היכן מתחוללת הפסיכואנליזה ?
מאת :דפנה בן זקן
המאמר התפרסם ב"שיחות" ,כרך כ"ה ,חוברת מספר 1, דצמבר 2010 .
אנו מודים למערכת שיחות על ההסכמה לפרסום נוסף של מאמר זה.
אבסטרקט.
מאמר זה מדגים כיצד הרחיב לאקאן את שדה ההתחוללות בפסיכואנליזה אל מעבר ל"talking cure".
בחלק הראשון נציג את מושג ה"התענגות" שלאקאן פיתח כתמהיל של עונג וסבל ,תוצר לכך שהסוביקט האנושי הוא סוביקט מדָבֵּר. בחלק השני נסקור את השינויים שהתקיימו בהוראתו של לאקאן ביחס למקומו של האנליטיקאי :מעמדה של "הסוביקט האמור לדעת" אל תפיסת מקום של אוביקט סיבת האיווי. בחלק השלישי נציג את הדרך המקורית שבה הצליח לאקאן לחלץ את מקומו של האנליטיקאי מהבלעדיות של הלוגיקה הפאלית כשהוא מבחין בין התענגות פאלית והתענגות אחר(ת).לסיכום נציע כי להתמקמות במקום של אנליטיקאי יש איכויות "נשיות" הכוללות איפיונים של התענגות אחר(ת).
היכן מתחוללת[1] הפסיכואנליזה? האם מושבה בשפה ובמילים (talking cure) או במה שמתגורר בפרברי המילים ומדָבֵּר שפה אחרת? ואולי היא מתחוללת דוקא במה שחומק מהמילים, במה שמתחולל וכלל איננו מדבר?
הקליניקה מלמדת אותנו כי העבודה באמצעות המילים מצליחה להחיל את עצמה רק באופן חלקי על החיפוש האינסופי של הסוביקט המנסה לסמל את הוויתו ונתקל ללא הרף במה שלא ניתן למסור באמצעות המילים. לעיתים קרובות אנו נקלעים לשקט בשיח של המטופל או לאמירה שלו :"אין לי מילים כדי להגיד את זה." האם זו בהכרח התנגדות?
מטופלת אומרת :"כל רגע שעובר זה כמו פצצת זמן מתקתקת, אני יודעת שהוא לא רוצה אותי, אני יודעת שיטרוק לי את הטלפון שוב ושוב וכשיראה אותי ברחוב יעבור למדרכה השניה מחובק עם החברה שלו ובכל פעם כשהוא עושה את זה … הפצצה מתפוצצת … וזה הרגע היחיד שבו אני נחה".
עד להכרותי עם הוראתו של לאקאן יכולתי לפרש אמירה זו כביטוי לפנטזיות או למשאלות לא מודעות שאינן מצליחות עדיין למצוא מילים מכיון שההדחקה מושלת בהם. אולם האם פרשנות זו ממצה את מה שהמטופלת אומרת? מה יכול להסביר מדוע הסימפטום שלה חוזר והולם שוב ושוב למרות הפרשנויות והנסיון למצוא לו מובן?
בהקשבה לאקאניאנית אני שומעת את המילים שמחפשות להגיד משהו שנשמט מביניהן למרות שהן מגששות סביבו ומבקשות לתאר את מה שלא ניתן לתאר, את מה שאין דרך לומר אותו, מעין התרחשות במרחב ממשי שאין בו מילים.
אחד החידושים של לאקאן בהקשר זה הינו ההתיחסות לשקט זה כאל התחוללות שאיננה נתונה דוקא למרותה של ההדחקה אלא היא קרובה יותר לאיכות של מפגש עם הממשי (Real), כמו ברגעים טראומטיים או בביעותי לילה שבהם אנו עומדים פעורי פֶה מול פריצה של מה שהינו בלתי ניתן לניסוח, אלא רק בדיעבד ובאופן חלקי.
כך יתכן כי האמירה "כל רגע שעובר זה כמו פצצת זמן מתקתקת " הוא נסיון לתאר התחוללות שלמטופלת אין דרך לייצג, מעין תמהיל בלעדי ונכסף אך גם בלתי אפשרי שהשקט המְעַנֵה הוא העדות היחידה להתרחשותו .
