוא לא מצליח. כל זה כדי להדגיש שסימפטום שאינו מקור של קונפליקט סובייקטיבי אינו ניתן לטיפול על ידי הפסיכואנליזה, זה נכון לגבי ילדים וגם עבור מבוגרים.
מה אנו יכולים לומר לגבי השאלה: מה רוצה ילד? התייחסנו לזה כבר, הילד רוצה למצוא דרך לשאת את הטראומטיזם שלו, במילים אחרות הוא רוצה להצדיק את קיומו. מכיוון שכאן נמצאת הנקודה שמהווה תמיד שאלה עבור ההוויה המדברת. קיום אנושי ללא הצדקה סמלית אינו בר קיימא, המלנכולי מראה לנו זאת כשהוא מצמצם את עצמו לכדי גוף מתפורר. אני חושב שלא מעט תאונות-לכאורה שקורות בבית, שמתרחשות בילדות המוקדמת הינן למעשה ניסיונות אובדניים שלא הוכרו ככאלה. זה לא אומר שכל התאונות בבית הן ניסיונות אובדניים. אבל בכל מקרה אני חושב שסובייקט ששרד את חמש השנים הראשונות לחייו יכול היה לכונן לעצמו הצדקה שתאפשר לחייו להיות נסבלים. כמובן, שיש לנו את רצון האל כדי להצדיק את קיומנו, אבל הקליניקה מראה שזה איננו מספיק, שצריך קודם לכל רצון הורי, זהו רצון שמתגלם ובא לידי ביטוי בגוף, שאינו מוגבל רק לביולוגיה של הרבייה.
הדברים מסתבכים כאשר אנחנו מוסיפים שקיום זה עבור ההוויה האנושית הינו בהכרח קיום מיני. אנחנו קיימים כילד או כילדה, וההכרה היחידה בחלוקה זו הינה הכרה סמלית. אנחנו מוגדרים, כבן או כבת וזה בדרך כלל תואם את האנטומיה, אבל לא תמיד. כלומר, מה זה להיות ילד ומה זה להיות ילדה? וזה בדיוק כאן שההורים, כזוג שהם יוצרים, הינם טראומטיים. זה מאד ברור לכל ילד שההורים, כגבר או כאישה, מסופקים מכך רק באופן בינוני בלבד.
בין ההתייחסויות הרבות שניתן לעשות ללאקאן, אצטט את הפסקה הזו, שמתייחסת לספר ירמיהו: "שכן ענב הבוסר של הדיבור שבאמצעותו הילד מקבל מוקדם מדי מהאב את האימות לאפסות הקיום, ואשכול הזעם שבו הגיב למילות התקווה הכוזבת שבהן האכילה אותו אימו בעת שהניקה אותו בחלב ייאושה האמיתי, גורמים לשיניו שתקהינה יותר משהיו קהות אם היו גומלים אותו מהתענגות דמיונית או אפילו חוסכים ממנו אי אלה טיפולים ממשיים". ("הדבר הפרוידיאני", בתוך "כתבים", כרך א, עמוד 408, הוצאת רסלינג).
כמה הערות מהירות:
– הפונקציה של האב היא זו שעושה אימות (authentifier). היא מאמתת משהו אחר מאשר אפסות הקיום, והוא את המשקל של הדיבור. אני לא צריך ללמד את זה את היהודים. זה לא מונע מאימהות ונשים לדבר, אולם כשהן מדברות הן רושמות את עצמן בתוך הפונקציה האבהית, זו שמניחה את (קיומה) של ערבות מלאה. הוא מסיק כי הדיבור הוא תמיד אקט של אמונה. אין שום ערבות לכך שהקיום אינו בסופו של דבר הד של האפסות, וכך גם הדיבור עצמו. הדיבור האבהי שמפנה אל האפסות (של הקיום) מופיע תמיד מוקדם מדי מפני שזה מה שהדיבור מנוגד לו, ולכן זה מתקיים בו זמנית. כפילות זו של מעשה אמונה אינה יכולה אלא להימסר מדור לדור מבלי שתבוא לכדי פתרון. המתנה האבהית שומרת אבל גם מורעלת בו זמנית, היא מכאיבה, מקהה את השיניים.
