מצד אחד, עקרון המציאות הוא השהיית עקרון העונג, הויתור על העונג. קשה לסובייקט לקבל את המבניות של מגבלת העונג לכן הוא רואה בפונקציה של הסופראגו את המקור לאבדן העונג. במקום בו היה עונג מופיעה האשמה. אך מצד שני, האשמה אינה מצליחה להחליף את העונג, כפי שהמילה אינה מצליחה להרוג את הדבר. האשמה לא רק מדחיקה את העונג, היא גם מייצגת אותו. האשמה אפילו מייצרת את העונג על ידי הנחתו תחת ההיגד הלוגי "אני אשם משמע יש תענוג עליו אני אשם".
זהו הפרדוקס של ההתענגות. אם פרדוקס הוא אפקט של טעות בהנחות היסוד, אז הטעות כאן היא ההנחה בדבר הדיארכרוניות, הליניאריות של הזמן. אך הסובייקט חי בשפה ונתון לשרשרת המסמנים ולאלגוריתמים של פעולתה. בשפה, המילה השניה, העתידית, נותנת קונטקסט שקובע את המובן של המילה הקודמת, בזמן הבדיעבדי. לכן חלה על הסובייקט המדבר-מתענג ה"בו-זמניות" של הבדיעבד.
בעזרת גרף האיווי שממחיש את הבדיעבד של השפה, סרט המוביוס שמראה שהצדדים ההופכיים הם בעצם באותו צד, וגופים טופולוגיים נוספים, ננסה לבחון את הנחות היסוד מאחורי שלל פרדוקסים. ננסה לענות על קושיות כמו: איזה מין מדע יכול להכיל את הפסיכואנליזה שיש בה סובייקט חוקר סובייקט? המסמנים שבינהם מתקיים הסובייקט הם גם אלו שמוחקים אותו. מה ההנחות שמקיימות סתירה זו והאם יש לנו את התפיסה הרב ממדית שדרכה רואים פתרון? כיצד תביעת האחר בסופו של דבר מתבררת כאיווי של הסובייקט? על מה יכול הסובייקט להישען בממשי בבואו לברוא עולמות בהגייה? בהתפכחות האנליטית מאמונה באחר גדול מה משמר את תוקף הדברים? האם מטרת האנליזה היא הפחתת סבל? או ידיעה? מהם התנאים בהם ידע וסבל סותרים או תומכים? בחיי האהבה, לעיתים קרובות לאהוב זה הרצון להיות נאהב וכשהוא מוגשם הרצון, כלומר האהבה, יורדת. מה צריך לכלול שדה הראיה שמאפשר לאהוב ולהיות אהוב?
"אבא אתה לא רואה שאני נשרף?" שואל הילד המת את האב בחלום. אצל חולם אחר, "אין לי לב להגיד לו שהוא מת", אומר הבן על האב המת שמופיע בחלומו. כיצד חלום הוא משאלה כשמדובר בסיוט? ואולי הפרדוקס המעניין ביותר: באיזה אופן המוות הוא סוף ואינו סוף בו זמנית?
חלק מהזמן בסדרת המפגשים יוקדש למשתתפים שמוזמנים להציע נושא לדבר עליו בקצרה מול הכיתה, מתוך החומר הנלמד.
