הקול כאוביקט הראשון של הדחף האוראלי
מאת: מארי כריסטין לזניק
http://www.laznik.fr
תרגום: דפנה בן זקן
La voix comme premier objet de la pulsion orale
Marie Christine Laznik
- הקדמה
השם המקורי של הרצאה זו היה ”הקול כאוביקט הראשון של הדחף האוראלי" אולם בעקבות עבודתי על מחקרים פסיכו-בלשנים יתכן שעדיף שאקרא לה:"ההטעמות הצליליות[1] של קולו של ההורה כאוביקט הראשון של הדחף האוראלי”.
בסוף ימיו כתב פרויד ב-”תקציר הפסיכואנליזה:הטכניקה הפסיכואנליטית"(1938): ”מרגע הלידה הפה הוא האבר הראשון המתגלה כאזור ארוגני המפנה אל המערכת הנפשית דרישה ליבידינאלית . כל הפעילות הנפשית מכוונת בראש ובראשונה להשגת סיפוק לצרכים של אזור זה. אין ספק שמדובר בפעילות המכוונת לשמירת התקיימותו של המין האנושי באמצעות המזון אולם בכל מקרה עלינו להזהר לא לבלבל בין פיזיולוגיה ופסיכולוגיה . כבר בשלב מוקדם מאד תנועות המציצה הנלהבות שעושה התינוק מעידות על כך כי מתקיים צורך בסיפוק, שלמרות שמקורו במזון המעורר ריגוש, ממשיך לחפש את רווח ההנאה שלו באופן בלתי תלוי בו. מכאן שעל צורך זה להיות מוגדר כמיני". אם נתייחס גם לטקסט של פרויד מ-1915 ”דחפים וגורלותיהם של דחפים" נוכל להוסיף כי הוא "דחפי".
נקודת המוצא של פרויד היתה האורגניזם, הוא ביסס את "הפסיכולוגיה המדעית" שלו, כפי שכינה אותה ב"פרויקט של פסיכולוגיה פיזולוגית" על עבודות על הגוף החי[2]. אנו זוכרים לדוגמא את חשיבות הרעיון של המצוקה של התינוק חסר האונים[3] בפיתוח שעשה פרויד לגבי החוייה ההזייתית של הסיפוק .
לפני כשתים עשרה שנים קיימנו במסגרת הארגון הלאקאניאני שלנו ימי עיון בנושא מלאני קליין.עלי להודות כי הופתעתי לשמוע חלק מעמיתי, אנשים מהדור הראשון של הלאקאניאנים, שטענו בהקשר לקוטב ההזייתי של סיפוקה של משאלה, כי מה שהתינוק הוזה בתוך חווית הסיפוק הינו קולה של אימו . כדי לבסס טענה זו נשענו עמיתים אלה על ההתנסות הפסיכוטית אצל המבוגר שבה תופעות ההזיה הראשוניות שמופיעות הינן קוליות. מלכתחילה היה נראה לי משונה להחזיק ברעיון שמה שנרשם בקוטב ההזייתי של הסיפוק במישור של עקבות הזכרון של יצוגי האיווי (Wunschvorstellungen)הוא צלילים או תווים פרוזידיים(הטעמות קוליות) מאחר ותמיד ראיתי בעקבות הזכרון את עקבות סיפוקם של הצרכים הראשוניים של הרעב והצמא . כפי שפרויד אמר :"כאשר אנו רואים תינוק שבע ששומט את השד, נשען לאחור ונרדם, לחייו סמוקות ועל פניו חיוך של אושר, איננו יכולים שלא לחשוב שתמונה זו הינה אב הטיפוס של הביטוי של הסיפוק המיני המאוחר יותר’’[4].כך ,מבחינתי, שמרתי קשר הדוק לרעיון הקלאסי של השפעת ההבניה(étayage) של הפעולות הנפשיות והדחפיות על חווית הסיפוק של צרכי החיים של הגוף החי.
מאוחר יותר כשהתעמקתי במאמרו של פרויד-”הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית[5] "(1895) הבנתי שפרויד סבר שבקוטב ההזייתי של הסיפוק, נרשמות עקבות הזכרון המאפיינות את מי שסמוך לתינוק ומטפל בו,כלומר של אותו אדם שחש לעזרתו של התינוק וקשוב לצרכיו (Nebenmensch) . בנוסף לכך יש רישום של תו יחודי שאותו מלקט התינוק, שממשיך להתקיים כ- "הדבר" ("Das Ding") . פרויד הוסיף : "זה יהיה לדוגמא במישור הויזואלי של תווי הפנים ". נראה לי שניתן להכליל הערה זו של פרויד גם אל ההמשגה הלאקאניאנית לגבי המבט המכונן של האם[6], או של ההורים ,כפי שוויניקוט כינה אותו "מבטה של האם כמראה ". משהו מהאיווי של האם אל תינוקה מתורגם מתווי פניה ומהאופן שבו היא מתבוננת בתינוק ונרשם גם הוא בקוטב ההזייתי של הסיפוק. היום אני מבקשת לקדם את הרעיון שתווים אלו הינם גם אקוסטיים והם מתמקדים בהטעמות הצליליות של הדיבור של ההורה לתינוקו. אני מרשה לעצמי לגבש זאת מתוך עבודותיהם של הפסיכו-בלשנים ומתוך מספר מקרים קליניים.