בערוב ימיו ב"מעבר לעקרון העונג" (1920) תהה פרויד על המעגליות החזרתית הבלתי מובנת שמובילה אדם לשחזר ארועים טראומטיים בחלום ובהקיץ. מחשבות אלה של פרויד שהתגבשו בהדרגה לכדי מושג "דחף המוות" עמדו בניגוד חריף לרעיונותיו על "עקרון ההנאה" המייצג את השאיפה של הסוביקט האנושי לקרב אליו את המהנה ולהרחיק ממנו את אי-ההנאה מתוך מגמה לפרוק מתח ולשמור על רמה מאוזנת של ריגוש שאינה עולה על גדותיה. פרויד ראה בתופעות כמו חזרתיות כפייתית מאזוכיזם תגובה טיפולית שלילית ועוד, עדות ל"נחישות" מוזרה של הסוביקט ליצור סבל או לשחזר אותו,מעין עדות לנוכחות "דחף המוות" שהוא המשיג כמצוי "מעבר לעקרון ההנאה".
לאקאן סבר כי המשגות חדשניות אלו של פרויד על דחף המוות נדחקו לקרן זוית על ידי ממשיכיו שהפליגו במסעותיהם לעומק יחסי האוביקט ומרחבי הפרשנויות השונות להעברה ולהעברה הנגדית והוא שב ומיקם מושג זה במרכז הוראתו מתוך שהוא שוזר אותו ברשת של ההמשגה הסטרוקטורלית היחודית שלו על יחסיו של הסוביקט המדַבֵּר עם השפה כמיבנה.
עבור לאקאן הסוביקט האנושי הוא סוביקט מדַבֵּר המשתנה ללא סוף בנסיונותיו האינסופיים להנכיח ולייצג את הוויתו באמצעות עוד מילה ועוד מסמן. הסדר הסמלי(השפה) הינו מיבנה המאפשר לנו להשתמש במילים שקיימות לפני ואחרי שהסוביקט בא לעולם וזאת בהתאמה לחוקי השפה.יחד עם זאת קיימת לרשותנו אפשרות להשתמש במילים באופן פרטיקולרי ולתת להן משמעות וכפל משמעות כתוצאה מעבודת הלא מודע.
לאקאן הרחיב מכאן צעד כשאמר: "המילה הורגת את הדבר" כדי להדגים כי השפה,למרות היותה אופרציה סמלית חיונית עבור הסוביקט, חוצצת תמיד בינו לבין הוויתו מעצם העובדה שאיננה יכולה ליצג אותה במלואה באמצעות מילים. לפיכך, יחסו של הסוביקט המדַבֵּר אל האוביקט איננו מיידי והוא תמיד נגוע בחֶסר שהוא אימננטי לַמבנה שאין בו אפשרות לומר "הכל". לכך קרא לאקאן "חֶסר סמלי" : חֶסר, שכל אדם, גבר או אשה, נתקל בו מעצם היותו סוביקט מדַבֵּר, חֶסר שאינו רק תוצר של הדחקה או של איסורים אדיפליים.
לתמהיל חמקמק זה של נוכחות וחסר, של עונג וסבל המתקיים בין הסוביקט המדַבֵּר לבין מה שחומק מהשפה ואין דרך לומר אותו קרא לאקאן "התענגות" ((Jouissance .דילן אוונס כותב במילונו[2] : "…הסוביקט מנסה ללא הרף לעבור על האיסורים המוטלים על ההתענגות שלו, להגיע אל "מעבר לעקרון ההנאה". אולם ההפרה של עקרון ההנאה אינה מסבה הנאה נוספת כי אם כאב, שכן יש רק מידה מסוימת של הנאה שהסוביקט יכול לשאת. מעבר לגבול זה ההנאה הופכת לכאב ואותה "הנאה מכאיבה" היא מה שלאקאן מכנה התענגות: התענגות היא סבל[3]" .
ניתן אולי לנסות להדגים זאת באמצעות דברים שהמטופלת אומרת בהזדמנות: "הקרביים מתהפכות,זה כמו רכבת שדוהרת, לא ניתן לקלוט כלום, מערבולת כזו, יש רעש, מעין המולה, אי אפשר לחשוב, אי אפשר להבין כלום, אין קו מחשבה אלא בלגן, דברים שנשמטים, כאוס שאי אפשר לעשות איתו כלום, זה כמו להיסחף לטורנדו…".