– האם מזינה את הילד בחלב, לא של שדיה, אלא של ייאושה האמיתי. היא יודעת תמיד שילדה, חלק ממנה שהיה אמור למלא אותה נקרע ממנה ואבוד עבורה. השד שהיא מציעה לו, דמות של האושר עצמו, אינו אלא אשליה במבט של מה שאבד. הנוצרים הקימו אובדן זה לכדי דוגמה וזאת עם הפייטה, שבאותו הזמן היא האופן היחיד שבו האם יכולה לשמור את ילדה לעצמה. הילד מקבל את השד כהבטחה של אושר שיבוא או נכון יותר אושר שיחזור, מכיוון שכשהוא איבד אותו, בגמילה, הוא כונן אותו כאובייקט יסודי של איווי. עד היום שבו הוא תפס שהבטחות שהאושר יבוא הן רק מילים ואנחנו יודעים מה המילים שוות: את האמונה שאנחנו שמים בהן. בגידה כפולה זו שמייצרת מרירות וזעם הינה גם מה שיתמוך באיווי של הילד למחוק כשל זה שמתקיים בזוג ההורי. אם לא היו מתקיימות החמצות אלה, הם היו מסתדרים מעולה והקיום של הילד היה מוצדק באופן מלא, במקום להיות הימור מוחמץ חלקית.
אנו רואים כי האכזבה כפולה: הילד מאוכזב מעצמו על כך שאינו מספק דיו את הוריו והוא מאוכזב מהם, שכמוהו, אינם יכולים להיות מסופקים באופן מלא. אנחנו מלמדים אותם לסבול קצת פחות מהאכזבה מהוריהם. מהוריהם הטראומטיים, אלו שנחשבים כאחראיים על כל עגמת הנפש של כולם. אלה שאולי הכי פחות רצו בנו… כמו שרוצים להאמין שיכולים להיות הורים שלא יאכזבו, המטופלים משתמשים בנו כדי להשתחרר מהוריהם המקוריים וכדי להחליף אותם בדמויות שנראות יותר הרמוניות בעיניהם. ברגע שזה נעשה, הם כבר לא זקוקים לנו. זה לא אומר שזה יתקיים תמיד. הם צריכים עדיין להתמודד, יותר מאוחר, עם האכזבה שהם יגרמו לעצמם, אכזבה שהחלום על ההורים הגן עליהם מפניו.
זו האכזבה שפרויד מיקם במאבק הנואש נגד האוננות הילדית. לאקאן קשר זאת למה שאצל כל אחד מההורים מאכזב את האחר. האם כבר חשבתם שמה שקושר אתכם לבן או בת הזוג שלכם הוא באותה מידה מה שיאכזב אתכם או ייהנה אתכם אצלו/אצלה? אם לעולם לא חשבתם על כך, תהיו בטוחים שהילדים שלכם, אם יש לכם ילדים, הבינו זאת לפני ששכחו זאת כדי שיוכלו לטעון: איתי הוא/היא לא יתאכזבו, אני יודע מה חסר לכל אחד כדי שיהיו מסופקים הדדית. וכך השרשרת חוזרת על עצמה, מדור לדור.
זה מה שאיפשר ללאקאן לומר ב- 11.12.1973 בסמינר "הלא פתיים טועים": "התשובה של הלא מודע כורכת בתוכה את ה-ללא מחילה, וגם ללא נסיבות מקלות. מה שאתה עושה הוא ידע בהיקבעות מלאה ( .(parfaitement déterminמדוע העובדה שידע זה נקבע מארטיקולציה(היבור), שכוללת את הדורות הקודמים איננה נותנת לנו כל מחילה, מכיון שאין זה אלא האומר (dire) של הידע הזה שהופך את הידע ליותר חזק אם אפשר לומר זאת כך. זה ידע שתמיד היה קיים."
לאקאן הדגיש נקודה זו כבר ב-1958: "זה גם השיח הזה שלא ניתן לומר אותו מהגרון, כל אחד מאתנו נידון לרשום את השורה הגורלית של השיח תוך שהוא הופך להיות א' ב' חי. כלומר שבכל המישורים של משחק המריונטות הזה, הסובייקט משאיל כמה אלמנטים כדי שהרצף שלהם יספיק כדי לתת עדות של טקסט שבלעדיו האיווי שנמצא שם לא יוכל להתקיים כאיווי נצחי".