- הערות קליניות
במסגרת קבוצת מחקר על תינוקות שאנו מקיימים במרכז אלפרד בּינֶה בפריז, הציגה בפנינו מארי פרנסואז בּרֶסון מאמרים שמשכו את תשומת ליבי לעבודתם של הפסיכו-בלשנים. תמצית מחקרים אלה שפירסמה Boysson Bardies [7] ועבודותיה של הגברת בונואל לגבי היכולות האקוסטיות של עוברים מאתגרים מאד את הרגלי החשיבה המקובלים עלינו. לאחר שקראתי מאמרים אלו נאלצתי להודות ש"התינוק הפרוידיאני" כפי שהמשגתי אותו לעצמי עד כה, מוטל בספק רב. גם ה"תינוק הלאקאניאני" נדרש לבחינה מחודשת. לאקאן קרא לסוביקט האנושי parletre[8] מאחר והוא טבול בתוך השפה. אולם, נשאלת השאלה, מה קורה אצל העולל שעדיין אינו מדבר? כיצד זה פועל במישור הקליני? לאקאן אמנם הירבה לדבר על האיווי של ה"אחר", אולם הוא לא התבסס על הקליניקה של תינוקות שהיתה מאפשרת לו לבנות את ההיפותזות שלו במישור הפנומנולוגי. לאקאן נשאר נאמן מאד למאמרו של פרויד:"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית". עבורו, הגילוי הראשון מצידו של התינוק הוא הצעקה,כלומר פורקן מוטורי המתרחש מאחר והרעב או הצמא קיימים ביסודו של הריגוש הפנימי.
כבר בתחילת ספרה מציינת הגב' Boysson-Bardies[9] כי התינוק מבחין בקולה של אימו, עוד קודם ליניקה הראשונה , כלומר עוד לפני שהופיע חלב שיכול להרגיע צורך כלשהו.
לאחרונה התבוננתי באליס הקטנה שנולדה במשפחתי הקרובה . התינוקת לא קיבלה חלב מבקבוק בחדר הילודים מתוך המתנה להופעת החלב אצל אימה. האם, דיברה עם התינוקת שלה, שבינתיים שתתה רק את הקולוסטרום וזו שתתה בצמא את המילים של אימה, נרגעה והאזינה תוך שהיא עוקבת בענין רב אחרי תנועותיו של הפה האימהי.
התבוננות קלינית זו ועבודותיהם של הפסיכו-בלשנים אינם מתקפים את עבודותיו של שפיץ[10] שטען שחייבת להיות חויה של סיפוק של הצורך במזון כדי שהאפרטוס הנפשי יכונן. שפיץ נשען על מקרה קליני שלכאורה לא ניתן לערער עליו. ב-1957 הוא התעמק באחד המקרים הראשונים של ילדה ששמה מוניקה, שהוזנה ישירות לקיבתה,שאותה תאר כמי שנמצאה במצב של דכאון שדומה להוספיטליזם. שפיץ הסיק שאם לא התקיימו אצל העולל תנועות ראש מצד לצד של חיפוש אחרי הפטמה,לא יתבססו תנועות אלה שלהן קרא mouvements cephalogyres negative de la negation. עבור שפיץ, כל פעילות נפשית יצירתית המובילה למהלכי חשיבה נובעת מחוויה חושית הזו הקשורה למצב של ההזנה. לדעתו במידה ופעילות נפשית זו איננה מתבססת יגרם נזק לפעילות המתרחשת במישור הסמלי.במחקר שהסתיים ב-1979 במחלקה לטיפול נמרץ בתינוקות עם בעיות במערכת העיכול מצאה [11]Ginette Raimbault סימוכין לתאוריה של ההתקשרות (attachment)[12] באשר לסיפוק הצורך. אצל תינוקות אלו, שהרפואה הצליחה בזמנו להציל ממוות, התגלו סוגים שונים של אחור פסיכומוטורי ואחור ביצירת קשר וברכישת השפה שהתמשכו עד לשנת חייהם השישית. ממצאים אלה אישרו לכאורה את ההנחות של שפיץ.
במסגרת יעוץ להורים וילדים שאנו מקיימים במרכז "אלפרד-בינה "בפריז קיבלנו לטיפולנו את תינוקת בת 11 חודשים שאקרא לה מריאן.התינוקת נולדה עם עוות עוברי חמור של מערכת העיכול[13] שבעטיו היה הכרח להזין אותה בהתחלה באמצעות קתתר ואח"כ על ידי זונדה. מריאן לא הכירה מעולם את החוויה של סיפוק של צורך באמצעות הזנה דרך הפה.
מלכתחילה ,נראתה מריאן כתינוקת עצובה. הוריה היו חרדים ועסוקים מאד בכשלונם להאכיל אותה באופן טבעי. אולם בעזרת העבודה הטיפולית החלה מריאן להיות חיונית יותר ונראתה כמי שמסוגלת לאכול את הסיפורים שסיפרנו לה ולשתות את המילים של כל אחד מאיתנו. היא שיחקה תוך שהיא מצליחה לייצג באופן מוצלח את האם המזינה, הפגינה אוטו-ארוטיזם אוראלי והעידה על ארגון שכורך בתוכו סימבוליזציה .עד מהרה היא החלה לדבר.
