מאמרים

הסבל של הסובייקט בן זמננו

מארק שטראוס

הרצאה שנתנה בבתל אביב, ב- 9.1.16 , בכנס של הפורום

תרגום: דפנה בן זקן, אדוארדו מינסאס

לאקאן הראה את החידוש והמקוריות של השיח בן זמננו, אשר מסדיר את הקשרים האנושיים. אם הקשרים המסורתיים מארגנים ,לא בלי קשיים, גם את היחס בין המינים וממתנים את השנאה, השיח בן זמננו עושה מכל אדם פרט , שיכול לסמוך רק על גופו על מנת להתקיים. הסבל שנוצר מצורות חדשות אלו לובש צורות לא ידועות עד כה כמו התשובות שהסובייקטים מוצאים על מנת לשאת אותו. כתוצאה מכך הפניות לפסיכואנליזה שונות משהיו בזמנו של פרויד.

מה קושר אותנו לחיים? זו שאלה שכל אחד מאתנו שאל את עצמו בזמן זה או אחר.הדת והפילוסופיה ניסו לענות עליה, תמיד על ידי ההבטחה של חיים שנחייה לאחר המוות, משהו "מעבר", הבטחה של  גן עדן מהדת, של חוכמה מהפילוסופיה.

העובדה היא שזה "לא הלך". מילה אחת מספיקה כדי להעיר אותנו באכזריות מאמונה במילה של תקווה . זה יכול להיות ,שם פרטי או אם אני אומר לכם "אושוויץ!" זה גורם לחריקת  בלמים ושיניים.אנחנו חושבים באופן מיידי: עם ג'וקר כזה אתה חותך? אתה משתיק את כולם. אתה אפילו שורק לסוף המשחק. במה אנחנו יכולים לתת אמון אחרי אושוויץ?

שלילת האנושיות הבאה מהאנושיות עצמה הינה הסתירה של היום, אבל בהשמדה התעשייתית של יהודי אירופה, הדרכים המסורתיות לחשוב איך להתמודד עם האחר הוכיחו את שקיעתן.אין ספק, תמיד היה לנו רצון להרוס את השני, את האחר, את האויב, בדרגות שונות של אלימות, מוסדרת על ידי החוק או  בצורה של ברבריות בלתי מרוסנת. ואנחנו יודעים שכדי להצליח טוב יותר, עדיף שיהיו לך חברים.

בואו נדבר על חברים. איך משיגים אותם, איך בוחרים בהם? זה פשוט מאוד: לפי המשקל שהם מייחסים למילה ((parole, ביחס לפרויקט שמהווה אתגר משותף.לכל אחד יש את הדרך משלו לתת  משמעות למשקל של המילה, אך עד גבול מסויים, לא יותר מדי … לא עד כדי כך שזה הופך לבלתי נסבל … אתם יודעים זאת,  לאקאן הגדיר את הסימפטום כבלתי אפשרי לשאת. והבעיה עם המילה שנאמרה היא שלא צריך להעניק לה ערך מוחלט, כפי שרצה קנט הזקן. תהיה זו איוולת, שכן לתת ערך מוחלט לדיבור הוא להפוך את עצמך לערב של המילה שלך. במילים אחרות, זה לא משאיר שום סיכוי להגיע להסכמה עם האחר על מה שבין השניים יכול לתת ערבות למילה. לפתע, לאנשים האלה אין חברים; הם צריכים להתמודד רק עם אנשים אחרים שרוצים את טובתם מכיון  שזה האינטרס שלהם ושתמיד בסופו של דבר בוגדים בהם. בקיצור, יש להם רק אויבים ואתם יודעים, הם מסיימים את דרכם בידיהם של הפסיכיאטרים, עם האבחנה של פרנואידים.

