ד"ר יהודה ישראלי
העידן המסורתי בו הסמכות הייתה שייכת לטוטם השבטי עובר מן העולם. הסמכות הפוליטית או ההורית שנשארה ממנו אף היא נשחקת, ואפילו האתיקה של האינדיוידואליות כבר לא משכנעת שיש תשובה נכונה "מה נכון?".
כל מי שלא נולד עם מחשב הוא בחזקת מהגר בתרבות הרשת והאינטרנט. זאת תרבות בה החולה מתמצא במחלה שלו לא פחות מהרופא, התלמיד חוקר באינטרנט את הנושא עליו הוא שואל יותר טוב מהמורה. זאת תרבות בה רוב הילדים הם ילדי מהגרים שמדברים את השפה המקומית יותר טוב מהוריהם ומתדריכים אותם בנבכי החוקים. כיצד אפשר לחנך ילדים בתקופה זאת? האם ניתן לשמר את אשליית הסמכות? ואם לאו, מהם הערכים החדשים שניתן לחנך לאורם? האם ללא סמכויות ייתכן חופש מלא? האם זה כדאי עבור ילדינו?
מה זה חופש מלא? האם הוא אפשרי? האם ניתן לנהל חיים ללא סמכויות? זה מה שקורה כאשר אדם עושה מה שהוא רוצה, מה שהוא בוחר, וכך גם מתקשר עם בן או בת הזוג ועם ילדיו. חופש זה לא חופשה. זה לא חופשה חינמית, זה לא "הכל כלול". לחופש יש מחיר, המחיר של כל בחירה הוא האלטרנטיבה של אותה בחירה. מה חופש מלא הוא הוא לא? הוא לא אמונה בסמכויות. הוא לא מחשבה שיש "נכון" או "צריך", או שמישהו יגיד לי איך לחיות.
לפי האתיקה של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית האמונה בסמכות והויתור על חופש הבחירה היא מהות הנוירוזה. האובססיבי מדמיין שיש מי שפוקד עליו ומה שנשאר לו זה לרצות או למרוד. ההיסטרי מאמין בזכויות מולדות שהסמכות לא עמדה בחובותיה לספק. רק הפסיכוטי נותר ללא סמכות אך לא בשל התפקחות אלא בשל קושי התפתחותי אדיפלי לקיים מעליו סמכות אלטרנטיבית ליחסים הסימביוטיים עם אימו. תרבות האינטרנט מכריחה את כולנו לעבור אנליזה לאקאניאנית ולהתפקח מאשליית הסמכות. מי שמאתגר אותנו לכיוון הזה טוב ותר מכולם אלה הילדים שלנו.
המחשבה על מגבלות הגישה הסמכותית התפתחה אצלי בעקבות קושי אישי. לפני שנים רבות נתקלתי במצב שלא הייתי מוכן לו, הבת שלי סירבה לחזור הביתה. היא הייתה בגיל העשרה. אני ניסיתי לנקוט עמדה סמכותית ולהגיד לה שהיא חייבת לחזור הבייתה. כמובן שזה לא עבד. אני גם לא האמנתי שזה יעבוד. אני הרגשתי שאני מזייף, שאני בעצמי לא מאמין בזה. למרות עצתם של הפסיכולוגים שכן האמינו בסמכות וחשבו שכדאי שאני אאמין בסמכות ואצליח לשטוף לה את המוח להאמין בסמכות, לא האמנתי בזה ולא פלא שזה לא עבד.
הייתי די אבוד. לא ידעתי מה כן לעשות. היום אני כן יודע מה הייתי עושה, אני חושב שאני גם יודע ללמד אחרים מה לעשות במצבים האלה. ההתחלה של ההבנה הזאת הייתה כשהייתי בן עשרים ואחת. אחרי שלוש שנים בצבא הייתי בטיול בארה"ב ובסן פרנסיסקו שהיתי באכסניה שם הכרתי אנשים מארה"ב ומהעולם. אחד מהם היה פסיכולוג אמריקאי צעיר. אני עצמי רציתי להיות פסיכולוג מאז שידעתי שיש מקצוע כזה כך שהייתי מרותק למוצא פיו.