נראה שכל זה התאפשר במהירות כזו, מאחר ומריאן לא רק הואכלה באופן מלאכותי אלא בנוסף היא קיבלה מהוריה מילים ודיבור מזינים כבר בבית החולים[14] .
בטיפול,כשתוך כדי משחק העמדתי פנים שהיא מאכילה אותי ,מריאן הדהדה מולי ביטויי ההנאה כמו שאנו משמיעים כשמאכילים אותנו, כלומר היא שיחקה משהו שלמעשה היה בלתי מוכר לה בהקשר של אכילה. במשחק אחר, הציעה לי מריאן את עצמה כאוביקט טעים "שבא לאכול אותו", כך היא גילתה את חלל הפה אצל הוריה, ואח"כ אצל עצמה. באופן זה התבסס אצלה המעגל של הדחף האוראלי בשלביו השונים.
לאחרונה,בפגישה עם מריאן הופיעה עדות ברורה ובהירה לארגון סמלי. אביה של מריאן, שהיתה אז בת 14 חודש נסע לחופשה. בפגישה הניחה הילדה בובה מאחרי כסא, העלימה אותה והפנתה את תשומת ליבי לכך . כאשר אמרתי לה: "נכון, אבא לא פה, זה כמו הבובה שלא נמצאת פה" היא ענתה: "שם, שם") la bas ,la bas ) כמייצגת מקום אחר. היא חיפשה את הטלפון תוך שהיא אומרת "לא אבא ", pa papa ) ) והצביעה על הדלת, אל היציאה שמובילה ל"שם". ניתן להסיק מכך כי לפנינו ילדה שלמרות שמעולם לא הוזנה דרך הפה, לא הופיע אצלה שום איחור בארגון הסמלי או השפתי.
באחד מהסמינרים שלנו, נאמר לי בהקשר זה כי עקב העובדה שמריאן מעולם לא סבלה מרעב הרי שהיתה לה חוויה מסוימת של סיפוק של צורך וכי יתכן שבשל כך מהלך התפתחותה לא עוכב. אולם נראה לי שאנו זקוקים להסבר יותר מורכב מזה. אם אנו חושבים על התינוקת שבה צפה שפיץ או על הילדים שתארה Ginette Raimbaultאין אנו יכולים לטעון כי ההתפתחות השפתית הסימבולית הטובה של מריאן נוצרה מכיון שהיא הוזנה ישירות לקיבתה ולכן חוותה את סיפוק הצורך. כל הילדים שהתיחסתי אליהם קודם הוזנו ישירות לקיבה ולמרות זאת התקיים אצלם עיכוב בארגון השפתי והסמלי.
אפשר כמובן לטעון שמריאן הינה ילדה יוצאת דופן בכשרונותיה, אולם עבודות המחקר האוניברסיטאיות של Annie Mercier[15] בהן היא מתארת תינוקות שהוזנו באופן מלאכותי במסגרת מחלקת ילדים בבית חולים כללי בפריז מוכיחות שלא ניתן להסתפק בהתיחסות לכישוריו של התינוק. ניכר כי במחלקה זו ישמו את המלצותיה של Raimbault ונתנו חשיבות רבה ליחסי ההורים עם התינוק. הממצאים הראו שהתפתחות התינוקות במחלקה דמתה לעיתים קרובות לזו שאנו היינו עדים לה אצל מריאן. כל זה חייב את החוקרת להתייחס לקליניקה זו שמעמידה בסימן שאלה היפותזות מסוימות המונחות ביסוד התאוריה של ההתקשרות. Annie Mercier החזיקה בדעתה, כפי שגם אני עשיתי בשלב ראשון בעבודתי ביחס למריאן, כי מדובר בילדים בעלי כשרונות יוצאי דופן.
אולם מה לגבי האפשרות שלא מדובר בילד יוצא דופן בכשרונותיו ? יתכן שעלינו להסיק שתינוקות אלו שנולדו עם פתולוגיה קשה בענין ההזנה מלמדים אותנו שאם הצרכים החיוניים מתמלאים התינוק משתמש ביכולות אלו כדי לחפש אוביקט אחר שאיננו מספק את צרכי חיים אלה.
עלינו להציב בפנינו מספר שאלות תאורטיות לגבי התוצאות של נתונים קליניים אלה. פרויד היה תמיד אדם בעל סקרנות מדעית ואני סבורה שלו היו בידיו נתונים אלה הם היו מאפשרים לו להבהיר מספר נקודות של קושי הקשורות להמשגותיו התאורטיות.
3.מספר מחשבות תאורטיות
אחד המוקדים לבעיתיות בעבודותיו של פרויד היה הנסיון הבלתי פוסק מצידו למצוא איזון בין התאוריה של ההתקשרות לבין אחת ההמשגות שלו את מושג האוטו-ארוטיזם. פרויד התלבט בין שתי נקודות מנוגדות אלה מתוך נסיון לאזן אותן.יתכן כי הממצאים של המחקרים המתקיימים בתקופתנו היו יכולים לסייע לו להתגבר על מבואות סתומים אלה. אולם קודם לכל ננסה לנסח נקודת קושי זו.