הגדרת ההתענגות כתמהיל של עונג וסבל מחדדת את ההבדל בין התענגות לבין הנאה. בעוד שבהנאה יש הצטברות של מתח שמגיע לפורקנו מתוך חיפוש מתמיד אחרי ההומאוסטזיס הנושק לחיים, הרי שההתענגות הינה תנועה עוצמתית שמשתלחת ללא גבול, ללא זמן וללא מסמנים. תנועה זו מתרחשת מסביב ומחוץ לשפה ומתחכֶּכֶת ללא סוף באניגמה ובמסתורין של המוות. ההתענגות היא גם ה"מס" שהסוביקט כהוויה מדברת(parlêtre) משלם על הקנין[4] שהוא רוכש על השפה שכן מתוקף היותו סוביקט מדַבֵּר הוא נאלץ לוותר על חלק מהתענגותו.
הסדר הסמלי נטוע במילים ובמבנה, לעומתו ההתענגות מתקיימת נטולת חוק, ללא סדר הגיוני וצפוי, מעין הפרה של סדר זה מעצם היותה ההיפוך שלו. ההתענגות והסדר הסמלי הינם תנאי זה לזה ואינם יכולים להתקיים אלא האחד ביחס למשנהו : ההתענגות אינה יכולה להתקיים ללא קיומו של חוק הקובע את הסדר ורושם אותו במילים והסדר הסמלי אינו יכול להתקיים ללא האופציה של משהו שבמהותו הינה אחֵרוּת שונה שאינה חתומה על ידי המילים והשפה. אחרות זו שהינה בו זמנית מסעירה ומבעיתה, מאפשרת את קיומו של הסדר הסמלי אך גם מערערת אותו ללא הרף. זהו "העונג המוגזם שמעבר למערכת הסימבוליזציה החותר תחת הסדר הסימבולי של ה-חוק"[5].
ההתענגות אינה ביטוי של חוסר סיפוק ואינה חיפוש אינסופי אחרי האוביקט האבוד אלא היא מה שהמבנה הסמלי אינו מכיל בתוכו ואינו מחיל עליו את חוקיו. "אין מדובר ברגשות של צער על אובדן האוביקט האבוד, אלא במפגש בלתי פוסק עם משהו שמגיח ונקשר בצורות שונות עם השפה והחזרתיות. משהו שנע בין עקרון ההנאה לחזרתיות ובין דחף החיים ודחף המוות."[6]ׁ
עוצמה זו של התענגות מופיעה ופועלת על קשת רחבה ביותר ומוהלת בתוכה כמויות משתנות של עונג וסבל כשלעתים העונג מושל ולעיתים הסבל כובש.היא מופיעה במצבים שונים מאד זה מזה ומצויה ביסודו של הסימפטום כעונג מעַנֶה שאיננו בר שיח שהולם שוב ושוב, אך מתגלה גם בעונג המיני האורגסטי ,רגע של שהות במרחב שמחוץ לשפה .
בקצה הקשת ההתענגותית, במצבים קיצוניים, נמצאת התענגות פוגענית ומְכָלַה שמתגלמת בהתנהגויות של סיכון עצמי והתמכרויות ואף בהתאבדויות ובמעשי טרור ופיגועים.
מקומו של האנליטיקאי בהוראתו של לאקאן.
כיצד משפיעה חשיבתו של לאקאן על היחס שקיים בין הסוביקט המדַבֵּר לבין ההתענגות על הקליניקה הלאקאניאנית? איזה אפקטים יש לקשר הפרדוקסלי שקיים בין ההתענגות לבין השפה על המשגת מקומו של האנליטיקאי ועל השימוש בהעברה במהלך הטיפול?
בתקופה הראשונה לעבודתו פסע לאקאן בצעדיו של פרויד שכתב במאמרו "הערות על אהבת העברה"[7] (1915) כי על האנליטיקאי "להכיר בכך שיש לייחס את ההתאהבות של המטופלת בו לסיטואציה האנליטית ולא לתכונותיו התרומיות". גם לאקאן חקר את אהבת ההעברה אולם בשונה מפרויד הוא קושר אותה למבנה הסמלי של השפה.
בתקופה זו זיהה לאקאן את מקומו של המטפל כמקומו של האחר[8],המייצג את הסדר סמלי של השפה ואף טבע ב-1961 בהקשר זה את המושג "הסוביקט שאמור לדעת[9]",(Le suget supposé savoir) . בכך תאר לאקאן את מקומו של האנליטיקאי כמקומו של זה שיש לו ידע על הלא מודע אך גם את היותו של המטפל מצוי מתחת לאותו סדר וחוק סמלי שחל על המטופל.