ההורה הטראומטי הוא בעצמו הורה שעבר טראומה, על ידי הוריו. הילדים הקטנים רואים את הדברים מנקודת המבט של הסבא והסבתא. כך גם הילדה שהייתה כל כך עצובה, או זועמת במשפחתה. בבית הספר זה היה בסדר, היא באה ממשפחה טובה, היא ידעה שיש סיכונים יקרים יותר מאחרים. כמובן, היה צריך רק לראות את האמא כדי להבין שלא היה שום דבר מיוחד שיכול היה ליהנות אותה בחיים. היא הייתה כולה מרוכזת בעצב שהציף אותה, בן נכה. כך, נוכל לומר שהילדה הייתה רק השתקפות של הדכאון האימהי, ושצריך לפני הכל, לטפל באמא. אבל, לדעתי זו תהיה טעות לפעול כך מאחר ודכאון זה הינו חיוני עבור האמא. אם ניקח אותו ממנה, זה יהיה כמו להסיר ממנה את סיבת קיומה, מפני שהיא הקריבה במסירות רבה את סיבת הווייתה כאישה. דמות (אימהית) שקיבלה מהוריה. מאיזה עמדה יכולנו או יש לנו את הזכות לבוא אליה בטענות אם היא עצמה איננה מתלוננת? בשם איזה דעה קדומה אנו יכולים לרצות לכפות עליה דמות אחרת של עצמה, כאישה. לו האם הייתה סובלת מכך, לו היה בה שסע (division), זה היה ענין לגמרי אחר, אבל במקרה זה, זה לא היה כך. זו הבת שיש בה שסע, היא זו שנושאת את הקונפליקט. למעשה עבורה, לפי המודל האימהי שאימה מציגה, להיות אישה, זה להיכנע ולסבול, להיות בן לעומת זאת זה להיות בעל כל הזכויות. כמובן, זה מאד לא צודק בעיניה, והיא מוחה, היא רוצה להיות אישה שלא תהיה יותר כנועה מגבר. אבל כדי שזה יקרה היא צריכה לנטוש את הדמות האימהית, וזה יגרום כאב לאמא שלה, זה יהיה סוג של בגידה. לא רק שהאם מביאה אותה לאנליטיקאי כדי שתוכל למצוא את דרכה, אלא היא לא מבקשת ממנה דבר. כך זה, אם עבור ביתה. הן יודעות, שתיהן, שאין להן מה לצפות זו מזו. לכן, שום דבר לא מחייב את המטופלת הצעירה שלנו למחות מכיוון שהיא חושבת שהיא חייבת להיות כנועה, היא צריכה לגרום לכך שישמעו אותה במקום למחות.
כדי לסכם, שמרתי את לדיון את המקרה השונה כל כך של ההפרעות הפסיכוטיות, שבהן לא האניגמה ההורית היא הסיבה/הגורם, אלא העדר ההכרה האפשרית באניגמה זו, מה שגורם לכך שהיא בכל מקום ובשום מקום והיא בלתי נסבלת. לאחרים, אלו שאנו יכולים לעזור להם, אנו עוזרים לדבר על הרקע המוכר של "זה לא הולך ככה", אימות שעבורנו איננו אומר את אפסות הקיום אלא להיפך, את סיבת הקיום. עמיתים ניסחו זאת כבר מזמן כשהבחינו בין הנוירוזה הילדית הנורמלית והנוירוזה של הילד, ובאמירתם שאנו מאפשרים לילד לחזור לדרך/מסלול "הנורמלי" של האדיפוס שלו.
אולי עצם הידיעה שהאמירה "זה לא הולך ככה" יכולה להישמע על ידי מישהו תאפשר לסובייקט להתמודד יותר בקלות כאשר החלום של ההרמוניה האפשרית ייחבט בממשי של אי ההבנה המבנית שמכונן את הזוג.
תרגום מצרפתית: דפנה בן זקן ואדוארדו מינסס.
