בימי שלישי פעם בשבועיים בשעות 20:45-21:45
10/10/23, 24/10/23, 7/11/23, 21/11/23
ב"הכוונת הריפוי" לאקאן מעלה ביקורת על פסיכואנליטיקאים שמותירים את אופק ההוויה נטוש, שעובדים עם האגו שלהם ומצפים שהצלחת הטיפול תהיה הזדהות איתו, מתוך הנחה שהאגו שלהם בריא. מה חשב לעצמו האנליטיקאי?! שואל לאקאן, הוא הרי לא באמת יכול להשאיר את ההוויה שלו מחוץ לטיפול. מהי ההוויה שעל האנליטיקאי לעבוד איתה?
תשובתו הפרדוקסלית של לאקאן היא שעל האנליטיקאי לעבוד עם היעדר ההוויה שלו כסוג של הוויה. עליו להגיע לקליניקה במצב שבו השאיר את עצמו בבית. אך התחלנו מהסוף. ההתחלה של ההוויה של הסובייקט אצל לאקאן היא בשפה. "קופולה" Copulaזה אותו חלק במשפט שמשמעותו הוויה. זה יכול להיות am בביטוי I Am. זה יכול להיות is, are או המילה being במשפט I am being sarcastic. הוויה אינה תופעה מהותנית, היא תוצאה של השפה. יש שפות בהן אין את הקופולה ולא ברור כיצד הם הווים. הוויה היא הפרוטו-פועל שלקחו ממנו את הפעולה.
הוויה הוא מושג מעורפל. ברור שאנחנו קיימים, אך באיזה אופן ניתן להיות הווים יותר או פחות? יותר קל לדבר על הוויה על דרך השלילה. מתי אנחנו מאבדים הוויה? במצבים טראומטיים, דיסוציאטיביים, אנחנו מעדיפים פחות להרגיש, פחות להיות, שכן אנחנו מוצפים בסבל. דיסוציאציה היא מצב קיצון. הוויתור על ההוויה יכול להופיע במצבים של הימנעות, היבדלות, אי-הזדהות עם הסביבה האנושית, או הגדרת האירועים סביבנו כלא חשובים או לא נוגעים לנו. על כך שואל המלט אם להיות או להיות – הפאלוס של האם או סובייקט בסדר הסמלי שדורש ממנו לנקום את מות אביו.
מבחינת הקואורדינטות הפילוסופיות, לאקאן מזדהה עם האנטי-מהותנות של פרמנידס, מתווכח עם טענתו של דה-קארט שההוויה והחשיבה הן באותו צד, ולוקח השראה מפסקל כדי לנסח את הכניסה לסדר הסמלי המאפשר הוויה כהימור. כמו היידגר, הוא מתייחס לאידיאליזם של הגל בפיקחון אקזיסטנציאליסטי אך בניגוד לו, ה- Umwelt של לאקאן הוא השפה.
המסמן הוא שמחייה את האורגניזם להיות סובייקט בעל הוויה, אך המסמן גם דורס את הסובייקט ומפחית בהוויה. הפתרון לפרדוקס הוא באבחנה בין המסמן הראשון שמייסד את הסובייקט ומאפשר לו הזדהות והופך אותו למדבר, לבין המסמן השני שמייצג את תביעת האחר הגדול המצמצמת חופש וההוויה של הסובייקט והופכת אותו למדובר.
"ההוויה המתענגת" קשורה להתענגות הנשית ולעמדה של המיסטיקאי שחותר לממשות שמעבר למילים. לכן זאת סוג של הוויה שדורשת את האפשרות לאי-הוויה מבחינת הקשר לסדר הסמלי. זאת עמדתם של נזירי זן, סופים או מקובלים. זה מחזיר אותנו להוויה שעל האנליטיקאי לעבוד ממנה בקליניקה. אין זאת עמדה סטטית או הישג שמתבצרים בו. זאת מחויבות אתית לנוכחות לא של האגו ואפילו לא של הסובייקט. זאת נוכחות של ההוויה המדברת, שההקשבה הצפה עליה דיבר פרויד נועדה לאפשר לפירוש שיוצא מפיו של המטפל להופיע מעצמו. אלו התנאים לנביעת האסוציאציות החופשיות היכן שהאנליזנט בהוויה המדברת. כל מה שעל האנליטיקאי לדעת לעשות זה לשתוק, אפילו כשהמילים פורצות מעצמן באקט מתוך התמסרות ליחסי ההעברה. איזה שתיקה צריך האנליטיקאי לגזור על עצמו על מנת לזהות את הדבר הבולט בביצה זאת? זאת ההוויה שמדברת ולא הסובייקט, כלומר מה שעולה כשהאגו והסובייקט זזים הצידה. אחרי השלת הסובייקט. ההוויה המדברת מדברת מגרונו של האנליטיקאי מבלי שהוא יודע את מקורה ומבלי שהוא צריך לדעת.
רישום ותשלום באיוונטבאז
לברורים צרו קשר עם יהודה ישראלי 054-4956342 yehuda@yehudaisraely.com