בסמינר "ההעברה" (1960-61) התבסס לאקאן על החשיבה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי שטראוס כדי לנתח את "אהבת ההעברה" וכדי להדגים את יחס החליפין המתקיים בה. בהמשגתו את "מטפורת האהבה" ביסס לאקאן את טענתו כי המאוהב מדמה לעצמו כי לאַהוּב(ה) יש אוצר נכסף וכמוס ("אגלמה") של יכולות ותכונות אידיאליות שאליו הוא נושא את עיניו ואותן הוא מבקש לנכס לעצמו . לאקאן טען כי ביסודה של כל אהבה קיים תמיד יחס של חליפין (לכאורה האחד נותן לשני את מה שחסר בו), שבאמצעותו מבקש הסוביקט להיפטר מהחֶסר, חֶסר מבני שהסוביקט האנושי נתקל בו ללא הרף מעצם היות מדַבֵּר[10].
לאקאן הדגיש את המימד האשלייתי שבאהבה וטען כי אשליה זו תופיע בכל אהבה ולפיכך גם ב"אהבת ההעברה" ולכן המליץ למטפל לשמור על "עמדה סוקרטית" שאינה נענית לבקשה לאהבה שכן עמדתו של האהוב המשיב אהבה (במקרה זה –המטפל) הינה עמדה של "להעניק את מה שאין לך"[11]. אולם בכך עדיין אין חידוש ביחס להמלצות של פרויד על ניהול ההעברה בתוך הטיפול.
בתחילת עבודתו היה לאקאן שבוי במחשבה הסטרוקטורלית המושתתת על הבנת המערכת הסמלית כמאפשרת שינויים רק באמצעות חליפין[12] אולם החל מהסמינרים "ההעברה" (1960-1961), סמינר ה"המועקה" (1963-64) וסמינר "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה (1964)הצליח לאקאן לחצות במקוריות רבה מבוי סתום שהכביד עליו ועל תאורטיקנים אחרים. תוך שהוא מחפש דרך לחשוב ולדבר על מה שאיננו כפוף לסדר הסמלי של המבנה והשפה ולחוק החליפין, ביקש לאקאן להתקרב באופן לוגי אל מה שנמצא מחוץ למיבנה, אל מה שאינו מציית לחוקיו אלא נמצא מעבר לו .מכאן הוא המציא את המשגותיו על "אוביקט a ".
מהו אוביקט זה? אוביקט a הוא מעין רסיסים , או "שאריות" של מה שנשר מהוויתו של הסוביקט במפגש עם השפה,של מה שאין דרך למסור במילים. כשהנגר מבקע את העץ בו הוא עובד ניתזים שבבים ואמנם מ1963 התיחס לאקאן אל אוביקט a, שאותו כינה בין השאר "אוביקט שארית", כאל מה שנושר מהשפה כש"הסמלי חוצב בממשי". זהו אוביקט שנושא עליו את הממשי שכל מסמן שהוא איננו יכול למַצות ואינו יכול לייצג, אותו ממשי שאיננו נכנס לתוך סדר של חליפין מטפורי או מטונימי, אלא פועל אחרת, מחוץ לסדר של משמעות שניתנת לפרשנות, מחוץ לסדר הסמלי, מחוץ ללוגיקה הפאלית.
בעקבות חשיבה זו שאינה כפותה יותר רק ל"מטפורת האהבה" ולפעולת החליפין הציע לאקאן המשגה חדשה של המקום שתופס האנליטיקאי. בסמינר "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה(1964) הרחיב לאקאן צעד נוסף כשמיקם את האנליטיקאי כאוביקט a, "אוביקט סיבת האיווי". במובן זה המטפל תופס מקום שנושא עליו את אותם רסיסים של מה שלא מצא לו מסמן שייַצג אותו כלומר את החֶסֶר בהוויה. כך האנליטיקאי איננו יותר "הסוביקט שאמור לדעת" ואינו נציגו של הסדר הסמלי אלא הוא מקום שמהווה סיבה לתנועה, סיבה להתחוללות של השיח ושל האיווי(desire) של המטופל בתוך המרחב הטיפולי.
