"האיווי של האנליטיקאי אינו הפנטזיה שלו, שמתאימה לטיפול של שני סובייקטים. האיווי שלו מופיע פחות בחלומות ויותר בכתבים הטכניים." (Cottet, S. "Freud and the Desire of the Psychoanalyst", p. 51)
לאקאן שואל על תשוקתו של האנליטיקאי: מה ראוי שתהיה התשוקה המניעה אותו בעבודתו, מה חלקה במה שמחולל את הטיפול, וכיצד היא עולה בקנה אחד עם תשוקתו האישית הסינגולרית. את המקור של התשוקה של האנליטיקאי, תשוקתו של פרויד, לאקאן מפרש מתוך הכתבים הטכניים בסמינר הראשון. את תשוקתו של לאקאן ננסה להבין מתוך הפער שהוא פותח מול פרויד.
ע"פ לאקאן, משהו לא הושלם באנליזה העצמית של פרויד, וההיסטוריה של הפסיכואנליזה נושאת את הסימפטום הלא פתור של תשוקתו של האב המייסד, תשוקה שקשורה באהבתו של פרויד לאביו. פרויד חס על האב מפני הסרוס גם באדיפוס וגם בטוטם וטאבו. לכן קשה לו להשתחרר מנוכחותו שמפיעה בערכים הפטריארכליים שמסתירים את התשוקה של דורה מפניו.
תשוקתו של לאקאן חתרנית יותר מזו של פרויד. הוא לא היה יהודי בסביבה אנטישמית שמנסה להתקבל בתרבות ההשכלה, אלא קתולי בורגני מיוחס שקורא תגר על סמכויות. ההשלכות לתיאוריה הן העדר רדיקלי של נורמה שיש להשית על המטופל ומגזרות מכך טכניקות עבודה עם העברה והתנגדות.
בתפיסה המושפעת משיח האדון ההתנגדות תופיעה כשמתקרבים לחומר המודחק ותקבל צורה של רגשות העברה כלפי המטפל. לאקאן הולך מעבר לכך וגורס שההתנגדות להתקרב לחומר המודחק מופיעה אם למטפל יש דעה קדומה על כך שצריכים לדחוק במטופל להתקרב לשם. לעומת זאת, ככל שהמטפל יותר שם בצד את הדעות הקדומות שלו ויותר פנוי להביא את המטופל לזהות את מאווייו האותנטיים, כך, בשל כך, יאהב המטופל את המטפל יותר. כך מחלץ לאקאן את האהבה מהחזרתיות ומאפשר אהבה חדשה.
הדעות הקדומות הן של המטפל, וכך גם ההתנגדויות:
"יש רק התנגדות אחת, ההתנגדות של האנליטיקאי." (Lacan, "Seminar II", p. 228)
בסמינר נשאל מה הן התשוקות שבבסיס הטכניקה האנליטית, וכיצד הן נוצרות במהלך האנליזה של של המטפל כך שטיפול הוא בעצם גם הכשרה. אך לתשוקה של האנליטיקאי מובנים נוספים. מה הן התשוקות שמייחס המטופל למטפל? מה רוצה להאמין המטופל ומדוע, על מה רוצה, ובעיקר מה רוצה ממנו, המטפל? כיצד פנטזיות אלו חשובות לטיפול ואיך לעבוד איתן?
