מחוה בעור

עידן אורן

כאשר אנליזנטית של לאקאן, שגדלה בזמן מלחמת העולם השנייה, אמרה באנליזה שהיא מתעוררת בכל יום בחמש בבוקר, השעה בה היו ה-Gestapo מגיעים לחפש יהודים, לאקאן קם מכיסאו וליטף את פניה ברכות. היא הבינה מייד-  ;geste à peau בצרפתית "מחווה בעור" (נשמע כמעט זהה להגייה הצרפתית של "גסטאפו"). לדבריה, בעוד שההפתעה הזו לא הפחיתה מכאבה (הקיומי), היא שינתה אותו באופן יסודי. סיפור פרוידיאני קלסי יכול להיות כזה: אנליזטית מתעוררת בכל בוקר בשעה חמש, ולא יודעת למה. אסוציאציות חופשיות חושפות, שזו הייתה השעה בילדותה בה היו הגסטאפו מגיעים לאסוף יהודים, זיכרון שהודחק. וריאציה אחרת: אסוציאציות חושפות שאביה היה מי שנכח בסצנה הזו של חיפוש יהודים על ידי הגסטפו, וחושפות גם הזדהות לא מודעת עמו. טווח ההתערבות של לאקאן רחב מזה הפרוידיאני, ומכוון לגרעין שאצל פרויד נותר אטום. הרגישות שהפגין לאקאן באקט הזה היא במובהק רגישות פסיכוטית. יש מקום לטעון, שבאקט הזה גילם לאקאן תחת ההעברה לא פחות מאשר את אלוהים, באמצעות התערבות ישירה בקונטינגנטי (העובדה שהיא נולדה וגדלה בעת ההיא – קונטינגנטית; העובדה שהמילה שהודבקה באותם אנשים היא "גסטאפו" – קונטינגנטית; העובדה שהמילה "גסטאפו" והמילים "מחווה בעור" נשמעות כמעט זהות בצרפתית – קונטינגנטית; ולא פחות מכל אלה, העובדה שלאקאן עשה את אשר עשה, עובדה שהאנליזנטית מכנה "הפתעה", ומייחסת לעצם ההפתעה משקל באפקט הרציני על הסבל שלה – גם היא קונטיגנטית). אלוהים, בשונה ממה? בשונה מפרשן, מחכם, ממישהו שיודע. עם זאת, ישנו גם אפקט אפיסטמי לאקט הזה, שקשור לידיעת הקונטינגנטי, להסטה של הקונטינגנטי למקום בריא יותר. אמנם, כגורל, אך כגורל שאין הכרח שהווייתו של הסובייקט תהיה מחוצה תחתיו. במובן מסוים, אפשר לחשוב, שלאקאן כיוון לשיקום אמונתה, שאולי לא הייתה קיימת מעולם, באלוהים, כמי שבעולמו אפשר לחיות טוב (יותר).