באמצעות מושג חדש זה הסיט לאקאן בהדרגה את מקומו של המטפל ממקום של אחר,השרוי בתוך רשת המסמנים,קשור לשפה ונתון לסדר של חליפין שרודף ללא לאות אחרי פרשנות ומישמוע (signification) אל מקום חדש לחלוטין. במובן זה מקומו של המטפל כתופס מקום של אוביקט a הוא מקום קונטינגנטי(מקרי) שיסודו בלוגיקה של סיבה,של גורם (cause),ולא של סיבתיות(סיבה-תוצאה) כלומר המטפל כבר אינו תפוס יותר בחיפוש הסיזיפי אחרי משמעויות ובפרשנויות של סיבה ותוצאה של ההעברה ("זה קרה כי"…"אתה מרגיש כך כי"…). ואינו כפוי לעבוד רק ביחס למסמן אלא הוא פועל בשדה שבו מתרחשים הדברים על פי תנועתה המשתלחת של ההתענגות ש"חותרת" מתחת למבנה של השפה ובכך מתמקמת ביסודו של הסימפטום.
בעוד שבתחילת הוראתו ביסס לאקאן את המשגת "שם האב" שלדעתו נדחק על ידי פסיכולוגיית יחסי האוביקט שנתנה מקום מרכזי לאם ביחסיה עם הילד, הרי שבמחצית השניה לעבודתו, החל לאקאן מהלך של פרימה של הטוטאליות של הסדר הסמלי על חוקיו הנוקשים ופתח אופציה חדשנית בעלת משמעויות ואפקטים דרמטיים על עמדת המטפל ועל הטיפול. עמדה נועזת ושונה זו ,בתקופה בה גישות אחרות טיפחו את מקומו של המטפל כסוביקט, מזמינה התעמקות בהבנתה.
ההתענגות האחר(ת) ומקומו ה"נשי" של האנליטיקאי
בשנים 1972-73 בסמינר "עוד" ([13]Encore) ובסמינרים האחרונים שלו ([14]R.S.I)הרחיב לאקאן את הבנתו את שדה ההתענגות וגילף מתוך הקשר הבורומאי[15] סוגים שונים של התענגות, מעין וריאציות שונות על הנגיעות שבין השפה לבין מה שאיננו שפה, שלוש צורות של יחס של מה שנכנס לסדר הפאלי-הסמלי לבין מה שאיננו שייך אליו.
ההתענגות הראשונה היא ההתענגות הפאלית, והיא ממוקמת במפגש שבין הסמלי והממשי. ככל התענגות היא מחוץ לשפה, אך יחודה הוא בכך שלמרות זאת הסוביקט יכול לדווח עליה בדיעבד גם אם דיווח זה אינו ה"דבר" ,איננו החוויה כשלעצמה. מעצם היותה באזור המפגש בין הסמלי לממשי נושאת עליה ההתענגות הפאלית מרכיבים של יחס לסדר הסמלי ושל הלוגיקה הפאלית המהווה סֶכֶר שפותח וסוגר את האפשרות לפורקן,לפריצה של התענגות כפי שאנו נתקלים בה במיניות, במעשי כשל ובחלום.
בשל היחס אל הסדר הסמלי נוצרים שני אפקטים: האחד הוא הנגישות היחסית,לפחות בדיעבד, אל התענגות זו.האפקט השני הוא ההיתקלות האינסופית של התענגות זו בהשפעות ובהשלכות של הסדר הסמלי כלומר במחסום של הסרוס, בהדחקה ובלוגיקה של המסמן שיסודו הוא בלוגיקה של שוני,(כל מסמן שונה ממשנהו),של אחרות שלעולם איננה ניתנת למחיקה או לצמצום מלא.
במובן זה יש בהתענגות הפאלית עיסוק מתמיד בסוגית החסר וההעדרות, מעין מרדף אין סופי בניסיון לסתום חסר זה, להלחים את הרווח המעיק שנוצר בין המילים לבין הממשי שאינו נשמע להן. מעמדה זו הסוביקט מחפש אוביקט(,אוביקט a,)שבאמצעותו יוכל לסתום את החסר שמתגלע בו עקב הקרע מהסדר הסמלי. זוהי דרכו כדי ליצור מחדש את הקשר שהתערער עם הסדר של המילים והשפה, אולם מאחר והוא מצמצם את האחר לכדי אוביקט הוא תמיד מחמיץ את הפרטנר שלו.לאקאן כינה עמדה זו "גברית" אך לא ייחס זאת להבדלים האנטומיים בין המינים אלא כיוון לעמדה שתופס סוביקט (גבר או אשה) מול הפאלוס, הן כמנכיח את הסוביקט והן כזה שמטיל עליו מגבלות וחוקים.