אבל האם לא אמרנו בעצמנו שכדאי שיהיו לנו חברים, בשל אינטרס, או על מנת שנוכל להילחם באויב? ואכן, אנו יודעים לא רק את חולשתו של אדם אחד, אלא גם את חוסר האונים הקיצוני שלו. אפילו אם נולד בזמן, הוא נולד בטרם עת,הוא נולד לא בשל ולא ישרוד יומיים בעולם אם לא יקבל את הטיפולים הנקראים אימהיים. החברים לשעבר הראשונים, כפי שאנו רואים, הם ההורים; אנחנו תמיד מתחילים באהבה לאמנו, נרצה או לא נרצה.היא לא רק מבטיחה את הישרדותו של הגוף, לוחמת נגד האויב שהוא המוות, אלא היא קובעת משהו אחר, תחושה שיכולה להפוך לאוביקט של משחק, התענגות שיכולה להיות הנאה.על מנת שמשחק הזה יחזיק מעמד, יש לתת אמון במילה, ומכאן הפונקציה של האב, הוא השלישי הנותן ערבות.הוא מגלם את הגבולות של המילה,במובן של מה שנותן לה מסגרת ,נותן לה את תוקפה במובן שהיא מוצאת את גבולה ואז יש צורך שמישהו ייקח את הדברים בידיים. לקחת את הדברים בידיים,אני מזכיר לכם שזה מה שלאקאן אומר על הנס הקטן והזיקפה הטראומטית שלו,כי בגלל ההורים שהיו לו לא היה מי שייקח את הבעיה שלו בידיים.על מנת שזה יקרה דרוש שהאם תאפשר זאת, ושהאב ירצה לעשות זאת ויראה שהוא פחות או יותר מצליח.זה הוא ששורק לסוף המשחק כאשר זה כבר לא משחק וכשחייבים להפסיק לחשוב רק על ההנאה של עצמך,על ההנאה שלך עם אמא שלך.יש הנאה שהאב שומר לעצמו עם האם.לא רק ההנאה מהמין, אלא מין משותף עם האם, בפרספקטיבה שזו הנאה מחוץ לכל סיפוק של צורך, ובמקום ראשון מהפרספקטיבה של פריה ורבייה.

אם יש משהו שבן האנוש כפרט לא צריך, הוא שיהיו לו ילדים, שהולכים להוסיף לדאגותיו היומיומיות תמורת הבטחה רופפת של הנאה.מה יכול לגרום לבני זוג להשתתף בעסק הרבייה של המין? חייב להיות משהו אחר מלבד הצורך במה שמניע את בני האדם, ולמשהו אחר זה איך ניתן לקרוא לו אם לא אהבה. סיפור ישן, חידה ישנה, ​​שבה כבר אפלטון שבר את ראשו: ידועים הסיווגים של סוגי ידידות שונים ואת היצוג הטוב ביותר של האהבה: לא לשרוד אחרי שחברך הטוב מת בשדה הקרב. זה יפה אבל לא צריך להגזים! אם באמת כולם יעשו את זה, עם המת הראשון הצבא היה נהרס והיה חסר טעם להילחם מלחמה אבודה מראש. לכן הוסבר אז כי חייל שחברו מת בשדה הקרב חייב להגביר את כוחו כדי להעניש את רוצחו ולנקום בו. המולדת לוקחת את שם "הידיד העליון". אבל בסופו של דבר, זה אותו הדבר: מדובר על כך שיש משהו חזק יותר מהישרדות הגוף, משהו שגורם להעמיד את החיים בסכנה. עבור פרויד האב הוא אב הטיפוס של החברה, הוא מגלם את הערכים הסמליים שמייסדים את התרבות,כלומר,שמארגנים את המשחק בין גוף לגוף. כך, כל  אחד יודע מה מיקומו, כחבר או כאויב, כגבר או אישה.