א. מושג ההתקשרות( étayage, attachment)-
"השד המזין של האם הינו האוביקט הארוטי הראשון עבור התינוק,האהבה נסמכת על סיפוק הצורך באמצעות האוכל". [16]
מושג ההתקשרות איפשר לפרויד לבסס מצד אחד יצוג תאורטי של האפרטוס הנפשי שהניח את התקיימותו של מהלך התפתחותי בעל חשיבות מרובה, ומצד שני את מקומו של אחר קדמוני שפרויד כינה: ה"סמוך החש לעזרה" . (Nebenmensch) זהו אותו אחר הסמוך לתינוק וקשוב לו והוא זה שמציע לו את התגובה הספציפית שיכולה להרגיע את צרכיו (רעב, צמא וכו.) תגובה זו גורמת להפחתה במתח הפנימי אצל התינוק שנחווית על ידו כ-חוויה של סיפוק ונרשמת ב-קוטב ההזייתי של הסיפוק.כך,מאוחר יותר, כשמשאירים את התינוק לבד, הוא יכול לעורר מחדש את עקבות הזכרון של חווית סיפוק זו[17] ואת תווי פניו של אחר קשוב זה ולמצוא בכך רגיעה. זוהי ה–חוויה ההזייתית הראשונית. במושגים אלו תאר פרויד במאמרו "פרויקט לפסיכולוגיה מדעית"[18] את כינונו של האפרטוס הנפשי .
מנקודה זו אנו יכולים לחשוב על האוטו-ארוטיזם כתחליף לחוייה ההזייתית הראשונית הכורך בתוכו שְלִיָיה של תווי פנים מסוימים של אותו אחר סמוך. בהמשגה זו יש נסיון למזג בין האוטוארוטיזם לבין היחסים עם האחר.אולם נסיון זה גרם למבוכה אצל פרויד מאחר והוא הסיט את כל מושג החוויה הנפשית אל המשלב הפיזיולוגי.
פרויד שאל את עצמו כיצד ניתן לא לבלבל בין פיזיולוגיה ופסיכולוגיה? מה הדרך לבדל את הדחפים שהינם מיניים מהמשלב של שימור האורגניזם ? פרויד ענה לשאלה מרכזית זו בכך שהגה את רעיון האוטוארוטיזם המולד. מענה זה שנראה בזמנו כפתרון הולם היווה בדיעבד מקור לבעיות תאורטיות נוספות.
ב. ההיפותזה של אוטו-ארוטיזם מולד.
בגרמנית קיימות שתי מילים שונות המבחינות בין פעולת היניקה ופעולת המציצה . הראשונה מציינת את פעולת השתיה וההזנה והשניה את הפעולה של המציצה כשלעצמה כלומר ללא פעולת ההזנה.Havellock Ellis [19] כתב בספרו על המציצה ושם מצא פרויד את מושג האוטו-ארוטיזם . פרויד כתב[20] :” מטעמים שיתבררו מאוחר יותר, אנו מבקשים לבחון את המציצה(מציצה לשם תענוג) כדוגמא לביטויים המיניים הילדיים…….. המציצה, שמופיעה אצל היונק ויכולה להימשך עד לשנות הבגרות או להתקיים לאורך כל החיים, מתבטאת במגע של מציצה,חוזר ונשנה באופן ריתמי, של הפה(השפתיים).זהו מגע שמטרתו אינה מכוונת לסיפוק צרכי התזונה".
מכאן קבע פרויד כי כשמדובר באוטו-ארוטיזם, יכול להתגלע בלבול בין האוביקט לבין מקורו, כלומר לבין האזור הארוגני שבמקרה של המציצה, הינו השפתיים. בצעד הבא ניסה פרויד לחלץ את האוטו-ארוטיזם מהאוביקט וקבע כי האוטוארוטיזם הינו מולד, א-אוביקטאלי,(ללא אוביקט) וכי בחוויה של הסיפוק הקדמוני הוא אינו תלוי יותר באחר. בשל כך, כל החשיבה ההתפתחותית הפכה להיות מוקצה מחוץ לענין.
תפיסה זו של אוטו-ארוטיזם מולד מנוגדת לחלוטין לרעיון שהציג פרויד ב"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית"[21] אולם היא מאפשרת לפרויד להמשיג אפרטוס נפשי שאינו תלוי במלואו בחוויה של סיפוק הצורך. כך מחלץ פרויד את הפסיכולוגיה מהפיזיולוגיה ופותח את האפשרות של קיומו של שדה של דחף שהינו בלתי תלוי בשדה של שימור קיומו של המין האנושי.
אולם,המחשבה על האוטו-ארוטיזם המולד נושאת בתוכה ניגודיות פנימית.
ראשית מאחר ובמיתולוגיה היוונית ארוס מתקיים תמיד בצד של המיניות,כלומר,כחלק מכך שצריכה להיות התערבות של אחר כדי שהדבר יוכל להתרחש. המיתוס של ארוס מנוגד לכל המיתוסים המתייחסים להיוולדות כריבוי של חלק מעצמו או כרה-פרודוקציה באמצעות התחלקות. במיתוס של ארוס שום דבר לא יכול להתרחש מבלי שיהיה שם "אחר".
