22מרצה: ד"ר אורית טרופין
הרצאה ראשונה,
השואה והשיח; השואה של השיח: עיון ב"בחירתה של סופי" ב"לבד בברלין" וברומנים האוטוביוגרפיים של פרימו לוי.
03.03.2016
חוקרים בשדה הלאקאניאני שעוסקים בתיאוריית השיח של לאקאן חלוקים בנוגע לשאלה, איך ניתן לאפיין את השיח הפאשיסטי או הנאצי? האם ניתן לאפיינם כ"שיחים פרוורטיים", או שהם מצויים תחת שיח האדון? והאם ניתן לראות בשואה כבלתי-אפשרי שהתרחש את קטיעתו של הקשר החברתי?
בהרצאה זו ולאורך ההרצאות הבאות אני יוצאת מנקודת הנחה שאין שיח פרוורטי היות שהמעבר-לאקט (passage-à-l’acte) הפרוורטי קוטע את הקשר החברתי. כדי לבסס טענה זו, חלקה הראשון של ההרצאה יעסוק בקשר שבין שיח למבנה קליני ובמאפיינים של המבנה הפרוורטי.
כדי לסבר את האוזן ועל קצה המזלג, אומר כעת שאין שיח פרוורטי מכיוון שכל שיח, כיחס חברתי, מקיים זיקה בין סובייקט לאחר. חלק בלתי נפרד מן האינטראקציה בין סובייקט לאחר הוא האופן הנבדל שבו הסובייקט והאחר מתענגים. ב"אין יחס מיני" לאקאן מכוון לכך שישנו לעולם פער לוגי בין שתי התענגויות, של העמדה הגברית ושל העמדה של אישה. הפער הלוגי הוא ממשי ובלתי ניתן לרישום. אין אחדות בין שתי התענגויות. סובייקט ואחר אינם יכולים להיות לאחד.
סובייקט במבנה פרוורטי יצליח לגשר על פער זה. הוא יסתום את החסר שבאחר, וכך יביא את האחר לידי מועקה והתענגות בלתי נסבלות. הוא יתענג על הפיכת האחר לאובייקט של התענגות עבורו. באופן זה, סובייקט פרוורטי יקיים יחס מיני עם הפרטנר שלו. הוא יבטל את ההבדל בין סובייקט לאחר, את החסר המקיים אותם כסובייקט וכאחר ואת הפער בין שתי ההתענגויות. הוא יקיים יחס מיני – ובכך יחסל את היחס החברתי שמושתת על האין-יחס-מיני ועל הנבדלות של הסובייקט ושל האחר.
הטענה שאציג ושאנמק בחלקה השני של ההרצאה היא שהשיח הפשיסטי והנאצי ניתנים לאפיון כשיח האדון. יחד עם זאת, סובייקטים במבנה פרוורטי נטפלו לשיח זה והשתמשו בו כדי לממש את הציווי המוטל על ידי הסופר-אגו שלהם להתענג על הפיכת האחר לאובייקט של התענגות. הבחירה הבלתי אפשרית שסופי זוויסטובסקי, גיבורת ספרו של וויליאם סטיירון, "בחירתה של סופי", נאלצה לעמוד בה מידיו של הקצין הנאצי היא דוגמה לסצנה פרוורטית המבוימת על ידי הקצין. נעסוק גם בדוגמאות מתוך "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ובטקסטים של פרימו לוי. תוך כדי כך נדון בשיח הנאצי כשיח האדון ונפתח את השאלות: האם השואה הייתה גם השואה של השיח? ומה יש בשיח (של האדון, ובשיח בכלל) שמאפשר עמדות ואקטים פרוורטיים?
הרצאה שניה,
השיח של האוניברסיטה כמחלה אוטואימונית: קטיעת השיח ושיקומו
ד"ר אורית טרופין
17.03.2016
בסמינר XVII, ההופכי של הפסיכואנליזה (1969-70), לאקאן מציג ארבעה שיחים (דיסקורסים), שהם ארבע אפשרויות של קשר חברתי שנשען על הסדר הסמלי, ארבעה אופנים של התקשרות בין-סובייקטיבית המצויים בתרבות המערבית המודרנית. ארבעת השיחים הם שיח האדון, שיח האוניברסיטה, השיח של ההיסטרית והשיח של האנליטיקאי.