לאקאן הרחיק לכת. הוא צמצם את פונקצית האב לכדי היותה חידה בלתי ניתנת לפתרון, לשם האב. אכן, האב הוא התגלמות פחות או יותר מוצלחת, של הערכים שנמסרים על ידי התרבות בסביבה ההורית.התגלמות אומללה ביחס לזוג שהוא יוצר עם האם.ברור לכל ילד שיש משהו שלא הולך ביניהם. אין ספק כי כל עוד הם נמצאים ביחד יש דברים שכן הולכים ביניהם, אבל אף פעם לא לגמרי. לא רק שהם רבים ביניהם, הם מאשימים אחד את השני על חוסר הסיפוק שלהם, על מה שלא הולך אצל כל אחד מהם. אבל הילד רוצה שכן ילך בין הוריו, הוא מוכן לנחם את ההורה שאינו מוצא באחר את הסיפוק שהוא מצפה לו. שניהם לא מרוצים, אמרנו זאת, אבל הילד בוחר את המחנה שלו. יותר נכון הוא הוצמד לאחד המחנות, גויס בפקודה על ידי ההורה שיהיה ההורה הטראומטי עבורו, זה שחוסר שביעות הרצון שלו תהיה יותר כואבת לו ושירצה לפייס בכל מחיר, על מנת להצדיק את הזוג שהוריו יוצרים.

זה ישאיר לילד ליצור את הסצינה של ה "זה הולך בכל זאת," עם השותף/ה שיתאים לאופן שבו הוא מנסה לתקן את "זה לא הולך" של ההורה טראומטי, טראומטי מכיון שהטראומה נגרמה לו על ידי ההורה האחר. לקליניקה יש את מקומה כאן, כי הדרכים לגרימת טראומה של האב ושל האם אינן זהות, מאחר שהם אינם זהות אצל גבר ואצל אשה.

גילויו של פרויד היה בכך שהראה את הערך הקובע של ה- "זה לא הולך" המסויים שכל אחד נתקל בו פעם, ערך שנותר לא מודע אך ממשיך לפעול ולקבוע את הבחירות של הסוביקט.

האם לסובייקט יש יכולת בחירה, ובמיוחד יכולת בחירה של שותפיו, ובעיקר שותפיו באהבה ובמין? עם הלא-המודע, התשובה היא:לא. לא רק שהוא לא יודע מה שקובע את הבחירה שלו, אלא הוא גם לא יודע מתי ובאיזו צורה השותפים  יציעו לו את עצמם.אבל מקום זה של השותף שמור במה שאנו מכנים מבנה תשוקתו, איוויו .שותף  שבסימפטום שלו עונה לסימפטום של האחר ומבחין באמצעותו בינו לבין שאר האחרים.אם שותפים אלה יכולים להיות מרובים, הם תמיד תופסים את אותו המקום ונבדלים זה מזה רק בשמם.

שם האב או שמו של סימפטום, השותף הוא הכרח שנקבע על ידי החוק של השיח עצמו, חוק שמחייב אותך לדבר את המילה של עצמך, למעשה, כתוצאה מהבורות שעליה היא מתבססת. הקשר של האהבה טבוע במבנה של המילה, הוא קודם וקובע את צורות הביטוי השונות שלו.

קשר האהבה הוא קשר הייצוג שקיים בין שני מסמנים,בכך שרק הוא מצדיק את האמונה בייצוג שהוא כופה. האדם תמיד ציית באופן לא מודע למה שלאקאן קורא שיח האדון (DM), זה שבו מסמן ראשון, הנקרא אדון, מיוצג על ידי מסמן אחר. שיח זה הוא ששלט ביחסי אנוש מאז ומתמיד.

לאקאן הראה גם כי שיח זה מלווה תמיד בעוד שני שיחים אחרים. אחד, שהוא בן זמננו, השיח של ההיסטרי, שבו הסוביקט מסרב לסגת מייחודיותו  במשחק המשותף.האחר,השיח האוניברסיטאי, הופיע מאוחר יותר ומהותו בהצבת הידע במקום ההצדקה האחרונה לכל פעולה. זה המדע שאיפשר זאת, בהנחה שקיים ידע בטבע שאינו זקוק ל"מעבר" לכל אל בורא. זה לא פותר את הבעיה של אלוהים, של האמת המוחלטת, אבל זה מחליף ערב שאינו אדם כל שהוא על ידי אחר שגם הוא אינו אדם.