שנית,קיים האופן שבו האוטו-ארוטיזם מופיע בספרו של Havellock Ellis בהקשר של המציצה. ספר זה דן במיניות בכלל ובמיניות אצל המבוגר בפרט. באשר למציצה,מה שמענין את המחבר ואף מסעיר אותו בהקשר למציצה היה ההקשר לאוננות,הקשר שריגש את המחבר ואת קוראיו שכן בתקופה שבה נכתב הספר,בתחילת המאה הקודמת, אנשים שהתהדרו בצווארון מעומלן ,בעניבה ובחד משקף התלהבו מאד לקרוא ספרים ומונוגרפיות שתארו מיניות של אדם עם עצמו. אולם המיניות איננה מתקיימת אף פעם ביחידות מלאה שכן היא תמיד נתמכת על ידי פנטזיות שכורכות בתוכן את האחר. אולם בתקופת זמן זו פרויד עדיין לא בנה את התאוריה שלו על הפנטזיה.
זוהי אם כן התשתית שעליה יבסס פרויד את קיומה של מיניות ילדית כבר מרגע הלידה. גם הוא כמו Ellis Havellock רואה במציצה פעילות מינית,אולם פרויד עדיין לא מבחין בשלב זה בין חווית הסיפוק לבין הצורך( (needובשל כך הוא רואה במציצה תופעה מולדת, כלומר בלתי תלויה ביחס עם אחר .
תאורטיקנים מסוימים מתחו מהלך מחשבתי זה של פרויד עד כדי כך שהניחו כי האוטו-ארוטיזם מתקיים ללא קשר לאֶרוס[22] וזאת עד לכדי פיתוח של המשגה של אוטיזם ראשוני שמתקיים אצל כל כל תינוק שבא לעולם. מרגרט מהלר נתנה תוקף לפיתוח זה ובעקבותיה גם טאסטין. חשוב לציין כי בעקבות דיאלוגים שקייימה עם ידידה C.Trevarthen ,שהינו אחד ממייסדי הפסיכו-בלשנות, הסיקה טאסטין כי לא ניתן למצוא תימוכין להיפותזה זו.
גם אם פרויד לא הגיע מעולם עד להמשגה גורפת כזו היה עליו אולי לשער כי ההיפותזה שלו לגבי האוטו-ארוטיזם המולד נושאת בתוכה מקור של סכנה לגלישות בעייתיות מסוג זה. אנו מבינים שפרויד נצמד לתאוריה שלו לגבי ההתקשרות מאחר וחשב שהיא יכולה לחסום את הגלישות שאמנם התרחשו בתאוריה שלו בדיעבד. ההערות בנושא ההתקשרות המופיעות ב- "שלוש המאסות על המיניות" הוספו ע"י פרויד ב- 1915 והן תואמות את כוון המחשבה שפיתח באותה שנה במאמרו "דחפים וגורלותיהם של דחפים" שבו הוא מציג את מושג הדחף תוך שהוא מעיר שעל מושג זה יהיה עוד לעבור שינויים. האם דחף זה יהווה את היצוג נפשי של הריגושים שמגיעים מתוך הגוף? כדי לדון בכך נותן פרויד כדוגמא את הרעב והצמא. לאקאן [23] העז לחדש כשטען שאלו הם היסוסים או עדויות להתלבטויות של פרויד אולם קו המחשבה שבו הוא נוקט לביסוס מושג זה הינו שונה: "לא מדובר באורגניזם בכללותו.האם זה נוגע לגוף החי ?לאו דוקא" אומר לאקאן, ובהמשך הוא מוסיף "קביעותה של הדחיפה איננה מאפשרת לראות בדחף פונקציה ביולוגית שיש לה תמיד אותו מקצב. לדחף אין עליות ואין מורדות, זהו כח קבוע". המקור, הוא האזור הארוגני שאצל התינוק הינו,באופן יחודי, הפה . אולם לאקאן אינו מסכים עם פרויד שבהקשר למציצה מתיחס לפה כאל אוביקט. פרויד נקט במהלך מחשבה זה כדי לחלץ עצמו מההתיחסות אל הפה כאל אוביקט סיפוק הצורך . הקריאה המחודשת של פרויד מובילה את לאקאן לשים לב כי "שום אוביקט של צורך איננו יכול לספק את הדחף. הפה שנפער במשלב של הדחף אינו מקבל את סיפוקו מן האוכל". ואמנם,לאקאן מוסיף לרשימה המקובלת של פרויד (שד,צואה) את המבט ואת הקול. שני אוביקטים אחרונים אלה שאינם מספקים כל צורך שהוא,הינם מרכזיים בקליניקה של תינוקות. ערכו של השד כאוביקט של סיפוק של צורך נותר קשור לערכו כאוביקט של סיפוק של צורך של הזנה ואמנם ראינו במקרה של מריאן , עד כמה סיפוק של דחף אוראלי הינו ממשלב אחר לגמרי.
לאקאן השתמש במושג הדחף רק בהקשר לדחפים מיניים חלקיים ואת כל מה שנוגע לשימור קיומו של הפרט הוא מיקם במשלב אחר לחלוטין. בשל כך כל המשלב של הצורך הוסט מחוץ לשדה הדחפי.[24]
שלושת המרכיבים הראשוניים של הדחף הינם הדחיפה המקור והאוביקט. יש להוסיף לכך מרכיב רביעי והוא המטרה,כלומר השגת הסיפוק הדחפי, שלב זה מחייב שתתקיים רכיסה של מעגל שמורכב משלושה שלבים. על הדחף להשלים מסלול מעגלי מסוים שסלילתו היא הדרך לסיפוק הדחפי. סיפוק זה הינו שונה לחלוטין מכל סיפוק של צורך אורגאני. המסלול המעגלי הזה נרכס בנקודת המוצא שלו. הדחף אינו פונה יותר אל אוביקט של צורך כדי להשתמש בו אלא פונה למפגש עם אוביקט סיבת הדחף,כלומר עם זה שמאפשר לדחף לסלול את כל השלבים הנחוצים עד לרכיסתו בנקודת המוצא וזאת שוב ושוב, אין ספור פעמים.