בסמינר זה, לאקאן ראה בשיח האוניברסיטה את השיח המאפיין את החברה המודרנית (של סוף המאה העשרים), לאחר שירדה קרנו של האדון, וציוויו, הציווי של מסמן שם-האב, האוסר על ההתענגות ומווסת אותה, איבד מכוחו. מה שמחליף את האב-האדון שמווסת את ההתענגות הוא "אב רע יותר" שנושא את הציווי הסופר-אגואיסטי: "התענג!"
שיח האוניברסיטה מתפקד בשתי צורות לפחות: האחת היא הצורה הבירוקרטית של השלטון שמפעיל כוח לא פרופורציונאלי ואי רציונאלי על האזרחים. חוקרים שונים טוענים שצורה זו של שיח האוניברסיטה אפיינה את השלטון הסטליניסטי. אנו נבחן זאת דרך ספרו של ארתור קסטלר, "אפלה בצהריים", שעוסק במשפטי מוסקבה.
הצורה השנייה היא הצורה הקפיטליסטית (בשלב מאוחר יותר, ב-1972, לאקאן ייחד מתמה לשיח הקפיטליסטי). בקפיטליזם ערך-העודף, כמו גם ההתענגות העודפת (ה-a שמסמנת בשיח את ההתענגות העודפת), הם חלק מהסירקולציה של השיח. כשם שערך העודף איננו נקודת הרוויה של הקפיטליזם, אלא מה ששב ומפעיל אותו, כך ההתענגות העודפת שיש בה כדי להמית היא מה ששב ומפעיל, למשל את תרבות הצריכה. בתרבות הנשלטת בידי שיח האוניברסיטה (או בידי השיח הקפיטליסטי) כל תופעה חברתית "חתרנית", "מינורית" ו"עודפת" מאוכלת ומעוכלת בידי השיח השליט המחסל באופן זה כל התנגדות, כל אחרות וכל איווי. אנו נתייחס למאמרם של אדורנו והורקהיימר, "תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים" העוסק בהיבט זה של השיח.
הטענה שלי, שיח האוניברסיטה הוא מחלה אוטואימונית המשקמת את עצמה, חלה על האופן שבו ההתענגות העודפת אינה מווסתת עוד על ידי אדון היות שהאדון עצמו מתענג. בשיח האוניברסיטה, טען לאקאן, "כולנו עבדים" לאותה a, המגלמת את התוצר, את הסחורה, את ערך העודף ואת ההתענגות העודפת. ההתענגות העודפת קוטעת את השיח: כל סובייקט מרוכז בהתענגות שלו והיחס הבינסובייקטיבי נקטע. יחד עם זאת, לאקאן מדגיש שההתענגות (הטוטאלית) איננה אפשרית לא (רק) משום שהאב-האדון אוסר אותה, אלא משום שהיא בלתי נסבלת ועלולה לחסל את הסובייקט. משום כך העיקרון השולט בשיח האוניברסיטה \ הקפיטליזם הוא הגברה מתמדת של הייצור של ערך העודף והכנסת ההתענגות העודפת למחזור סחורות אינסופי ומעגלי. באופן זה, השיח הממית את עצמו בהתענגות שב ומשתקם עם כל הידוק של טבעת החנק של ההתענגות.
הרצאה שלישית,
האמנם איבדנו את הבושה?! – השיח האוניברסיטאי בימינו עובר היסטריזציה
ד"ר אורית טרופין
31.3.2016
ההרצאה הקודמת, על שיח האוניברסיטה, הסתיימה במבוי סתום: המבוי הסתום של ההתענגות העודפת ושל ערך העודף בשיח האוניברסיטה. בהרצאה זו אתייחס למספר תופעות ותנועות חברתיות המבקשות לשנות את שיח האוניברסיטה או את השיח הקפיטליסטי השליט כיום, ולווסת מחדש, בדרכים שונות, את ההתענגות: אחת מהן היא תנועות המאבק לזכויות בעלי חיים, והשנייה היא הפמיניזם של הגל השלישי ומאבקו בתרבות האונס. תופעה שנייה זו תהווה מרכז הדיון.