שלושת השיחים אלה חיו בדו קיום במשך זמן מה ובתחרות על השליטה של אחד בשני וקבעו מספר מדויק של עמדות: זו של האדון, של העבד, של התלמיד, ושל ההיסטרי.

בשיחים המסורתיים, אנחנו יכולים לסמוך על האחר בכך שהוא לא יגע באמת שמייסדת את הקשר. האמת היא יחסית לשיח, אבל מקומה הוא ייחודי, היא זו שמייסדת את השיח ובתור שכזו היא בלתי ניתנת לגישה, בלתי נגישה. ברגע שאתה הצבת את האמת, אתה לא חוזר לזה יותר. אתה תומך בה, יחד עם עם השותף של השיח.כלומר,אמת שמתקיימת בהתאם למה שמייחסים לה,  שמאפשרת לחלק את המקומות  של האחד והשני של הזוג. בשיח האדון, DM: האמת המודחקת של החלוקה מאפשרת את הייצוג ואת ייצור התענגות הנובע ממנה. בשיח ההיסטרי,DA: האמת האינסטינקטואלית המודחקת, כשהיא מתחילה לעבוד באסוציאציות חופשיות, האם היא מאפשרת  לסובייקט לשאול את  האדון על המגבלות והחסרונות של הידע שלו?. בשיח האוניברסיטאי, DU: האמת הנסתרת של האדון מאפשרת לידע להתייחס לאחר כחפץ של מחקר. שלושת השיחים האלה נותנים קיום בדרך זו ליחס המיני (RS).

השיח האנליטי, DA: בא להראות את המעמד של אמת זו ואת העובדה שמה שבא לתפוס אותו הוא יחסי לשיח ומודחק בשיח זה. האדון מסתיר את חלוקתו, ההיסטרי מתעלם מקיומו של הממשי של ההתענגות האחרת, איש האוניברסיטה מסתיר את כניעתו לאדון. אופן ההדחקה של חוסר יחס מיני הוא גם מה שקובע בשיח זה את הדרך המסוימת לקיים אותו. היחסים בין זכר/נקבה נקבעים על ידי  שיח האדון DM, שיח ההיסטרי, ,DH קורא תגר עליהם, הם חבויים בשיח האוניברסיטה,DU; השיח האנליטי, DA, מראה את הבלתי אפשרות שלהם, הידע שלו מקורו בלא מודע.

השיח האנליטי, DA, משלים את השיחים האחרים ותפקידו הוא לתמוך בהם.עד שהשיח האקדמי ישתחרר מכניעתו לאדון וירצה לשלוט כאמת היחידה בעלת ערך.אכן, עבור לאקאן, העידן בן זמננו הוא שונה בתכלית מאלה שקדמו לו.

ההיסטוריה מזכירה לנו שחברות תמיד השתנו עם הזמן, האדונים השתנו, ואנו מבחינים בכך בעולם המערבי בתקופות משמעותיות , מהאימפריה היוונית ולאחר מכן הרומית ועד היום, דרך מאה הביניים, הרנסנס, וכו ' אבל לא על זה מדובר בזמנינו, השינויים  העכשויים קיצוניים יותר שכן מדובר בשיח חדש שמכוון אותנו שלו אנו כפופים ושלאקאן קרא לו DC או השיח של הקפיטליזם, שיח חמישי, שלאקאן  אמר שהופיע בו-זמנית עם השיח האנליטי, DA, ושאת כתיבתו הציע במילאנו, ב 12 במאי 1972.

 

שתי שאלות: מה אומר לנו שיח זה ואופן כתיבתו לגבי היחס לשותף, הקשר עם השותף?  ומה גרם להופעתו המשותפת יחד עם השיח האנליטי, (DA)?