השלב הראשון של מסלול זה של הדחף הינו אקטיבי ובו התינוק, שבו אנו מתענינים, פונה אל אוביקט חיצוני, אל השד או אל הבקבוק. השלב השני של מסלול זה הינו רפלקסיבי,כלומר, התינוק מתיחס אל חלק מגופו כאל אוביקט, לדוגמא לאצבעו,או למוצץ. בדיוק כאן מיקם פרויד את המציצה[25].השלב השלישי של הדחף מתמקם כאשר התינוק מציע את עצמו כאוביקט לאחר, לאותו סוביקט חדש,שהוא האם לדוגמא. פרויד קרא לשלב שלישי זה "שלב פסיבי", אולם התינוק אינו פסיבי כלל בשלב זה,ההיפך הוא הנכון. התינוק מחפש כיצד הוא יכול לגרום שיתבוננו בו,שיאזינו לו ובמישור האורלי לגרום לכך שירצו "לאכול" אותו. אספקט זה של השלב השלישי של המעגל הדחפי הינו בהחלט שלב אקטיבי. לאקאן ייחס לו חשיבות מרובה וקרא לו הזמן של [26]“se faire”. לאחרונה ראינו תינוק שכשהשכיבו אותו ערום על השולחן התפתל והניע את גופו תוך שהוא מציע את עצמו כאוביקט כשהוא מצפה להנאה האורלית של אימו.הוא הושיט לה את אצבעו והתבונן בקשב רב באושר שנרשם על פניה ובמבטה של האם שעבורה הוא "יפה שבא לאכול אותו". זו בדיוק ההתענגות של האם שהתינוק מכוון ללכוד. אולם חשוב שהאם שטעמה את ההתענגות הזו, תאמר לתינוק שלה שלא יתרגש יותר מדי כי אבא- או "שלישי" אחר שנמצא במחשבותיה – לא יסכים לזה. חסך זה בהתענגות שהאם כופה מסמן לתינוק שלה שגם היא נתונה לחוק, נושאת עליה את חותם הסרוס ,חותם החסר. כאשר שלב שלישי זה מתבסס הוא ערב לכך שבקוטב "ההזייתי של סיפוקו של האיווי" יהיו עקבות זיכרון של אחר אימהי זה, של אותו סמוך לתינוק הנחלץ לעזרתו. ליתר דיוק, עקבות הזכרון של התענגות זו,של אותו רגע שבו האם חייכה בהנאה אל תינוקה שגרם לה להתבונן בו או שהציע לה את הרגל שלו כדי ש"תנגוס" בו. החל מכאן נוכל לשער שכאשר התינוק הזה יהיה לבד וכאשר ימצוץ את אצבעו או את המוצץ שלו הוא יזכר כל פעם מחדש בעקבות הזכרון של אותו אחר אימהי. במאמרו "הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית" קרא פרויד לעקבות זכרון אלה: יצוגי האיווי (.Wunchvorstellungen) התינוק אינו יכול להגיב אלא לאיווי של האחר הקדמוני שלו,זה שסמוך אליו ונחלץ לעזרתו כפי שפרויד קרא לו. מכך נוכל לקבוע כי האוטו-ארוטיזם כולל בתוכו את (ה)ארוס, כלומר את היחס אל האחר.[27]
הילד שיהיה בעתיד אוטיסט אינו מכיר את השלב השלישי של המעגל הדחפי, את אותו רגע שבו הוא עושה את עצמו לאוביקט עבור סוביקט חדש אחר. אצל ילד זה המעגל הדחפי אינו נרכס. מעצם עובדה זו השלב האוטו-ארוטי איננו מתאפשר מאחר ושום הנאה המתעוררת אצל האחר איננה נרשמת בקוטב ההזייתי של הסיפוק.יש חשיבות רבה להתיחסות לשלב השלישי של המעגל הדחפי טרם שאנו קובעים את טבעו האוטו-ארוטי של השלב השני של המעגל. בהקשר זה מציע פרופסורWidlocher להפוך לחלוטין את הסדר, כלומר להציב את האוטו-ארוטיזם כשלב השלישי.
נחזור לשאלה של האוביקט כדי למקד את האופן שבו הקול יכול להיות האוביקט הראשון של הדחף האוראלי.