היו לנו טיולים משותפים בהם סיפרתי לו איך אני רואה את העולם, מה אני חושב שנכון, מה אני חושב שהייעוד של בן אדם עלי אדמות, בשביל מה אנחנו כאן, שטחתי בפניו את כל האמונות שלי על מה נכון. חשבתי להתווכך איתו, לשכנע אותו, אולי ללמוד ממנו או שהוא ישכנע אותי. רציתי גם להראות לו כמה אני חכם, אבל הוא רק הביט בי במבט משועשע ואמר: "אז זאת פילוסופיית החיים שלך!"
זאת הייתה התגלות. אני לא ידעתי שיש דבר כזה פילוסופיית חיים. אני חשבתי שיש איזה שהיא אמת אחת שרבים עליה, מתווכחים עליה, בסוף מגיעים אליה. הוא פתר לי את זה בבת אחת. בשתי מילים שחרר אותי. נתן לי רשות לא להזדקק לרשות. להאמין במה שאני רוצה. האחר הגדול נפצע אך עדיין לא מת.
זה העקרון הראשון מתוך ששת העקרונות בדרך לחינוך לחופש בחירה. זהו עקרון שאומר שיש חופש אישי סובייקטיבי להאמין במה שאנחנו רוצים מבלי להצטדק, מבלי להצטרך שאחרים יסכימו איתנו או אנחנו איתם. חיים ללא סמכות של אמונה נכונה.
העקרון השני הוא ההשלכות של התפיסה הזאת על חיים זוגיים. אתן דוגמא. היו אצלי זוג בטיפול זוגי. הוא העלה את הבעיה: אשתו משאירה אוכל במקרר לא סגור. בקופסאות או צלחות פתוחות וזה משגע אותו. הוא אומר: "למה היא לא מבינה שגכה צריך, שצריך לכסות את האוכל. הריח של האוכל מסתובב בכל המקרר, זה פוגע בטריות, האוכל מתייבש, נרטב. אני אומר לה, אני מהנדס מזון במקצועי, למה את לא יכולה לקבל את זה, את העמדה המקצועית שלי? אני אתמול הייתי בטיול ג'יפים, האוטו נתקע. אחד מאיתנו היה מהנדס רכב ואף אחד לא התווכח איתו כשהוא אמר איך צריך לחלץ את הרכב. תגיד לה שאני צודק!" פנה אלי הבעל.
זהו העקרון השני. אם האדם חופשי לחיות את חייו כפי שהוא מאמין אז לתת את המתנה הזאת לבן או בת הזוג, זה נקרא כבוד. כבוד לשוני. כבוד לחופש של השני להיות הוא או היא ולהאמין במה שהוא או היא רוצים. אם האישה מאמינה בכלים פתוחים במקרר זאת זכותה המלאה. יש לה חמישים אחוז מניות במקרר המשותף וזאת לא זכותו של אף אחד להשליט את דעתו עליה גם אם זאת דעה מלומדת. אז הפתרון הוא כבוד, ואם אני אדם חופשי לחלוטין ואין סמכות נכונה שתגיד לי איך נכון לחשוב, אז גם בת זוגי היא כזאת. כשאני מכיר בחופש הבחירה שלה, זה נקרא לכבד אותה. לעודד אותה לפעול על פי אמונותיה, זה נקרא לאהוב אותה.
מה קורה כשזוג הורים שכל אחד מהם רואה את עצמו סובייקטיבי, חופשי, לגיטימי, אחראי לבחירותיו, מכבד את בן או בת הזוג לנקוט עמדה משל עצמם, איך זוג הורים כאלה מחנכים ילד? איך הם אומרים לילד מה הדרך הנכונה לחיות? אם יש ביניהם כבוד אז יחד הם מחליטים, תוך כדי כבוד להבדלי התפיסות והאמונות ביניהם. לילד אין מושג איך נכון לחיות. הוא מקבל כמעט כל דבר שההורים שלו מעבירים לו, בתנאי שהם לא סותרים את עצמם או אחד את השני. לדוגמא: ילד בן חמש בשבט המסאי יוצא לבד לסוואנה עם הפרות כשכל מה שהוא אוכל כל היום זה החלב שהוא חולב את הפרה. לרגע לא נדמה לו שמשהו לא בסדר עם זה. מדוע? משום שההורים שלו משוכנעים שזה בסדר. אין ביניהם ויכוחים, בזה הם מאמינים, והוא קונה את האמונות של ההורים שלו מבלי לדעת שיש אפשרות אחרת. כלומר, מה לעשות עם הילד? עד מתי הוא צריך אם בכלל לישון במיטת ההורים? מתי להיגמל מבקבוק? מתי להיגמל מחיתולים? מה התשובה לכל השאלות האלה? התשובה היא שכל מה שההורים מחליטים תוך כדי שהם מכבדים את דעתם ודעתו של בן הזוג, כל עמדה כזאת שהם מייצגים כלפי הילד, הוא יראה אותה כמציאות.