ראשית נשים לב שהוא ששובר את המעגליות של המקומות, אבל אם אנו עוקבים אחרי רצף החיצים, המשכיות המונחים ממשיכה להתקיים,לכן, יש לנו עדיין שני שותפים שאנו מכירים משיחים האחרים; בצד שמאל  את האנליזנט ובצד ימין את העבד.

עם זאת, בצד שמאל לא מדובר באנליזנט אלא בסובייקט מנוכר למסמן האדון. אם ניכור זה מתרחש בנוכחות של אנליסט, של אחד שנותן את ערכה של אמת להתענגות שמפצלת, אזי סובייקט זה הופך לאנליזנט.

בצד ימין נמצא קודם כל עבד. עבד של אדון, שהוא סובייקט מפוצל שאינו יכול לומר מה הוא רוצה. לכן הידע שהשוק מציע,מכתיב לסובייקט את אוביקט תשוקתו.הוא נוצר כסובייקט על ידי חפץ זה. לאקאן הדגיש רבות את העובדה שאנחנו הרבה יותר סוביקטים של חפצים מאשר אנחנו חושבים.לחפצים אלא הוא קרא להם lathouses. וזה היה הרבה לפני האינטרנט והטלפון הסלולרי …

אנחנו יכולים לומר שנותרה דרך להיות סובייקט של המסמן, שכן הקישור S1 – S2 הוא שיוצר את האובייקט. אבל מדובר, כאמור, על סובייקט שאינו כלול במקום של אמת על ידי מסמן האדון, הוא סובייקט ללא היקבעות (determination) . כך שזה  לא בצד בימין העבד של אדון, זה פרט שמייצג תוך התגלמות בגופו את הידע ללא סובייקט. לאקאן קרא לו הפרולטריון, ואמר כי כולנו כאלה בשיח הזה, והוא הגדיר את מה שהוא התכוון בפרולטריות: מי שיש לו רק את הגוף של עצמו על מנת לייצג אותו. במילים אחרות, שאין לו שום ערך סמלי. מי ששולט בגופו ובסיפוקיו הוא המומחה. פוקו, עם הביופוליטיקה, הראה היטב את האבולוציה של העולם שלנו עם המדע.

זה לא שהפסיכואנליטיקאים הלאקאניאנים מבקרים את המדע, להיפך. הם מבקרים את השימוש במדע בדרך שהשיח הקפיטליסטי עונה לשאלה של הסובייקט והאמת; של המלה והמתן הכרוך בה. בשם מדע, השוק יודע מה חסר לך. וזה כבר לא שותף שבא למלא את המקום של היחס המיני שאינו קיים אלא הזוג שיוצר הסובייקט עם  החפץ, האובייקט שלו.

ובכן, מחנות הריכוז וההשמדה הם תקדימים, כולנו עכשיו מספרים, אפילו ללא צורך בקעקועים על הזרוע. כל עוד שאנו מועילים לתנועה של ערכים פיננסיים, אפילו בהיותינו חולים או נכים, יש לנו מקום בעולם המסחרי. אחרת, השאלה היא מה לעשות עם הגופים חסרי תועלת. וגופים מיותרים כאלה יהיו יותר ויותר.

לצד המסחור הגלובלי של "האנושי" ישנן תופעות מנוגדות שנראות כהפגנת התעקשות עזה של שיח האדון, DM.  כך  הטרור ובאופן רחב יותר החזרה של הדת במאה שלנו ואיתם חזרתם של של ערכי הלאומיות, מולדת, גבולות, שהקוסמופוליטיות של שלהי המאה העשרים נטתה להאמין שנקברו לנצח. בכל מקום משתמשים באלימות להגנה ולשימור של הזהות העצמית.

אבל את הערכים הגדולים האלה, אנחנו יכולים גם לראות כאובייקטים של השוק, אובייקטים שהסובייקט יכול לבחור כרצונו כשותפים. הוא יכול להחליף ביניהם, לפי מצב רוחו, מבלי כל רגש של בגידה. הסובייקט של היום חייב מעל לכל להיות נאמן לעצמו, הוא האמת של עצמו.