[28]Ferland שהינו אחד מהמייסדים של הפסיכו-בלשנות, הבחין אצל העוללים בנהיה אורלית גוברת לצורה מסוימת של דיבור אימהי שלה הוא קורא motherease שהינו סדרה של איפיונים מסוימים של דקדוק, של הדגשים, של מקצב ושל הטעמות קוליות יחודיות.החוקר התענין באיפיונים של ההטעמות הקוליות של ה-motherease ובאפקט שיש לדיבור זה על הנהיה האורלית של העוללים.הוא חקר תינוקות בני יום עד שלושה ימים וגילה כי עוד לפני שמופיע החלב אצל האם, כשהעולל, שעדיין לא הכיר את חווית הסיפוק מהמזון, שומע את ההטעמות הקוליות היחודיות של קולה של אימו הפונה אליו,הופך להיות מאד קשוב ומוצץ בענין רב מוצץ שלמעשה אינו מזין אותו.[29] התינוק "מסתער" על המוצץ שלו כשהוא שומע את ההטעמות הקוליות של ה-motherease גם כשהן מושמעות לו מוקלטות .Ferland גילה שכאשר התינוק מאזין להקלטה ללא נוכחות האם, התוצאות המתקבלות שונות, התינוק שאינו מוצא את אותן הטעמות קוליות מגלה בהן הרבה פחות ענין. במידה והאם פונה אל מבוגר אחר, ההטעמות הקוליות היחודיות של ה-motherease מאבדות אפילו יותר מכוחן וענינו של התינוק פוחת עוד יותר.
החוקר ניסה לגלות האם קיים מצב שבו מבוגר המדבר אל מבוגר אחר מייצר את אותם הטעמות קוליות היחודיות ל- motherease. הסתבר שהדבר אפשרי,אולם כדי להשיג הטעמות קוליות אלה חייב להתקיים מצב שהינו די נדיר שבו מופיעה פליאה,הפתעה ובאותו הזמן הנאה גדולה. כלומר הפתעה והנאה יוצרים סוג זה של הטעמות קוליות. Ferland לא הסיק מכך שום מסקנה .
מה אנו , כפסיכואנליטיקאים, יכולים להסיק מנתונים אלו ?
ראשית עלינו לשים לב להבדל הקיצוני בין "אוביקט סיבת האיווי", אוביקט הדחף, לבין אוביקט הסיפוק של הצורך שאיננו במוקד עניננו.
בספרו פליטות פה ויחסן ללא מודע[30] תאר פרויד את מה שהוא כינה תפקידו של האדם השלישי. בפרקטיקה הקלינית שלנו עם ילדים אוטיסטים אנו מבחינים כי השלב השלישי של המעגל הדחפי, כלומר הרגע שבו ההתענגות של האחר ושל הזולת "נלכדת", הינו שווה ערך לתפקידו של אדם שלישי זה. כאשר התינוק משמיע מילים משובשות,לא מובנות, במקום לדחות אותן כמילים שאינן שייכות לקוד המקובל, יכול המאזין בשלב הראשון, לאחר רגע של השתאות, לזהות את הופעתה של פליטת פה. הנכונות להתבלבל,להשתאות, היא רישומו של החסר באחר, אחר זה שאינו עשוי מיקשה אחת אלא יש בו חסר. בשלב הבא יופיע הצחוק ואמנם כל החלק השני של ספר זה של פרויד עוסק בצחוק הזה, שהינו הנאה,התענגות[31]. הופעת ההשתאות והצחוק של האחר המשובר (barre) מכניסים אותנו לשלב השלישי של המעגל הדחפי. ההשתאות והשמחה הינם גם המאפיינים של ההטעמות הקוליות של ה-motherease שאליהן מכוונת כמיהתו של העולל . אם כך מה שניתן ללמוד מהמחקר של Ferland הוא שכבר מהלידה, עוד טרם החוויה של הסיפוק מההזנה, לעולל יש "רעב" מאד עוצמתי אל ההתענגות שנוכחותו מעוררת אצל האחר האימהי.
התינוקות שהופכים להיות אוטיסטים מובילים אותנו לחשוב שהעולל יתבונן באימו, או באחר קדמוני של חייו, רק אחרי שחווה את ההטעמות של הקול האימהי. הטעמות אלה מאפשרות לו למקם את נוכחותו כאוביקט סיבת ההתענגות של אחר קדמוני זה. התינוק ישוב ויחפש את הפנים שתואמות את הקול המסוים הזה ויחפש דרך להפוך את עצמו (se faire),לגרום לעצמו להיות אוביקט של מבט זה, שבתוכו הוא יקרא שהוא אוביקט הסיבה של ההפתעה הזו ושל השמחה המשתקפת בהטעמות הקוליות ובתווי פניה של האם. כך הוא ישזור יחד איתה מעגל דחפי סקופי.
עלינו לשים לב כי המחקרים הפסיכו-בלשניים נעשים מחוץ להקשר של ההתקשרות ביחס לסיפוק של הצרכים החיוניים של החיים. לכן הדחף-קול (דחף אינווקטורי) מקבל ערך מיוחד ,כלומר כשהוא מופיע כדחף כשלעצמו. זוהי אחת הסיבות שגרמו לנו לחקור מחדש את התאוריה של ההתקשרות. נראה לי שעם האוביקט-קול, או ליתר דיוק עם ההטעמות הקוליות היחודיות של הקול האימהי, יכול היה פרויד להחלץ מהמבוי הסתום שבו מצא את עצמו בין ההתקשרות כמעוגנת מדי בפיזיולוגיה לבין אוטו-הארוטיזם כמולד, כלומר גישה שהקצתה את האחר מחוץ לענין.
תרגום מצרפתית : דפנה בן זקן.
[1] תרגמנו את המושג פסגות פרוזודיות כהטעמות צליליות: הטעמות מלשון טעמים, (כמו במקרא),כמי שאחראי למנגינה, אך גם בשל ההקשר למילה טעם, (חוש טעם).ההטעמות הצליליות הייחודיות מאפיינות את הדיבור של האם או ההורה אל התינוק . (פרוזודיה עוסקת באיכות הצליל שהפה מפיק וביחסו לצלילים אחרים.)