אם כך: העקרון הראשון הוא: אני חופשי. העקרון השני: אני מכבד את חופש הזולת. העקרון השלישי הוא שמציאות זה מה שמחליטים עליו.
ואם הילד רץ לכביש, מה תגיד לו? אתה בוחר? לכן העקרון הרביעי: תשקרו את הילד שלכם. כן כן, זאת לא טעות כתיב. אין מנוס אלא לשקר, זמנית. פירושו של דבר שגם אם אנחנו מוכרים לילד את רעיון הסמכות זאת לא סיבה להאמין בזה בעצמנו.
תשתמשו במילות חובה: תגידו להם "אסור לרוץ לכביש.", צריך לאכול בסכין ומזלג", "אסור לאכול בידיים", אסור להתחצף לאבא ואימא", למה? – כי אם נגיד לו "תבחר אם לרוץ אל הכביש" זה יהיה מסוכן. אנחנו רוצים שיאמין שאסור אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להאמין בזה. כי אז מגיע היום שהוא חוזר מטיול שנתי אצל הבדואים איפה שהוא אכל אורז עם עוף בידיים והוא אומר: "שיקרתם אותי! מותר לאכול בידיים!" מה נגיד לו אז? ובגיל שבע-עשרה כשהוא אומר שהוא לוקח את המפתחות של האוטו לצאת לשתות עם חברים, מה נגיד לו אז?
עכשיו מגיע העקרון החמישי והחשוב מכולם. עקרון ההתבגרות שבו אנחנו מבשרים לו שהוא אדם חופשי. אתה צודק, שיקרנו אותך כשאמרנו שאסור לאכול בידיים, והאמת היא שגם על נהיגה בשכרות רק אתה יכול להחליט. אנחנו לא נעמיד פנים שאנחנו סמכות, לא נציב לך גבולות, אבל, בתור אנשים חופשיים גם לא נסכים שאתה תנסה לשלוט בנו! ולכן לא נסכים לתת את המפתחות או אפילו דמי כיס למי שלא נענה לבקשתנו להיזהר על עצמו. גם אנחנו אנשים חופשיים.
במאמר מוסגר נגיד שאם היינו מצווים עליו בעצם היינו מזמינים אותו להוכיח שהוא חופשי על ידי נהיגה בשכרות.
זה שהאחר הגדול לא קיים זאת לא סיבה להמנע מלהאמין בו ובטח ובטח שזאת לא סיבה להמשיך ולהאמין בו לאחר שסיים את תפקידו – לפטור מאחריות לבחירה.
ומה נעשה כשהילד לא צריך את המפתחות או את דמי הכיס? מה נעשה כאשר הוא הוא מחליט לנשור מהלימודים, לא מאמין בלימודים אקדמאיים, רוצה לעשות קעקוע על כל הגב, מה נעשה אז?
עכשיו אנחנו מגיעים לעקרון השישי והאחרון. אנחנו נשלים עם זה. אם עד עכשיו לקחנו אחריות על חופש הבחירה לנקוט עמדה סובייקטיבית, עכשיו אנחנו ניקח אחריות על הבחירה להשלים עם חוסר האונים שלנו. ניקח אחריות על חוסר האונים שלנו. נגיד לו – אני אוהב אותך, אני דואג לך, ברור לי אני לא יכול לבחור במקומך, ואני בכלל לא בטוח שאני יודע יותר טוב ממך מה כדאי לך. בעידן המידע אני בכלל לא בטוח שהאקדמיה תתרום לך יותר מאשר איסוף מידע עצמאי ברשת. אנחנו מכירים בזה שאתה אדם חופשי ותחליט על עצמך.
זה מה שאמרתי לבת כשהיא עזבה את הבית. אנחנו מכירים בזה שאת בן אדם חופשי ואת תעשי מה שאת רוצה. אנחנו אוהבים אותך ורוצים שתחזרי הביתה.
תחילת המעגל היה בהבנת האחריות לחופש הבחירה האישית וזה הסתיים בהעברת המסר של אחריות לחופש הבחירה לילדים, מסר שהם יעבירו אותו הלאה. תודה רבה.