ההתענגות השניה היא – ההתענגות האחר(ת)[16] Jouissance Autre.התענגות זו שונה מהראשונה בכך שהיא נוגעת במפגש שבין הממשי והמדומה ומצויה כולה מחוץ לסדר הסמלי. אין כל אפשרות להעיד עליה או לרשום אותה. לאקאן טען כי על התענגות זו ניתן להסיק רק כהיסק לוגי מאחר והיא ex-sist , כלומר מתקיימת כולה מחוץ לשפה. זוהי התענגות שאינה ניתנת כלל להמללה גם לא בדיעבד.
התענגות זו, שהשפה והפנטזיה אינן מסוגלות לקלוט נוגעת בגוף, היא התענגות ללא סוף וללא כל יצוג סמלי. שמו של הסמינר "Encore"[17] (1972-1973) שבו מפתח לאקאן מושג זה נושא עליו משמעות כפולה : "עוד" ו"ב-גוף" ובכך מדגים את השילוב החמקמק של התענגות-סבל ב-גוף .לאקאן מפנה אותנו בסמינר זה לפיסלה של תרזה הקדושה של ברניני, שמגלמת לדעתו בהבעתה המתענגת את מה שמזכיר לו עמדה של מיסטיקנים, חוויה שיש בה איכות מינית מהולה בסבל .
על הבלתי אפשריות לתאר או לנסח את ההתענגות האחרת יעידו ריבוי הנסיונות של תאורטיקנים שונים המנסים לדון בה, אך בשל היותה "מחוץ" זהו נסיון לומר משהו על מה שלא ניתן לומר עליו דבר .[18]Nasio מציע כי ה"התענגות האחרת" היא אפשרות היפוטטית של פורקן טוטאלי של האנרגיה,משהו שההדחקה לא פועלת עליו כלל,מעין אקסטזה שאינה ניתנת למישמוע(signification) שנחווית על ידי ההיסטרי כבהלה משיגעון ועל ידי האובססיבי כאימת המוות ומתגלמת גם כהתמכרויות ובפעולות מסכנות חיים.
Marie Christine Laznik[19] טוענת כי ההתענגות האחרת היא מחוץ למין ומחוץ ל"רישום" של ההבדלים בין המינים כלומר מחוץ ל"חֶסר". מעין אקסטזה ש"מוחקת" את הסוביקט המדַבֵּר.
קולט סולר[20] כותבת כי זוהי התענגות שעוברת "דחיה"(forclosure)מהאחר,כלומר מכל דרך של רישום באמצעות מסמנים.במובן זה ההתענגות האחרת קשורה לאקט ולא למילים ובכך היא הקֵרוּב המקסימלי שאנו כסוביקטים מדברים יכולים לעשות אל הממשי, אותו ממשי שיוצר את הסימפטומים ואינו מגיב לפרושים החוזרים ונישנים שלנו, הקלינאים.
לעומת ההתענגות הפאלית הנחפזת למצוא לעצמה אוביקט כדי לסתום את החסר הרי השאלה המרכזית בהתענגות האחר(ת), הינה שונה לחלוטין.כאן יסודו של החיפוש מכוון לאחר מתוך תהיה :מה חסר לאחר? או בשפה אחרת: ממה הוא מתענג? לאקאן מכנה עמדה יחודית זו של תהיה על החסר ועל האיווי של האחר[21] התענגות "נשית"[22]. זוהי התענגות שנוסקת אל האין סוף ואיננה תפוסה בסרוס ובחסר כמו העמדה בהתענגות הפאלית. העמדה ה"נשית" משמרת את הקשר עם הפאלוס אך לרשותה אופציה נוספת ויחודית שאינה קיימת בהתענגות הפאלית והיא להשאב למרחבים שבהם אין לאחר דריסת רגל. זהו מקום שבו אין היא כבולה להזדהויות עם האחר,לצווים שלו ולמסמנים שלו. בסמינר R.S.I [23] כותב לאקאן כי ביחסן ללא מודע יש לנשים מידה יתרה של חופש ומידה של קלילות ואף פראות. מעמדה "נשית" זו של התענגות אחר(ת) ניתן לשאת את החסר באופן שונה מתוך תהיה מתמדת שאינה נרשמת ואינה ניתנת למסירה.