[2] הגוף החי: אורגניזם
פרויד זיגמונד,שלוש מאסות על התאוריה של המיניות(1905)מתוך:מיניות ואהבה,בהוצאת עם עובד[4]
[5]Freud S.:<L’Esquisse d’une psychologie scientifique in >La naissance de la psychanalyse P.U.F/Paris 1973
[6] Laznik-Penot Marie Christine : < Les effets des la parole sur le regard des parents, fondateur du corps dr l’enfant >in Les parents,le pediatre et le psychanalyste’edited by Daniele Brun,Editions P.A.U.,Conde-sur-l’Escaut,1995
[7] Benedicte de Boysson Bardies: Comment le langage vient aux enfants,Ed.Odile Jacob,Paris 1996
8 משחק מילים בצרפתית: parler :לדבר,etre:הוויה – parletre: הויה מדברת
9.הממצאים במחקריה היו כי תינוק שהאזין לשיר בחודשים האחרונים להריון , יגיב לשיר זה אחרי הלידה.הוא יעדיף אותו על שיר לא מוכר,גם אם אימו מקריאה אותו ויעדיף את השיר המוכר גם אם אשה אחרת מקריאה אותו.ניתן לראות כי,כבר מהלידה, הקול האימהי אינו הגורם האקוסטי היחיד הקובע אלא כי קיימים כבר איפיונים מוקדמים נוספים של שרשרת המסמנים וכי גם ההטעמות הקוליות ממלאות תפקיד מכריע.
.[10]Spitz (1962) : Le oui et le non : la genese de la communication humaine, PUF Paris
[11]Ginette Raimbault : « Les nourritures terrestres, a propos d’enfants en reanimation digestive », in Psychiatrie de l’enfant, vol. 23 1/1980, p. 5-84
[12] הערת המתרגמת: בחרנו במילה התקשרות-כתרגום למילה הצרפתיתetayage או anaclitique והאנגלית attachment.
[13] מצב זה התקיים עדיין בזמן הצגת עבודה זו כשמריאן בת 14 חודש.רק החל מהיותה בת 28 חודש היא אכלה באופן בלעדי דרך הפה.
[14] בית חולים זה מאפשר להורים לשהות עם התינוק . יחד עם זאת נעשים מאמצים לשפר את התנאים בביה"ח על מנת לתת אפשרויות נוספות ליחסי התינוק עם הוריו.
[15] Annie Mercier : « Oralite :questions a propos de nourrissons en nutrition artificielle », memoire de maitrise Univ. Paris Diderot- Paris 7, 1995
[16] Freud S. : Abrege de Psychologie, 1938
[17] פרויד קרא לכך Wunschvorstellungen: יצוגי האיווי
[18] Freud S. : Esquisse d’une Psychologie Scientifique in : « La naissance de la Psychanalyse », PUF Paris, 1973
[19] Havellock Ellis : « La pudeur, la periodicite sexuelle, l’auto-erotisme, l’inversion sexuelle » in Cercle diu livre precieux
[20] זיגמונד פרויד:שלוש מסות על התאוריה של המיניות (1905)עמוד 53 ,מתוך:"מיניות ואהבה" הוצאת עם-עובד 2002
22.גם אם המושג אוטו-ארוטיזם הופיע בכתביו של פרויד רק ב1905, ברור שהרעיון של הקוטב ההזייתי של הסיפוק ,המניח רה-אקטיבציה(ערור) של עקבות הזכרון הקשורים לתוים של האחר הבלתי נשכח,קשור להמשגה שונה מזו של האוטו-ארוטיזם.
[22] הערת המתרגמת: בצרפתית המילים Erotism(e) ו-auto-erotisme מכילות בתוכן את המילה Eros, במובן זה המהלך התאורטי המדובר הופך להיות בלתי סביר.
[23] Lacan J. Seminaire,livre 11:”Les quatre concepts fondamentaux de la psychanalyse,Paris .Ed. Du Seuil p150
[24] הדחף איננו יותר מושג המחבר בין הביולוגי לנפשי אלא מושג שמהבר את המסמן עם הגוף,אותו גוף שאיננו אורגני.
[25] נוכל לראות כי רק אחרי השלב השלישי נוכל לקבוע אם מתקיים או לא מתקיים אוטו-ארוטיזם .
בצרפתית משמעו להפוך(לעשות) עצמך למשהו,מבנה דקדוקי שמתורגם לעתים בטעות כ"פסיביות"Se faire [26]
[27] החסרת המילה eros מהמושג Auto-erotisme תוביל ל- Autisme
[28] Ferland A.Simon T.:<Expanded Intonation Contours in Mother’s Speach to Newborns>,in Developmental Psychology,1982,20(1).p104-113
[29] פרט זה הינו בעל חשיבות במידה ואנו רוצים להבחין בין אוביקטים של סיפוק הצורך לבין אוביקטים דחפיים.
[30] Freud S.: Le mot d’esprit et ses rapports avec l’inconscient.1905
[31] הכוונה כאן איננה להנאה במובן של עקרון ההנאה(plaisir) שהינו מעל לכל עקרון אי-ההנאה .(deplaisir)