בהרצאה אתייחס לטענתו של לאקאן בסמינר XVII אודות אובדן הבושה בשיח האוניברסיטה השריר כיום ולמאמר של ז'אק אלן מילר שנכתב בעקבות לאקאן. לטענתם של לאקאן ושל מילר, אובדן הבושה אינו כרוך רק בפריצת גבולות ההתענגות, בכך שהכל מתענגים, ללא איסור וללא אדון, אלא גם בפריצת גבולות האינטימיות. מילר מתייחס לאמירתו של לאקאן במאמר "קאנט עם סאד" כי הסובייקט במבנה פרוורטי פוגע בצנעתו (pudeur, modesty) של האחר, וכי פגיעה זו בצנעה ובאינטימיות של האחר גורמת מועקה לאחר. מילר טוען שכיום הבושה, האינטימיות והצנעה נעלמו או נעשו נדירות ביותר מכיוון שההתענגות סוחפת את הכל.
טענתי היא כי מגוון תופעות חברתיות יכולות להראות שדבריו של מילר אינם מדויקים. תופעת הבִּיוּש (שיימינג), בעיקר ברשתות החברתיות, גוררת לעתים דיכאון, הסתגרות ואף התאבדות של סובייקטים שבוישו; הגדרתה של "תרבות אונס" כמתקפה על הצנעה ועל האינטימיות של נשים וגברים והמאבק בתרבות זו מצביעים על כך שעל אף שהבושה נמצאת בשפל, היא טרם פסה מן העולם. לא הכל מתענגים בשיח האוניברסיטה, או לפחות, יש להבדיל בין ההתענגות של סובייקט פרוורטי, שמביאה למועקה אצל האחר והופכת אותו לאובייקט של התענגות, לבין התענגויות נוירוטיות שיכולות להיות נרקיסיסטיות, אך אינן מחייבות חיסול של האחר כאחר.
השאלה שבה אדון בהרצאה היא האם התנועה המתנגדת לתרבות האונס היא ביטוי של שיח ההיסטרית, או שהיא פונה אל מעבר לו. שיח ההיסטרית מכיל מחווה כפולה: מצד אחד, העמדה ההיסטרית חותרת תחת האדון, ולא מקבלת את הידע שהוא נושא כתשובה סופית. מצד שני, עמדה זו מעניקה לאדון את המנדט להיות אדון ומצפה ממנו להעניק ידע. השאלה היא, האם אנחנו* מחפשות\ים אדון – אדון "טוב" יותר שלעולם איננו טוב דיו, או שמא הפמיניזם של הגל השלישי ועמו ההתנגדות לתרבות האונס כוללים נטישה של מוקדי האדנות המסורתיים ושל מוקדי כוח בכלל? כלומר האם ניתן למצוא קווי דמיון בין הפמיניזם בימינו לבין השיח של האנליטיקאי?
*כן, המרצה מזדהה עם העמדה ההיסטרית ועם ההתנגדות לתרבות האונס.
הרצאה רביעית ואחרונה בסדרת כלי-ניקה לאקאניאנית,
השיח של האנליטיקאי מכוון אל הפרוורסיה הייחודית של הסובייקט.
ד"ר אורית טרופין
14.4.2016
מספר חוקרים הבחינו בדמיון שבין המתמה של שיח האנליטיקאי לנוסחת הפרוורסיה של לאקאן – $→a ברף העליון של שיח האנליטיקאי; $ ◊ a בנוסחת הפרוורסיה – ואף הרחיקו לכת וטענו כי השיח של האנליטיקאי יכול, בתנאים מסוימים, להפוך לשיח של הפרוורטי.
בהרצאה זו אשוב למבנה הפרוורטי כדי להבחין באופן דרסטי בין שיח האנליטיקאי לשיח של סובייקט פרוורטי. (כזכור, אני טוענת שאין שיח פרוורטי, אבל ישנם שיחים של סובייקטים במבנה פרוורטי – שיחים שיכולים לכלול את מערך ההַתרָצות, הצידוקים והרציונליזציות של סובייקטים פרוורטים ביחס לאקטים שלהם).
לעומת זאת, האנליטיקאי דואג לטפח את הפרוורסיה האידיוסינקראטית של הסובייקט. פרוורסיה זו איננה הקיבעון הדמיוני, הסופר-אגואיסטי, של הסובייקט במבנה פרוורטי, אלא הדרך הסינגולארית שבה הסובייקט בסוף האנליזה יכול להתענג, הסינטום של הסובייקט כמה שמאפשר לו לחיות תוך כדי ארגון ההתענגות הייחודית לו.
נדבר גם על התערבויות אפשריות של אותו אובייקט בזוי – a – object-abject, שהוא הפונקציה שממלא האנליטיקאי בשיח של האנליטיקאי, בשדות שונים שמחוץ לקליניקה.
חברי פורום לאקאן תל-אביב פטורים מתשלום.