לאור כל זאת,האם יהיה זה מרחיק לכת לחשוב את מקומו של האנליטיקאי כעמדה בעלת איכויות "נשיות" הכוללות איפיונים של התענגות אחר(ת)? אין הכוונה לעמדה טיפולית מיסטית שכן בעמדה של ה"נשית", המטפל שומר על הקשר שלו עם הפאלוס,עם הסדר הסמלי, אך הוא לא כבול אליו. זוהי עמדה שבה, לאחר שהשיל מעצמו במהלך האנליזה שלו את ההזדהויות ואת העמדה המעריצה ו/או הכנועה מול האחר, יכול המטפל לעמוד, ברעד מסוים[24], במקום של אוביקט ולא של סוביקט ,של מי שאיננו מוגן יותר על ידי שרשרת המסמנים ועל ידי הסדר הפאלי.כך נפתחת לפני האנליטיקאי אפשרות לתפוס את מקומו של אוביקט a , אוביקט סיבת האיווי שסביבו חגה העבודה הטיפולית. במובן זה זוהי גם עמדה של תהייה על האיווי של המטופל על ידי מי שמוכן לתפוס את מקומו של אוביקט שהינו זה שגורם לתנועה של חיפוש, מקום שנושא עליו את החֶסר בהוויה .
זוהי עמדה שאיננה נתונה רק לכוחו של ההגיון והסדר הפאלי אלא מתנהלת בו זמנית עם אופציה כפולה המאפשרת ליצור תוספת ("עוד") של הקשבה אחרת לפרטיקולריות של הסוביקט כסוביקט מדבר אך גם לאלמנטים ההתענגותיים שהוא מייצר. זוהי הקשבה שלא מחפשת רק את המובן אלא לעיתים דוקא את אי-המובן (non-sense) , של מי שמוכן להתמקם כ"פֶּתי" (dupe), כמי שאיננו יודע,שמוכן לוותר אפילו על עמדת "הסוביקט שאמור לדעת" ולהמשיך לחפש מתוך האיווי לידע (ולא מתוך יחסי חליפין ואהבה) אחרי מה שחומק מהשפה אך גם מהווה את התנאי להתקימותה.
זוהי עמדה שמוכנה לקבל שמעבר לעבודת המסמנים, מעבר לאוטומטון של השרשרת המסמנת שפרויד ייצג באמצעות החזרה הכפייתית, קיים ממשי ששב והולם תמיד באותו מקום.שיבה (retour) זו של הממשי איננה מתפענחת ואיננה מתפרשת אלא היא מעין עדות אילמת לקצוות של אותה התענגות שנמצאת ביסודו של כל סמפטום.
במובן זה מקומו של האנליטיקאי כאוביקט מכוון לאפשרות לתפוס מקום מתוך חקרנות אחרי האיווי של האחר אבל לא כדי להזדהות איתו אלא כדי לאפשר מרחב של חיפוש אחרי האיווי(desire)של המטופל. באופן זה פתח לאקאן אפשרות ללכת מעבר להבדלים האנטומיים המולדים ולהוביל אותנו אל מעבר לאדיפוס,אל מעבר לאשמה וההדחקה, אל מרחבי הממשי, אותו ממשי שבו מתחוללת ההתענגות, מרחב שאותו לא הספיק לחקור דיו אך בסוף ימיו ראה בו את השדה שבו מתחוללת הפסיכואנליזה.
בבליוגרפיה
- אוונס דילן,מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, עמוד 114 הוצאת רסלינג 2005 עמוד 113-115
- לאקאן ז'אק , סמינר "האתיקה של הפסיכואנליזה 1959-1960 עמוד 184 בהוצאה באנגלית..
. Dictionnaire de la Psychanalyse,sous la direction de Roland Chemama et Bernard Vandermersch.3.. Larousse3 1998
- בנימיני יצחק , בין החוק ל-דבר:בין לאקאן לפאולוס,רסלינג במה רב תחומית לתרבות, קיץ 1998,עמודים 42-61.
- פרויד זיגמונד, הערות על אהבת העברה,1915,מתוך הטיפול הפסיכואנליטי,הוצאת עם עובד 2002
De Cock Edith in Lacaniana,editor Moustafa Safouan, Fayard 20056.
- ז'אק לאקאן, סמינר "ההעברה" 1960-61(בצרפתית)עמוד 147.
- ז'אק לאקאן ,סמינר "עוד" (1972-73) הוצאת רסלינג2005.
Nasio,J.D. Cinq lecons sur la theorie de Jacques Lacan.Editions Payot@Rivages 1994.9.