הסובייקט מייצר זוג אמיתי עם אובייקט יותר מאשר עם שותף .את  זה הפסיכואנליזה הראתה. זה שלכל אחד את האמת שלו, גם את זה הראתה  הפסיכואנליזה: a/S2. שההתענגות הייחודית, הנמצאת מחוץ לכל ייחוס וקשר הינה מה שגורם את התשוקה של כל אחד, הפסיכואנליזה אומרת גם זאת.

לDC  וDA יש מכנה משותף בכך שמתייחסים לאובייקט ולא לגוף אחר כשותף/פרטנר האמיתי של הסובייקט. והסיבה לכך שהם הופיעו באותו הזמן היא כי שלושת השיחים ששררו עד אז הגיעו למגבלות הכוח שלהם, דווקא בגלל המדע והשלכותיו במונחים של ייצור של מוצרים צריכה חיוניים.

עם זאת, התשובה שלהם לשבריריות של השיחים הקיימים הייתה גם מאוד שונה ואפילו מנוגדת.האובייקט-השותף הוא לא אותו הדבר כמו האובייקט האבוד הפרוידיאני, הסמפטום היחודי, מוכר ומאומת או כמו אובייקט מיוצר על ידי השוק. כי השיח האנליטי, DA, מראה שאובייקט זה תופס את מקומו על ידי הקישור עם השותף, ואילו האובייקט של השוק מתעלם מהשותף, מוותר עליו, הוא מפנה את הסובייקט לצמא של חוסר התענגות שלו.

זה אמור להוביל אותנו להבהיר את עמדתנו ביחס לDC  ולשקול מחדש את עמדתנו ביחס לסוגי שיח אחרים. פיתחתי סוגיה זאת בפריז, במפגש  האחרון הארצי שלנו.

להתנגד לשיח זו אינה הבעיה, אנחנו מתנגדים לו מלכתחילה. אבל איך? להתלונן עליו לא מועיל אף פעם בכלום, למרות שלא אומר שאנחנו לא צריכים להיות מסוגלים לזהות את השפעותיו ותוצאותיו. לעומת זאת לחשוף אותו בהעמדת הפנים המטורפת שלו, כן!. לחשוף אותו ללא הוקעה, זה יכול להיות ללעוג לו, אך לא בהכרח -זה יכול להיות אדיש לרגשות כמו חשיבה לוגית טהורה,  ואין יותר נתעב מזה, לאקאן אומר זאת. הלוגיקן שנוא בעולם, כי הוא אומר את המעשה, את העובדה ללא כל היסטוריה. אבל בדאגה לא לחנוק את שארית הקול שהוקצתה לו, תוך הכרה בצמא של חוסר התענגות שנוצר כלגיטימי, כפי שהייתה הדרישה לאמת עבור דורה ההיסטרית.

עלינו להתידד עם אלה שהשוק גורם להם להיות חולים. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות חברים של אלה שרוצים לכפות במקום השוק סדר שיתאים להם. אלה גם רוצים אדון, שאכזריות תהלום את אכזריותו של השוק.

האם עלינו לדאוג לעתיד של האנושות, והאם אנחנו שומרי התחזוקה שלה? כן, אני אחראי על אחי, ולא, האנושות עושה מה שיכולה, ולא יותר. בכל זאת, הצמא לחוסר התענגות  תיגרום לכך שגאדג'ט יהפוך גם לסימפטום, כי החידה של מין היא בלתי ניתנת לפתרון ותמשיך להופיע בהתענגותה ההרסנית והטראומטית. אין לי אמון בזמנים שיבואו, שיהיו יותר ויותר קשים עבור כל אחד ואחד, אבל יש לי ביטחון מלא בכך שהאנושות תמצא את האמצעים להמשך קיומה.