Laznik Penot,M.C. , La mise en place du concept de jouissance chez Lacan10. Rev.Francaise psychanalytique.
Soler Colette in Reading seminar XX ,Susanne Bernard and Bruce Fink Editors, State.11 University of New York press 2002.
.Renata Salecl, Love anxieties, in Reading seminar XX page 94. 12
Lacan Jacques, seminar R.S.I.(1974-1975) lesson of 11 February 1975 .13
2.ז'אק לאקאן , סמינר "האתיקה של הפסיכואנליזה 1959-1960 עמוד 184 בהוצאה באנגלית.
3.המילה התחוללות טעונה באיכות דרמטית של מעָבַר בין התכוונות לבין פעולה, של הוצאה של דבר מן הכוח אל הפועל.
דילן אוונס,מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, עמוד 114 הוצאת רסלינג 2005 עמוד 114[2]
.זאק לאקאן , סמינר "האתיקה של הפסיכואנליזה 1959-1960 עמוד 184 בהוצאה באנגלית.'[3]
בצרפתית משמעו גם – קניין(זכות הנאה),משהו שניתן להשתמש בו אך לא למצות או לכַלות אותו. jouir[4]
יצחק בנימיני, בין החוק ל-דבר:בין לאקאן לפאולוס,רסלינג במה רב תחומית לתרבות, קיץ 1998,5,עמודים 42-61[5]
. Dictionnaire de la Psychanalyse,sous la direction de Roland Chemama et Bernard Vandermersch4., Larousse 1998
ז.פרויד, הערות על אהבת העברה,1915,מתוך הטיפול הפסיכואנליטי,הוצאת עם עובד 2002[7]
אחר "גדול", לעומת אחר –זולת. מכיון שאין בעברית אותיות "קפיטל" רשמנו- אחר – A[8]
8.אפשרות נוספת לתרגום היא "הסוביקט המונח לידע".
[10] Edith De Cock in Lacaniana,editor Moustafa Safouan, Fayard 2005
ז'אק לאקאן, סמינר "ההעברה" 1960-61(בצרפתית)עמוד 147[11]
12 קלוד לוי שטראוס תאר כיצד במבנים חברתיים שונים ניתן לשנות מקום באמצעות חליפין,לדוגמא: נערה משנה את מקומה ממקום של בת למקום של רעיה במהלך של מתן מוהר.גם החשיבה הסטרוקטורליסטית השפתית מציגה אפשרות לחליפין בתוך השפה וזאת באמצעות השימוש במטפורה ומטונימיה.
15הקשר הבורומאי הוא יצוג טופולוגי של שלוש טבעות הקשורות זו בזו באופן שניתוק האחת מהן יגרום להפרדה של שלושת הטבעות. כל טבעת מייצגת את אחד המשלבים : הסמלי המדומה והממשי. לאקאן מיקם את שלוש ההתענגויות השונות באזורי החפיפה שנוצרים בין כל שני עיגולים, כלומר בין הסמלי לממשי, הסמלי למדומה והמדומה והממשי.
16 בצרפתית יש לכך כפל משמעות: ניתן לשמוע זאת כ-התענגות אחרת וגם כ-התענגות של האחר. בשונה מצרפתית בעברית המילה אחר מקבלת הטיה בלשון נקבה (מאחר והנושא הוא ההתענגות) ובכך משתנה המשמעות המקורית. לכן רשמנו :התענגות אחר(ת).
ז'אק לאקאן ,סמינר "עוד" (1972-73) הוצאת רסלינג2005 .[17]
[18]Nasio,J.D. Cinq lecons sur la theorie de Jacques Lacan.Editions Payot@Rivages 1994.
[19] [19] Laznik Penot,M.C. , La mise en place du concept de jouissance chez Lacan, Rev.Francaise psychanalytique, 1/1990
[20] Colette Soler in Reading seminar XX ,Susanne Bernard and Bruce Fink Editors, State University of New York press 2002.
17.Renata Salecl, Love anxieties, in Reading seminar XX page 94
גם כאן הכוונה אינה למין הביולוגי והיא אפשרית לשני המינים.[22]
Lacan Jacques, seminar R.S.I.(1974-1975) lesson of 11February 1975 [23]
18בסמינר " הכוונת הריפוי"( 1958)מדבר לאקאן על רגע של רעד, נקודת מפנה באנליזה של מיצוי השלת ההזדהויות .
